<h1>תוספות הרא"ש על פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לעולם יכנס אדם ויצא בכי טוב. מדנקט כניסה קודם יציאה דקדק ר"ת דבעירו לא חש רב יהודה מתי יכנס ומתי יצא ממנה, לפי שהוא מכיר המכשולות והמוקשים, ולא קאמ' רב יהודה אלא כשהוא נכנס לעיר אחרת ויוצא ממנה, לפי שאינו מכיר ענין העיר ודרכיה. והביא ראיה מהא דאמרי' לקמן [ד' ע"א] וניבדוק מצפרא ומייתי עלה קרא דוישכם אברהם בבקר [בראשית כ"ב] דאין לנו להקדים מן הלילה אלא מן הבקר, ואי בעירו נמי קאמ' רב יהודה מאי ראיה מיתי מאברהם דילמ' מה שלא הקדים מן הלילה משום דלעולם יצא אדם בכי טוב. ולא נהירא, דהא בב"ק פ' הכונס צאן לדיר [ס' ע"ב] מוכח דטעמ' דרב יהודה משום מזיקין, דמפיק התם מילתיה דרב יהודה משום דכתי' [שמות י"ב] ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, ומשום מזיקין קא מזהר להו כדמפ' התם כיון דניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, וכיון דמשום (נזיקין) [מזיקין] הוא מה לי עירו מה לי עיר אחרת. ועוד דההוא דמצרים בעירם היה. הילכך נראה דל"ש בעירו ול"ש בעיר אחרת קאמ' רב יהודה. והא דנקט כניסה קודם יציאה, אורחיה דתלמודא לאשתעויי הכי, כדאמרי' בעירובין פ' עושין פסין [כ"א ע"א] גבי בור מטפס ועולה מטפס ויורד, ולכאורה ה"ל למימר יורד תחלה, ובסוף פ' במה מדליקין [שבת ל"ד ע"ב] בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, ועוד פרק י' יוחסין [קידושין ע' ע"א] חדש נכנס וחדש יוצא וממונו אבד.
וה"ק וכאור בקר בעה"ז. פי' כהאיר בקר בעולם הזה, דהיינו עד חציו של יום, כדמוכח לקמן בפ' תמיד נשחט [נ"ח ע"א] עד שש שעות נקרא בקר, כעין זה יהיה זריחת השמש דהיינו הנץ החמה ל"ל [—לעתיד לבא]. ופרש"י מגומגם.
והא קי"ל דעד צאת הכוכבים (מ"מ) [יממא הוא. תימה] הא (פליגא) [פליגי בה] תנאי בפ' במה מדליקין [שבת ל"ד ע"ב] דבין השמשות דקאמ' רב[י] יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, ואיכא מ"ד התם דהוי שני חלקי מיל, וזהו זמן מרובה קודם צאת הכוכבים, ופסיק התם הלכתא כר' יהודה לענין שבת ולענין אכילת תרומה, אלמ' לא הוי יום עד צאת הכוכבים. ועוד מהיכא פשיטא לן כולי האי דהוי יום עד צאת הכוכבים, הא אמרי' בריש ברכות [ב' ע"ב] אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. י"ל דודאי פשיט' ליה לתלמודא דעד צאת הכוכבים יממא הוא (ו)לענין כל דבר, כדדרשי' במגלה בסוף פ"ב [כ' ע"ב] דמשיעלה עמוד השחר הוי יום מדכתי' [נחמיה ד'] ואנחנו (חציים) עושים במלאכה וחציים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ואומ' [שם] והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה, והכי נמי שמעי' מההוא קרא דעד צאת הכוכבים יממא הוא. והא דפליגי תנאי (בבית) [בבין] השמשות משום דאמרי' במס' שבת [ל"ה ע"ב] לא כוכבים גדולים הנראים [ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא] בלילה וכו', ואין אנו בקיאים באותם כוכבים, להכי מספ(י)ק' לן בבין השמשות. והא דאמ' בריש ברכות אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ואנחנו עושים במלאכה וכו' והיה לנו הלילה משמר וגו', לאו משום דלא ליהוי ראיה ברורה מהתם דעד צאת הכוכבים יממא ומכאן ואילך לילה, אלא לגבי ק"ש דתלוי בזמן שכיבה ובזמן קימה הוי זכר לדבר, דשמא זמן שכיבה הוי קודם צאת הכוכבים או אחרי כן.
אלא מעתה כוכבים המאירים בעו שבוחי שאינן מאירים לא בעו שבוחי. דמאחר דמפרשת כוכבי אור היינו כוכבים המאירים ע"כ אתא למעוטי כ[ו]כבים שאינם מאירים, דאל"כ אמאי כת' כוכבי אור. ומשני דלעולם כל כוכבים מאירים ולהכי כת' אור לאשמועינן דאור כוכבים קרוי אור.
למאי נפקא מינה לנודר. הכא ילפי' לשון נדרים מלשון המקרא, וכן בההיא דתנן בנדרים [ל"א ע"ב] הנודר מן המולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי א"ה שנא' [ירמיה ט'] כי כל הגוים ערלים וישראל ערלי לב, ותימ' דבערכין [י"ט ע"ב] גבי משקל ידי עלי, אע"ג דמדאורייתא כל היד כולה קרויה יד, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהיינו עד העצילי'. וי"ל דכל היכא דלשון בני אדם חלוק (משאר) [מלשון] התורה אזלינן בנדרים אחר לשון בני אדם, אבל היכא דלא בקיאינן בלשון בני אדם אזלינן בתר לשון תורה.
<h2>דף ב:</h2>
אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי. פי' ריב"א דהאי קרא באב על הבן מיירי, דסתמ' דמלתא האב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד כנגדו להציל ממונו, הילכך צריך לידע בבירור שלהורגו בא, אבל הבן על האב או אדם אחר שייך למימ' איפכא, אי פשיטא לך כנהורא דלאו אנפשות קא אתי יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו, ואי מספקא לך מילתא כליליא רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו. וכן מוכח בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה [ע"ב ע"א] דתני התם, אם זרחה השמש עליו, וכי שמש עליו בלבד זרחה, אלא אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הורגהו. ותניא אידך אין לו דמים אם זרחה השמש עליו, וכי שמש לבד עליו זרחה, אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו. קשיא סתמא אסתמא. ל"ק בתריתא באב על הבן קמייתא בבן על האב.
היכן מצי' יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר. היכא דליכא שום סברא כמו הכא, וכן נמי גבי חמץ, אבל היכא דאיכא סברא כגון קניבת ירק ביום הכפורים שחל להיות בשבת בפ' אלו קשרים [שבת קי"ד ע"ב] דמותר מן המנחה ולמעלה משום עגמת נפש, [ו]כגון לא יאכל מן המנחה ולמעלה [להלן צ"ט ע"ב] משום שיאכל בלילה לתאבון, וכגון לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ישבר הזוג [שבת ט' ע"ב], בהני לא קא מיירי.
ר' אלעזר אומ' משעת האור. פרש"י אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו. וקשה לפירושו דבפ' מקום שנהגו [להלן נ"ה ע"א] מוכח בהדיא דר' יהודה אית ליה איסורא ולא מנהגא, ועוד דפריך תלמודא התם מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא, ועוד תנא תני איסורא ואת אמרת מנהגא, אלמא דבמקום מנהג לא שייך למיתני איסור. ועוד (ניתני) [ניחזי] היכי נהוג, דיכולים להחמיר במנהגם כמו שירצו. הילכך נראה לפרש דבאיסורא פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה לקמן [נ"ה ע"א] דקתני הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עד הנץ החמה. ולמאי דבעי למימר השתא דאור אורתא הוא תיקשי לך וכי ר' אליעזר בן יעקב כב"ש ס"ל, הא קי"ל [יבמות מ"ט ע"ב] משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. וי"ל דאיהו הוה אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ולמאי דמסיק דאור יממא הוא ר' אליעזר לא כב"ש ולא כב"ה, אבל מסברא יש לאסור מתחלת היום, ור' יהודה סבר מהנץ החמה דאז הוא זמן כניסת פועלים למלאכה [כדאיתא ב"מ פ"ג ע"ב].
עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. בירושלמי [תענית פ"א ה"ד] מפ' בד"א כשלא ישן אבל ישן אסור ואם התנה מותר.
<h2>דף ג.</h2>
ת"ל ביום וכו'. תימא אמאי איצטריך עד יום, תיפוק לי מדאיצטריך ביום למעוטי דאינו נשרף אור לשלישי פשיטא ליה דאינו נאכל, דאי הוי זמן אכילתו למה ישרפנו הא אכתי לא הוי (מותר) [נותר]. וי"ל דהוה אמינא דביום אתא למעוטי שאם לא שרפו ביום הג' שלא ישרפנו בלילה שאחרי כן, ולעולם זמן אכילתו הוי עד בקר של יום ג'.
ותנא דידן מ"ט לא תני לילי, לישנא מעליא נקט. ואע"ג דבכמה דוכתי תני במתני' לילה, פתח דבריו רצה לומ' לשון אור לישנא מעליא. ובהכי ניחא נמי דמייתי עלה דריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, אע"ג דלילה לא הוי דבר מגונה, אלא ראוי לשנות בתחלת דבריו לשון צח כמו שראוי ליזהר בעלמא להוציא דבר מגונה מפיו.
מן הבהמה אשר איננה טהורה [בראשית ז']. יש מקשים אמאי שבק קרא קמא מן הבהמה אשר לא טהורה היא והתם נמי עיקם ח' אותיות. ונ"ל דקרא קמא הוא מאמר קב"ה שצוה לנח, ואין ראוי ללמוד ממנו לשון בני אדם, אבל מסיפור דברים שכתב משה ראוי ללמוד.
שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה. ומה שעיקם הכתוב כאן טפי מכמה דוכתין דכתי' בהמה טמאה, לפי שבאותו זמן היתה ראויה לאכילה ולא היה טמאה אלא לקרבן, מגונה הוא לקרות טמא לדבר שמותר באכילה.
שש עשרה שנא' [ש"א כ'] כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. ויש מקשים אמאי הוצרך להאריך כ"כ ליכתוב מקרה הוא בלתי טהור, וכי תימא כי לא טהור היינו בשאר טומאות ורישיה דקרא במקרה ליילה, א"כ לא עיקם שש עשרה אותיות. ונ"ל דאי הוה כתי' טמא הוא לא הוצרך למיכתב טפי, דטמא הוא (ד)משמע באחד מן הטומאות, אבל בלתי טהור משמ' שנעקרה ממנו טהרה ונטמא בטומאה קלה, ולהכי הוצרך לכתוב כי לא טהור הוא משאר טומאות.
שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. תימא דמרכב דזב לא קראו מושב לגבי אשה, דמרכב ומושב אין דינם שוה, דנוגע במרכב אינו טעון כיבוס בגדים והנוגע במשכב טעון כיבוס בגדים, כדאית' בת"כ [מצורע פר' זבים פ"ד ה"ב] ומה אם המרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגען מטמא בגדים, אינו דין שמשאן מטמא בגדים. ועוד תנן בפ"ק דמס' כלים [מ"ג] למעלה מן המרכב מושב ששוה מגען למשאן. וי"ל דה"ק שהרי בזב קראו מרכב, פי' כתב מרכב בהדיא בקרא, ובאשה קראו מושב, כללו מריבויו דקרא דמושב, כדדרשינן בת"כ [שם פרש' ד' הט"ו] אשר היא יושבת עליו זה מושב, כלי זהו מרכב, ולא רצה לכותבו בהדיא לפי שגנאי הוא להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה.
<h2>דף ג:</h2>
כל היכא דכי הדדי [נינהו] משתעי בלשון כבוד וכו'. והאי דעיקם ללמדנו (ללמדנו) שידבר אדם בלשון נקייה, דאם לא עיקם מהיכא תיתי אפי' היכא דכי הדדי נינהו.
רכבת כתי'. וכי היכי שיש לשנות לתלמידיו דרך קצרה הכי נמי יש לכתוב לשון קצרה ואע"ג דמגונה הוא. וישבת לא מצי למכתב, דכל היכא דכתי' (ב)ישיבה בלא וא"ו אתי לדרשא, כי ההיא דכתי' [בראשית י"ט] ולוט ישב ודרשי' [ב"ר נ', ג'] באותו יום מנוהו שופט מדכתי' ישב חסר, וכי היכי דועלי ישב על מזוזת פתח היכל השם [ש"א א'] אבל רכבת חסר אתי לדרשא דשרי להוציא דבר מגונה כדי לקצר.
(בגדי) [כגדי] מסנקן. פר"ח (בגדי) [כגדי] שמן מלא בכל איבריו, כן נתמלאו בני מעים שלנו מן ההלכה ושבענו ממנה, כדתנן בתמיד [כ"ח ע"ב] האיברים (והפרדים) [והפדרים] שלא נתאכלו מבערב סונקין (אותו) [אותן] בצידי המזבח. וי"א גדי הנרפש בטיט ומתחבט לצאת משם ולא יכול לצאת.
ואין מוסקין בטהרה. כדפרש"י משום דמשקה היוצא מן הזיתים בלא בית הבד מיהל בעלמא הוא ואינו חשוב משקה להכשיר. (דלא) [ולא] שייך בהו חד מהני טעמי דבצירה, משום שמא יבצרנו בקופות מזופפות, או פעמים שאדם הולך לכרמו ורואה אשכול שביכרה וסוחטו לידע אם הגיעו ענביו לבצור ומזלפו ע"ג ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם, או משום נושכות. והאי דקאמ' שמאי להלל [שבת י"ז ע"א] אם אתה תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה, לאלומי גזירה דבצירה קאמ' הכי, אבל לא גזר על המסיקה מעולם.
שמץ פסול. פר"ח זה ע"ז כדכתי' [שמות ל"ב] לשמצה בקמיהם, ופסול לכהונה [כ]כהן ששימש לע"ז, כדתנן בשילהי מנחות [ק"ט ע"א] הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלם, ואצ"ל לדבר אחר, פי' לע"ז, שנא' [מלכים ב' כ"ג] אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה'. וקשה לי לפירושו מאי פריך והא תנן אין בודקין מן המזבח ולמעלה, דילמא לאחר שנבדק עבד ע"ז. לכך נראה כפרש"י פסול חללות.
ואנא אכלנא משופרי שופריא. מכאן הביא ר"ת ראיה דהא דאמרי' בפ' החולץ [יבמות מ"ו ע"ב] מי שבא ואמ' גר אני יכול יקבלנו ת"ל אתך [ויקרא י"ט] במוחזק לך, היינו דוקא במוחזק לן מאבותיו שהיו גוים, אבל היכא דלא ידעינן מהימן מגו דאי בעי אמ' ישראל אני, דאז ודאי מהמנינן ליה כדמשמע הכא שאין צריך לבדוק אחר כל א' וא' אם ישראל הוא אם לאו. ונראה דאין ראיה כ"כ מכאן, דשאני הכא דרוב ישראל נינהו ואזלינן בתר רובא. ויש להביא ראיה מפ' החולץ [מ"ז ע"א] מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמ' נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל יש לך עדים, א"ל לאו, יש לך בנים, א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך, ואמאי בניו כשרים כיון דהוא אין לו חזקה, אלא ודאי לא בעינן חזקה ובניו כשרים במגו דאי הוה שתיק.
מי קא ספי לך באליה. ואע"ג דאיכא לספוקי בגדי, רוב הפסחים היו טלאים. או שמא על הספק א"ל שמא יזדמן להיות פסחו טלה. ומה שלא עלה ר' יהודה בן בתירא לרגל, איפשר דלא הוה ליה קרקע.
חקוקא. עיר היא בספר יהושע [י"ט] ור"ח פי' סופר כמו מחוקק.
<h2>דף ד.</h2>
ה"ג ר"ח, א"ל אבא קיים א"ל אבא קיים, א"ל אימא קיימת [א"ל] אימא קיימת. ופי' דר' חייא שאל על אביו אם היה קיים ורב השיב לו אבי קיים, לא רצה לומ' שמת אביו של ר' חייא, וכן שאל ר' חייא על אמו והשיב לו (אמו) [אמי] קיימת, ומתוך זה הבין ר' חייא שמתו אביו ואמו.
ש"מ תלת. הא דלא קאמר ש"מ דמדלא קרע ר' חייא אלמא שמועה רחוקה לא בעיא קריעה, וי"ל דלא קאמ' ש"מ אלא מה שצוה לעשות, אבל על מה שנמנע מלקרוע ההיא לא קאמ' ש"מ. ולפר"ח שפי' שמתו אביו ואמו של ר' חייא ודאי קרע, דשמועה רחוקה דאביו ואמו כשעת חימום דאמי ובעי קריעה, ותלמודא לא קאמ' אלא מה שצוה לשמש שלו לעשות. ולפרש"י שמתו אחיו ואחותו, לא הוצרך לקרוע על שמועה רחוקה.
השת' דקיימא [לן] דכ"ע אור אורתא הוא וכו' ונבדוק בשש. פרש"י אבל אי אור יממא הוא לא הוה קשיא ליה, דמצינא לפרושי דמתני' בשעה ששית איירי. ולא נהירא לי, דאין דרך התנא לסתום דבריו, דאור משמע או תחלת היום או תחלת הלילה, כדקא"ר אליעזר בן יעקב [לעיל ב' ע"ב] משעת האור ופרישנא ליה דהיינו עמוד [השחר]. לכך נ"ל דסמיך אהא דקאמ' וכי תימא זריזין מקדימין למצות ניבדוק מצפרא, הילכך לא פריך אלא על מה דקי"ל דאור אורתא הוא.
שנא' וישכם אברהם בבקר. תימא היכי מוכח מהאי קרא דזריזין אין מקדימין טפי מצפרא, דילמא מה שלא הקדים אברהם מן הלילה משום דאמרי' בגיד הנשה [חולין צ"א ע"א] מנין לת"ח שלא יצא יחידי בלילה שנא' וישכם אברהם בבקר. ועוד קשה היכי דרוש מהאי קרא דמדהמתין אברהם עד הבקר דלא יצא ת"ח יחידי בלילה, דילמ' מה שלא הקדים אברהם מן הלילה משום דאין זריזין צריכין להקדים טפי מצפרא. י"ל דקרא דהתם היינו וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם [בראשית י"ט] כשהלך להתפלל על סדום, ויחידי היה להתפלל בצינעא, וראוי היה לו להקדים מן הלילה ולהתפלל כדכתי' [תהלים קי"ט] קדמתי בנשף, אלא שאין לת"ח ליצא יחידי בלילה, [ו]וישכם אברהם דהכא היינו קרא דעקידה [בראשית כ"ב] שהיו עמו נעריו והיה יכול ליצא בלילה, אלא שאין זריזין צריכים להקדים טפי מצפרא.
ואור הנר יפה לבדיקה. בלילה אור הנר טפי מן היום. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"א] אמ' רב הונא כד הוינן (בשתא) [בוטתא] דסידרא, פי' במערות היינו מדליקין נרות, כשהם כהים היינו יודעים שהוא יום וכשהיו מבהיקין היינו יודעים שהוא לילה.
על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא. תימא כיון דתלי טעמא משום דחמירא דידיה הוא אמאי נקט בי"ד אפי' בי"ג יתחייב המשכיר לבדוק מהאי טעמ'. ועוד קשיא מאי נפקא מינה דחמירא דידיה הוא הלא יכול לבטלו ולא יעבור עליו. ונראה לפרש דחמירא דידיה ליל י"ד וחל עליו חיוב בדיקה קודם שהשכירו. או דילמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קיימא. ולדידיה איכא חשש שמא יאכלנו, אבל גבי משכיר ליכא איסורא דיכול לבטלו. ובעו למיפשט ממזוזה, דאע"ג דחל על המשכיר חיוב מזוזה קודם שהשכירו, חייב השוכר לעשות מזוזה. ודחי ליה, שאני מזוזה דחובת הדר היא, כלומ' אפי' לא היה משכירו מצי להיות בלא מזוזה אם לא ידור בתוכו, אבל גבי חמץ אפי' לא ישכירנו לאחר צריך לבודקו.
ואם משמסר לו מפתח וכו'. פרש"י מסירת המפתח הוא קניית השכירות. ונ"ל דאמרי' בבבא מציעא [צ"ט ע"ב] ובמרובה [ע"ט ע"א] כשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות נקנה בכסף בשטר ובחזקה, ומסירת מפתח לא הוי אלא במקום לך חזק וקני, כדאיתא בפ' שור שנגח את הפרה [נ"ב ע"א] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ופריך אי בחזקה לקני בחזקה אי בכספא ליקני בכספא, לא צריכא דלא א"ל לך חזק וקני, אי מסר לו מפתח קנה ואי לא לא קנה. הילכך נראה לפרש דבמסירת המפתח תלויה הבדיקה בין החזיק(ה) [בין לא החזיק], דמי שמפתח בידו בשעת חיוב בדיקה יכול ליכנס ולבדוק. ומיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו לחבירו בשביל זה לא נתחייב הנפקד לבדוק, דלא אמרי' הכי אלא היכא שבדעתו להחזיק בו לקנותו.
<h2>דף ד:</h2>
מ"ט לאו משום דחזקתו בדוק. תימא מאי ס"ד השתא אי חזקתו בדוק מאי צריך אמירה דהני כדפריך בסמוך. י"ל דס"ד דנפקא מינה דאם ישנו בעל הבית בעיר לא מטרחי' להאי לשיוליה, הואיל ומעידים עליו שהוא בדוק. ובלאו אמירה דהני אע"ג דכי ליתיה בעיר חזקתו בדוק, מיהו כי איתיה בעיר בעי לשיוליה, ואמירה דהני מהני דאין צריך לטרוח לבקשו לשאול לו. ומיהו שפיר קא פשיט דחזקתו בדוק, דאם לא היה חזקתו בדוק כי ליתיה בעיר, אין להאמינם כלל כי איתיה בעיר. ואע"ג דגבי חזקת חבר דטבל אם אדם שולח לחבירו פירות אין צריך לשאול לו כלל אף אם ישנו בעיר, שאני התם שהדבר מזומן למכשול, לפי שלאוכלם שלחם לו ולא היה מוציאם מתחת ידו אם לא היו מתוקנים, אבל גבי בדיקת בית אין כ"כ מכשול אם לא היה בדוק, לכך צריך לשאול אם ישנו בעיר.
ממאי דילמא משום דאמרי הני. פירוש מפרש הא דקאמ' לעיל מ"ט לאו משום דחזקתו בדוק משום דעל אמירה דהני לא סמכינן מידי, הילכך ע"כ הוי טעמא משום דחזקתו בדוק. ומהדר ליה, כל הבתים בחזקת בדוקים מיבעי ליה, ואי לאשמועי' דאמירה דהני מהני שאין צריך לשאול אפי' אם הוא בעיר, משום הכי לא הוה צריך למיתני לשון נאמנות, דמילתא דפשיטא היא כיון דחזקתו בדוק.
ומדאורית' בביטול בעלמא סגי. פרש"י מדכתי' תשביתו [שמות י"ב] ולא כתי' תבערו אלמא דהשבתה בלב היא. ולא נהירא, דהא אמרי' לקמן [ה' ע"א] דנפקא לן מאך ביום לחלק לאסור כל חציו אחרון, ואך ביום הראשון תשביתו היינו מחצות ואילך, ואם השבתה ביטול... היכי מהני לאחר איסורו, הא אמרי' לקמן בפירקין [ו' ע"ב] בהדיא דלאחר איסורו לא מהני ביטול. ועוד תניא לקמן [ה' ע"א] ר"ע אומ' אינו צריך, הרי הוא אומ' אך ביום הראשון תשביתו ומצי' להבערה שהוא אב מלאכה, אלמא פשיטא ליה דתשביתו דקרא היינו הבערה. ופי' ר"ת דלהכי סגי בביטול דביטול היינו הפקר ויצא מרשותו ותו לא עבר עליה, כדדרשי' לקמן [ה' ע"ב] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, אע"ג דאמרי' בנדרים [מ"ה ע"א] הפקר בפני ג', מדאוריתא לא בעינן.
הימנוהו רבנן בדרבנן. השתא משמע דבמידי דאוריתא לא מיהמני, וכן בעירובין [פרק] כיצד (מערבין) [מעברין] [נ"ח ע"ב] דתנן אפי' עבד אפי' שפחה נאמנים לומ' ע"כ תחום שבת, ומשמע התם משום דתחומין דרבנן, אבל אי הוה דאוריתא לא. והקשה ריב"א והלא מעשים בכל יום שאנו מאמינים עבד ושפחה ואשה על השחיטה ועל הניקור. ועוד תנן בהדיא בכתובות פרק המדיר [ע"ב ע"א] אלו יוצאות בלא כתובה העוברת על דת משה ויהודית, ואי זו דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לו חלה, ופריך בגמ' אי דידע ניפרוש ואי לא ידע מנא ידע, אלמ' דסומך עליה לענין תרומה ומעשר. וי"ל דכל דבר שהוא בידם סומכים עליהם ואפי' בדאורית', אבל תחומין אי הוו דאוריתא לא הוו מיהמני לפי שאין בידם לתקן את התחומין, וכן בדיקת חמץ אי הוי דאורית' לא מיהמני לפי שיש טורח ודקדוק גדול, והכי איתא בירושלמי [ה"א] נשים אין נאמנות על בדיקת חמץ לפי שהן עצלניות והן בודקות כל שהוא. עוד דקדק ריב"א דהכא בבדיקה נאמנים קטנים וגבי תחומין דרבנן אין נאמנים קטנים, דתנן בפ"ב דכתובות [כ"ח ע"א] ואלו נאמנים בגודלן מה שראו בקטנן, על שהמקום הזה בית הפרס ועד כאן היינו מהלכין בשבת, אלמ' אע"ג דבית הפרס ותחומין דרבנן דוקא בגודלן נאמנים אבל בקטנן לא. וי"ל דדבר שבידם נאמנים אבל בדבר שאינו בידם לא.
המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק וכו'. י"מ דבי"ג איירי, דאילו בי"ד מאי נפקא מינה על המשכיר לבדוק. ונ"ל דאפי' בי"ד איירי והתנה עמו משום דלא בעי(') למיקם עימיה בדינא ולהכריחו שיבדוק וגם אינו רוצה שיכנס בביתו לבדוק.
דכ"ע מיחת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. פי' אסור להשהותו בבית, דאילו איסור אכילה ילפי' לקמן [כ"ח ע"ב] מקרא אחרינא.
וכתי' [שמות י"ב] אך ביום הראשון תשביתו. לכאורה משמע דפריך קראי אהדדי וה"ק, כתי' [שם] ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמשמע כל ז', וכתי' אך ביום הראשון תשביתו דמשמע זמן השבתתו ביום הראשון, מכלל דמקצתו מותר, וכן פרש"י. וא"א לומ' כן, דהא תשביתו שריפה היא כדפרשי[ת] לעיל ולא צוהו הכתו' לשורפו אלא בשעת איסורו, דקודם איסורו למה צוה לשורפו יאכלנו או ימכרנו, וא"כ לא קשו קראי אהדדי, דצוה המקום שלא ימצא שאור בבית כל ז' אלא יוציאו מן הבית קודם שיתחילו ז' הימים, ואידך קרא קאמ' שאם לא הוציאו מן הבית ביום הראשון ישרפנו כמו שצוה הכת' לשרוף נותר בשעת איסורו. ועוד דאי משמע ביום הראשון קצתו מותר, אמאי צריך קרא למימר אך חלק לפרש"י שפי' [להלן ה' ע"א] דאכין ורקין מיעוטין ומעתה יש לנו לומ' חציו להיתר וחציו לאיסור, בלא אך נמי משמע קצתו מותר, וממילא יש לנו לומ' חציו להיתר וחציו לאיסור. הילכך נראה לפרש דמייתורא קא דריש, דהוה מצי למיכת' שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אך תשביתוהו מבתיכם וממילא ידענא שלא צוה הכתו' לשורפו אלא לאחר איסורו. הא כיצד. למה נכתב ביום הראשון, לרבות י"ד לביעור.
<h2>דף ה.</h2>
ההיא לא איצטריכא ליה דהא איתקש השבתת שאור וכו'. הכי נמי הוה מצי לשנויי דלא איצטריך משום דילפינן ז' ימים מחג הסוכות, מה להלן אפי' לילות דכתי' [ויקרא כ"ג] תשבו כעין תדורו, כדמסקי' בשמעתא קמייתא בפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"ב], אלא דניחא ליה לאיתויי מפסח גופיה.
ואכילת חמץ לאכילת מצה. והקשה רבי' שמשון אמאי לא גמרי' דאיכא כרת בהשבתת שאור מדאיתקש(ו) לאכילת חמץ. ונ"ל דאף מאכילת מצה מצי למיפרך הכי, ונ"ל כיון דלא אשכחן כרת במקום עשה אלא פסח ומילה לית לן לאקשויי לדבר זה, כיון דלא מצי לאקשויינהו לגמרי להתחייב על שגגתם קרבן, דליכא קרבן אלא בשגגת לאו.
ואכילת חמץ לאכילת מצה. תימא אמאי איצטריך תרי היקישי, והלא השבתת שאור גופיה איתקש לאכילת מצה, דכתי' [שמות י"ב] שבעת ימים תאכל עליו מצות אך ביום הראשון תשביתו. וי"ל דסוגיא דשמעתין איירי אם לא נאמ' אך ביום הראשון וגו'.
ואימ' לרבות ליל י"ד לביעור, ביום כתי'. לעיל [ד' ע"ב] כי פריך ואימא לרבות ליל ט"ו הוה נמי מצי לשנויי ביום כתי'. ונ"ל דלא מצי לשנויי הכי, כיון דס"ד למימר ימים ולא לילות, ע"כ קרא יתירא מוקמינן ליה לרבות לילי ט"ו לאשמועי' דימים לאו דוקא וה"ה לילות ואך ביום נמי לאו דוקא, אבל השתא דמפרשי' ביום הראשון דהיינו י"ד, די לנו שנרבה י"ד מדכת' ביום אבל לא הלילה.
אלא הני ג' ראשון למה לי וכו'. תימא מ"ל דמהני ג' ראשון דרשינן ואך ביום הראשון לכדדרשינן ליה, אימא אך ביום הראשון איצטריך לחד מהנך. ונ"ל דלא קשה, דהני תלתא ראשון הם מענין א' בקיום מצוה.
לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. תימ' היכי ילפי' מהכא דחמץ אסור משש שעות ולמעלה, הא זמן שחיטה לא הויא אלא עד אחר התמיד, כדתנן לקמן בפ' תמיד נשחט [נ"ח ע"א], ומפ' טעמא בגמ' [שם נ"ט ע"א] יאוחר דבר שנא' בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים, ותמיד ששחטו קודם חצות פסול, א"כ זמן שחיטה לא הויא מיד מחצות ואילך עד כדי שהיית הקרבת התמיד, דהיינו שעה אחת, כדתנן בתמיד נשחט [שם], ואפי' נאמר דלא שייך מדאורית' לשווי שיעור בהקרבת התמיד, מ"מ מחצות ואילך מנ"ל דהוי מיד זמן איסור חמץ. וי"ל כיון דאי בדיעבד שחט הפסח קודם התמיד כשר, כדתנן התם [ס"א ע"א], מחשבין זמן שחיטתו מחצות ואילך. והקשה רבי' שמשון א"כ לבן בתירא יהא חמץ אסור דאורית' קודם חצות, דהא אמרי' בפ"ק דזבחים [י"א ע"ב] א"ר אושעיא מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו בבקר לשמו (דכ"ע) [דכוליה] זימניה הוא, ולא מישתמיט תנא לבן בתירא בשום דוכתא שיהא חמץ אסור כל י"ד. ותירץ רבי' יצחק דבן בתיר' לית ליה הך דרשא ויכול לסבור ככל הני תנאי דבסמוך. ונ"ל דבחנם דחקו דאה"נ, דגרסי' בירושלמי דערבי פסחים [פ"י ה"א] א"ר לוי האוכל מצה בערב פסח וכו', תניא ר' יהודה בן בתירא אומ' בין חמץ בין מצה אסור.
דברי ר' ישמעאל. תימ' דהא תנא דבי ר' ישמעאל נפקא ליה לעיל מקרא אחרינא, ובכמה דוכתי אשכחן דפריך מר' ישמעאל לתנא דבי ר' ישמעאל. ונ"ל דלא קשה מידי, משום [דמ]דכת' בראשון בארבעה עשר לא הוה מפיקנא אך ביום הראשון מפשטיה, אבל בא לפרושי (היכן) [היכי] מצי למימר הראשון הוי י"ד אע"ג דקראי מוכחי הכי, ומייתי דוגמא לדבר בראשון בי"ד.
וכתי' [שמות י"ב] וכל מלאכה לא תעשו. וא"ת הלא יכול לשורפו וליהנות ממנו אחר שנעשה גחלים דאז הנאתו מותרת, כדאמרי' בפ' כל שעה [להלן כ"ו ע"ב] גבי ערלה בשלה ע"ג גחלים דברי הכל פת מותרת, ואמרי' נמי בסוף תמורה [ל"ד ע"א] כל הנשרפין אפרן מותר, והא דתנן [להלן כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים, היינו מדרבנן. וי"ל דסברא הוא דקרא דתשביתו בכל ענין מיירי אפי' אינו צריך (אלא) לגחלתו. עי"ל דכה"ג נמי איכא איסור הבערה בי"ט, הואיל ובתחלת ההבערה לא היה יכול ליהנות ממנו, נמצא דתחלת ההבערה שלא לצורך י"ט, ואע"פ שאח"כ תהא לו הנאה ממנה אסורה. ודמיא להא דאמר' במס' י"ט [י"ט ע"א] דנדרים ונדבות אין קרבים בי"ט, אע"פ שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף, משום דעיקרם לשם גבוה, דכהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו, ומאן דשרי היינו משום לה' כל דלה'.
<h2>דף ה:</h2>
אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. כגון שהקדיש חמץ לבדק הבית וכבר בא ליד גזבר והפקידו בידו, דאל"כ כיון דאי בעי מיתשיל עליה כדידיה דאמי, כדאמרי' לקמן [מ"ו ע"ב] גבי חלה. תימא דהכא לא מצרכינן אלא חד לך למעוטי אחרים וגבוה, וגבי אונאה בשמעתא קמיית' [דפ"ב] דבכורות [י"ג ע"ב] מסקי' תרי קראי, עמיתך (ואחיך) [ואחיו], למעוטי דאינו מחזיר אונאה להקדש ולגוי. וי"ל דהתם אי לא הוי אלא חד קרא הוה אמינא דגבוה מיקרי עמיתו, כדאמרי' [משלי כ"ז] רעך ורע אביך אל תעזוב ודרשי' ליה [שמות רבה פרשה כ"ז, א'] כלפי מעלה, אבל הכא מחד לך ממעטין כל חמץ שאינו שלך. ומיהו קשה מההיא דבב"ק [ל"ז ע"ב] דמחד רעהו ממעטין הקדש ונכרי. וי"ל דגבי אונאה ודאי צריכי תרי קראי, דאי ליכא אלא חד לא הוה ממעטי' אלא גוי, אבל הקדש לא, דאיכא מעילה בגוזל את ההקדש, ואונאה דמיא קצת לגזל, כדאיתא באיזהו נשך [ב"מ ס"א ע"א] למה לי למיכת' לאו בגזל ולאו ברבית ולאו באונאה, אבל נגיחה דאינו נהנה מן ההקדש לא צריך אלא חד קרא למעוטי הקדש ונכרי. ורבי' שמשון תירץ כיון דגלי לן בבכורות דגבוה לא מיקרי עמיתו, ילפי' מהתם, וכל היכא דכתי' רעהו ממעטין מיניה גבוה ונכרי. וה"ר יעקב מאורלינ"ש הקשה דהכא ממעטינן מחד לך נכרי וגבוה, ובמנחות פ' ר' ישמעאל [ס"ז ע"א] גבי גלגל גוי עיסה וגבוה לפטור מחלה מצרכינן תרי עריסותיכם, א' עריסותיכם ולא עריסת גוי וחד עריסותיכם ולא עריסת הקדש. דקאמ' התם אפילו למ"ד מירוח הגוי אינו פוטר, משום דכתי' דגנך יתירא, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, פי' תרי דגנך כתיבי, חד למעוטי דיגון גוי וחד למעוטי דיגון הקדש, ועוד אידך דאתא למעוטי דיגון גוי, הוי מיעוט אחר מיעוט, אבל הכא עריסותיכם תרי זימני, חד למעוטי עיסת גוי וחד למעוטי עיסת הקדש. וי"ל דהכא נמי איכא תרי לך חד למעוטי הקדש וחד למעוטי גוי, ותלתא לך כתיבי בקרא, תרי גבי שאור וחד גבי חמץ, ותרי מינייהו דרשי' לקמן לך לך תרי זימני, ואידך למעוטי של גבוה. ודלא כפרש"י שפי' לקמן דכולהו צריכי חד לשאור וחד לחמץ, דהיינו דוקא לב"ש, אבל לב"ה דאמרי בפ"ק די"ט [ז' ע"ב] פתח הכתו' בשאור וסיים בחמץ לומ' לך זהו חמץ זהו שאור, וילפי' ביעור מאכילה, לא צריכנא תרי לך חד לחמץ וחד לשאור כיון דילפי מהדדי. ולא נהירא, דהא לקמן בריש פ' כל שעה [כ"ג ע"א] אמרי' ואידך תרי לך כתיבי, חד שלך אי אתה רואה וכו' וחד בגוי שכבשתו, ורבנן חד בשאור וחד בחמץ וצריכי, ופרשי' לקמן דאע"ג דילפי ב"ה ביעור מאכילה ה"מ לענין שיעורא אבל לענין איסורא לא ילפינן. ואני בדקתי במנחות בספרים מדוייקים חד כדי עיסתכם, פי' שיעור עיסת מדבר, וחד ולא עיסת הקדש. וכן נראה דבראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב] דרשי' מעריסותיכם כדי עיסתכם.
ת"ל שאור שאור לג"ש. היינו אליבא דב"ה דבפ"ק דביצה [ז' ע"ב] יליף ביעור מאכילה, ומופנה לא יראה לך שאור לדון ממנו ג"ש. (או) א"נ אפי' לב"ש ניחא, דתרי שאור כתיבי לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים [דברים ט"ז], וכתי' [שמות י"ג] לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] בכל גבולך, ומייתר חד לג"ש.
משום שנאמר לך לך תרי זימני. פרש"י כיון דמייתר תרי לך שדייה אלא ימצא. וא"ת ואמאי צריך למשדייה אלא ימצא, מיתורא דלך גופיה אי לא שדית אלא ימצא מצי למעוטי גוי שכבשתו. וי"ל דאי לא כתי' לא ימצא לא הוה ממעטינן מדכתי' לך גוי שכבשתו, משום דאיהו נמי חשיב שלך, והוה אמינא דאתי לדרשא, אבל השתא דשדינן ליה אלא ימצא ניחא, דמשמע במצוי אצלך, כגון גוי שכבשתו, דרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. וא"ת אמאי צריך ליה למדרש מה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אף שאור האמור בבתים כן, מגופיה דקרא נמי מצינן למעוטי כיון דכתיב ביה לך. וי"ל דאי לאו ג"ש דשאור שאור, הוה מוקמינן תרוייהו למעוטי גוי שלא כבשתו, ואע"ג דתריצנא לעיל דלא ימצא משמע גוי שכבשתו דהוא מצוי אצלך, היינו לבתר דדרשי' ג"ש, ולא איצטריך לך דלא ימצא אלא לג"ש. הקשה ר"ת מ"ש דבשום דוכתא לא מצרכינן תרי קראי חד למעוטי גוי שכבשתו וחד ללא כבשתו, בכל הני דראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב] ביתך למעוטי של גוי, ושדך, דגנך, וטובא דאיכא התם, ובכולהו לא מצרכינן אלא חד קרא, והכא בעינן תרי קראי. ופר"ת משום לך לך תרי זימני, משום דכתיבי תרי לך הוה ס"ד (למימר) [למיסר] גוי שכבשתו, דאי לא הוה כתי' אלא חד הוה שרינן אפי' כבשתו, כדלא מפלגינן בשום דוכתא, השתא דכתיבי תרי, אי לא כתי' לא ימצא, הוה דרשי' מלך תניינא לרבות גוי שכבשתו לאסור, משום דהוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ומיהו תרוייהו לא אתא לרבויי, דכיון דמצינן למדרש בהאי גונא דאיצטריך המיעוט והריבוי, אית לן למידרש. אבל השתא דכתי' לא ימצא, לית לן למידרש לך תניינא לרבות גוי שכבשתו, דא"כ לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דגוי שכבשתו אסור, משום דלא ימצא משמע לאסור גוי שכבשתו שהוא מצוי אצלך. אלא ודאי לך תניינא אתא להתיר גוי שכבשתו, משום הכי מייתי קרא דלא ימצא מגלה על לך תניינא [ד]לא בא לאסור אלא להתיר. ואין לומר דלישתוק מלא ימצא ומלך תניינא וממילא ממעטי מחד לך תרוייהו, כדאמרי' בכל דוכתא, דהאי לא ימצא איצטריך לכדדרשי' ליה שלא יטמין. וקשה לפי' הא דפי' דאי לא כתיב לא ימצא הוה אמינא דלך תניינא אתא לרבויי גוי שכבשתו לאיסורא, א"כ במנחות פ' ר' ישמעאל [ס"ז ע"א] דדריש מדגנך יתירא מיעוט אחר מיעוט לרבויי מירוח הגוי שאינו פוטר, הוה לן למימר דאתא לרבויי דוקא גוי שכבשתו ולא גוי שלא כבשתו כדאמרי' הכא. לכך נראה פרש"י עיקר. ומה שמקשה ר"ת לאו פירכא הוא, דאיכא למימר כיון דגלי לן הכא דגוי שכבשתו לא חשיב שלך, מהשתא בכל דוכתא ממעטי תרוייהו מחד קרא. ובכי האי גונא איכא לשנויי קושית ה"ר יעקב מאורלינש מעריסותיכם דמנחות.
כיון דאילו מגניב או מיתביד ברשותייהו קאי. לישנא משמע משום דמיגניב או מיתביד דוקא, אבל שומר חנם דאינו חייב בגניבה ואבידה לאו כדידיה דאמי. ובה"ג כת' דאפי' שומר חנם נמי כדידיה דאמי, ומיגניב או מיתביד בפשיעה קאמ'. והרמב"ם [פ"ד הלכ' חו"מ ה"ד] כתב שאם הגוי אלם אע"פ שלא קבל עליו אחריות אסור, שהרי אם יגנב או יאבד יצטרך לשלם ע"כ, וכדידיה דאמי. והיינו וחמירא דבני חילא שהיו מניחים החמץ בבתיהם סתם והיה מחייב אותם לבערו.
<h2>דף ו.</h2>
התם [ד]מצי (ד)מסלק ליה. וא"ת הא בפ' איזה נשך [ב"מ ע' ע"ב] אמרי' המקבל צאן ברזל מן הגוים וולדות פטורים מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לגוי בזוזי, ומפרש התם כיון דאילו בעי גוי ולא משכח שקיל לבהמה וכו'. וי"ל דשאני התם שמתחלה (לא) היה של גוי, וכיון דאילו בעי גוי ולא משכח שקיל בהמתו, לא נפקא מרשותיה, אבל הכא שהבהמה של ישראל ומצי מסלק לגוי בזוזי, לא נכנסה מעולם לרשות הגוי.
בהמת ארנונא פטורה אע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. פרש"י והא דתניא חייבת, גבי עיסה תניא. והקשה רשב"ם דבהדיא תניא בתוספתא [בכורות פ"ב ה"ב] בהמת ארנונא חייבת בבכורה. [ופי' דהכי גרסינן, בהמת ארנונא חייבת בבכורה] אע"ג דלא מצי מסלק ליה, עיסת ארנונא פטורה מן החלה [אע"ג דמצי מסלק ליה], מ"ש, האי אית ליה קלא וכו'. פי' גבי בהמה כשילדה אית ליה קלא שהוא בכור, ולא ידעו כ"ע דמשום ארנונא יש לו להפטר, אבל עיסה לית ליה קלא, ולא ידעו כ"ע שלא הפריש ממנה חלה. ואומ' ר"ת דבחנם הגיה בספרים, דלגירסא דידיה נמי קשיא, דבהדיא תניא בתוספתא [חלה פ"א ה"ג] עיסת ארנונא חייבת. וצריך לומר דרבא לא שמיע ליה האי בריתא.
ייחד לו בית. פרש"י לא קבלו עליו אלא א"ל הרי הבית לפניך. וקשה לפירושו מאי איריא ייחד לו בית אפי' לא ייחד לו בית נמי של אחרים רואה. ועוד היכי קאמ' למימרא דשכירות קניא. ופר"ת דאפי' באחריות נמי מיירי, ומפיק ליה מלא ימצא, דלא חשיב ליה מצוי כיון שייחד לו בית, ורב פפא (דמסיק) [דמפיק] ליה מסברא, לדידיה כיון שייחד לו בית הוי כמו קבל עליו אחריות בביתו של גוי [על] חמצו של גוי.
כופה עליו את הכלי. ולמ"ד בפ' כירה [שבת מ"ג ע"א] אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, מצינא לאוקומי בצריך למקומו. אי נמי הכא שרי משום דילמא אתי למיכליה ואתי לידי איסורא דאורית', כדאשכחן במי שהחשיך [שבת קנ"ד ע"ב] דאסור לבטל כלי מהיכנו משום צער ב"ח דרבנן, משמע אי הוי דאורייתא מבטלי. ולא דמי לגמרי, דהתם אתי ודאי לידי איסור דאורייתא.
אי דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי. פרש"י דכי הדר בימי פסח עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה הוא דליבטליה, שהרי אסור בהנאה הוא ואינו שלו, וכשרואהו עובר עליו. נ"ל דרש"י לא בעי למימר שאין אדם עובר על החמץ אלא א"כ רואהו, (והא דלא) [דהא לא] כתי' קרא לא תראה חמץ אלא [לא] יראה, דמשמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראייה שאינו מוטמן, אבל הכא שאינו יודע שיש חמץ בתוך ביתו אין כאן העברת הלאו במזיד אלא א"כ רואהו, אלא שגגת לאו דבל יראה ובל ימצא איכא. ומתוך רש"י משמע דלא ביטלו, וקשיא לי אפי' אין דעתו לחזור יהא זקוק לבער, שאם ישאר חמץ בתוך ביתו בשוגג יש כאן איסור בל יראה ובל ימצא. הילכך נ"ל דמיירי בכאן שבטלו, ובדעתו לחזור צריך לבדוק ולבערו מן הבית, משום גזירה דילמא אתי למיכליה כשיחזור.
<h2>דף ו:</h2>
ומזהיר לישראל על פסח שני. אע"פ שע"י שאלתם הוזקק להשיבם, מ"מ לא הוה צריך לפרש כל דין פסח, אלא לומ' לא תעשו עתה פסח אלא בחדש השני.
וממאי דבריש ירחא קאי. תימא דאמרי' בשבת פא"ר עקיבא [פ"ו ע"ב] דכ"ע בר"ח באו לסיני, כתי' הכא [שמות י"ט] ביום הזה באו מדבר סיני, וכתי' התם [שם י"ב] החדש הזה לכם ראש חדשים, ומה להלן ר"ח אף כאן ר"ח. ומשום הכי פשיטא ליה דלהלן ר"ח הוה, משום דדרשי' הזה כזה ראה וקדש, כדאמרי' בפ' הקומץ רבה [מנחות כ"ט ע"א] דמשה נתקשה בראיית הלבנה, עד שהראהו הב"ה שנא' החדש הזה לכם. ותירץ ר"ת דה"פ, ממאי דבריש ירחא קאי משה כשאמרו לישראל, דאע"פ שא"ל הב"ה בריש ירחא, שמא משה לא אמ' בריש ירחא, ומסיק דיליף ממדבר מדבר, דבההיא דאחד לחדש השני אמ[י]רה דמשה נמי (אמרה) [ה]ואי בריש ירחא, כדמוכחי קראי דבאותו היום עצמו אמ' להם, כדכתי' [במדבר א'] באחד לחדש השני ויתילדו (בני ישראל) למשפחותם.
אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם. הקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש דבפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ה ע"א] אמרי' דנסקלין צריכין דחייה קודם סקילה, מדכתי' [שמות י"ט] (או) [כי] סקול יסקל או ירה יירה, וא"כ הוה לן למימר דסקילה קודמת לדחייה. וי"ל משום דכתי' במקום אחר דמצות סקילה בגמר מיתה, שנא' [דברים כ"ב] וסקלתם באבנים ומתו, סמוך למיתה סקילה, והא דקאמ' הכא דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם, היינו היכא דליכא דרשא וטעם, שכן מצינו בפ' אמ' להם הממונה [יומא ל"ב ע"א] שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מקרא דובא אהרן אל אהל מועד [ויקרא ט"ז], ומקדימין המאוחר ע"י טעם כדמפרש התם.
אבל בתרי ענייני אין דנין. וא"ת והא בפרק שור שנגח [ב"ק נ"ד ע"ב] פריך ואימ' בהמתך דדברות הראשונות כלל, שורך וחמורך פרט, ובהמתך דדברות האחרונות חזר וכלל. וי"ל דכולהו דברות חשיבי כחד עניינא.
סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים. תימא דהכא משמע דזמן בצירת ענבים אחר לקיטת תאנים, ובחזקת הבתים [ב"ב כ"ח ע"א] תנן אבל (לא) בשדה האילן כנס את תבואתו, פי' תבואת הכרם, מסק את זתיו וכנס קיציו, אלמ' דזמן לקיטת תאנים אחר הבציר והמסיק. וי"ל דהתם לא מיירי בלקיטת תאנים אלא בכניסתן לבית אחר שנתיבשו בשדה.
שמא ימצא גלוסקא יפפיה דדעתיה עילוה. פרש"י חשובה היא בעיניו וחס עליו ומשהא אותה אפי' רגע עובר עליה בבל יראה ובל ימצא. וקשה לי לפירושו מאי פריך וכי משכח ליה ליבטלה, אה"נ דצריך לבטלה אלא דחיישי' שמא חס עליה, ועוד מאי קאמ' דילמא משכח לה לבתר איסורא, הא רבא נמי בהכי איירי. הילכך נראה לפרש משום דלעיל קאמ' אילימא משום פירורין שנשארו בבית בלא ידיעתו וקאי באיסור בל יראה ובל ימצא, וקאמ' וכיון דלא חשיבי הוי כמו הפקר ולא קאי באיסור בל יראה ובל ימצא, וקאמ' רבא שמא ימצא גלוסקא יפפיה ודעתיה עילוה, כלומ' חשובה בעיניו וקאי עלה באיסור בל יראה, וכי משכח לה ליבטלה ולמה צריך לבטל מיד אחר הבדיקה, דילמא משכח(ת) לה לבתר איסורא וכו', ואפי' הוה מצי לבטלה שגגת לאו בל יראה ובל ימצא איכא, אלא דעדיפא קא משני דאפי' במזיד עבר.
<h2>דף ז.</h2>
המקדש משש שעות ולמעלה. פרש"י מתחלת שש. ולא נראה לר"ת, דע"כ הא דאמ' לעיל חמץ משש שעות ולמעלה היינו מסוף שש, כדלקמן פ' בתרא [צ"ט ע"ב] מט' שעות ולמעלה היינו בסוף. ופר"ת דמסוף שש קאמ', וחיטי קורדלייתא קשים הם והוי כמו חמץ נוקשא שהוא אסור מדרבנן, ומייתי ראייה מחמץ דרבנן ושעות דאוריתא לחמץ דאוריתא ושעות דרבנן. אע"ג דלקמן [מ"ג ע"א] אמרי' דחמץ נוקשא דאורית' בריש אלו עוברין, איכא למימר דהיינו דוק' תוך ז', אבל איסור י"ד דרבינא מייתור דאך ביום הראשון, איכא למימר דדוקא לשאור ולחמץ גמור איתרבי, אבל חמץ נוקשא איכא למימר דאינו אסור משש שעות ולמעלה אלא מדרבנן.
לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר. פרש"י אע"ג דאיכא למיתלי בסוחר כמו בלוקח, תלינן לחומרא. ולא נהיר', דאדרבא סמוך מיעוטא דשאר מעות לפלגא דמוכרים והוו להו רובא דהיתירא. וי"ל דלוקחים הוו רובא, (וכמה) [דכמה] בני אדם משתתפין לקנות בהמה אחת.
בהר הבית לעולם חולין. וא"ת היאך הכניסו מעות להר הבית, הא אמרינן במגלה ובמ' ברכות פ' הרואה [ס"ב ע"ב] לא יכנס אדם להר הבית במעות הצרורות לו בסדינו ובאפונדתו, וא"כ הוה לן למיתלי שמא מן הלשכה באו כשלוקחין מהם מעות לקנות צורכי צבור. וי"ל דלא אסרו אלא שנושאן בגלוי בסדינו ובאפונדתו, דגנאי הוא דנראה כמהלך בשוק, אבל בצינעא שרי.
הואיל ושוקי ירושלם עשויים להתכבד בכל יום. תימ' דהכא משמע דע"י כיבוד בלא בדיקה נמצאים, ובפ' דם הנדה [נדה נ"ו ע"ב] גבי שרץ שנמצא במבוי מיבעיא ליה אי חזקתו מתכבד בלא בדיקה אי לא. וי"ל דשאני שרץ דמטמא בכעדשה ואין חזקתו מתכבד כ"כ בלא בדיקה כמו מעות. אי נמי כשהיו מכבדים שוקי ירושלם היה דרכם (לכבדם) [לבודקן] משום עושי טהרות.
ומי אזלינן בתר בתרא והתניא. צריך לומ' דתיבה שנשתמשו בה חולין ומעשר ומסירין אותם, דרך הוא לכבד ולבדוק, דאל"כ מאי פריך, הא אוקימנא דשוקי ירושלם עשויים להתכבד וליבדק בכל יום כדפרשי'.
רב פפא אמר כגון דאישתכח בגומא. משמע דאפי' ע"י בדיקה לא משתכח בגומא, וקשה מהא דאמרי' בפ' דם הנדה [נדה נ"ו ע"ב], ואי אמרת חזקתו בדוק מאן דבדיק בגומא נמי בדיק. וי"ל דהך גומא דהכא מיירי בכה"ג דאין דרך לבדוק בה.
הבודק צריך שיברך. דלא תימא אינה כ"כ מצוה חשובה כיון שאינה אלא לבער החמץ מן הבית. והא דלא (מצרכי') [מברכי'] עלה שהחיינו אע"ג דבאה מזמן לזמן, (ו)נ"ל כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל, לתקן הבית ולבער החמץ מתוכה לצורך המועד, סמכינן לה אזמן דרגל, מידי דהוה אעושה סוכה ולולב לעצמו, דמן הדין ה"ל לברך שהחיינו בעשייתן אלא דסמכינן להו אזמן דרגל. וי"א שאין הבודק מדבר עד שיגמור כל הבדיקה, ונ"ל דאין צריך ליזהר רק שלא ישיח בין הברכה להתחלת הבדיקה, מידי דהוה אישיבת סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו. דשיחה לא הוי הפסק אלא בין תפלין לתפלין, דברכה ראשונה נמי קאי אהנחת תפלין של ראש, ואם שח צריך לברך פעם אחרת להניח תפלין לפר"ת, ולפרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו ולא מעכבי אהדדי, ואם לא שח אין צריך לברך על מצות תפלין, א"כ הוי היסח הדעת.
לבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע. מכאן היה מצריך רשב"ם לברך לפני המילה להכניסו בבריתו, דלהכניסו משמע דלהבא כמו לבער, ואי מברך לאחר המילה נמצא משקר בברכתו שכבר נכנס לברית, ועוד דצריך לברך עובר לעשייתו. ולא נראה לר"ת דהא במס' שבת פ' ר' אליעזר דמילה [קל"ז ע"ב] תניא המל אומ' אקב"ו על המילה, ואבי הבן אומ' להכניסו בבריתו, והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו', ומדתני לה אחר המילה אלמ' דלאחר ברכת המילה מברכינן לה, ועוד אי לפני המילה היכי קאמ' העומדים שם [אומרים] כשם שנכנס לברית. הילכך נראה לר"ת דלאחר המילה מברכינן לה (אותה), ואע"ג דלהכניסו משמע להבא, ל"ק מידי, דהך ברכה לאו לגמרי על זאת המילה שנעשית עכשיו קאי, אלא מודה ומשבח להב"ה שצוהו לעשות מצוה זו בכל פעם שתבא לידו, ומברך אותה עכשיו לגלות ולהודיע שזאת המצוה נעשית לשם הב"ה ולא לשם מורנא ולא לשם הר גריזים. ואע"ג דשאר מצות מברך עליהם עובר לעשייתם, ה"מ במקום שהעושה הוא המברך, אבל כשהמברך אחר לא. תדע שהרי נהגו בכל ארצנו שמברכין ברכת אירוסין לאחר אירוסין. וכן נמצא בתשובת הגאונים דלאחר מילה מברך, והכי איתא התם, אבי הבן כשמברך להכניסו אין מברך אלא לאחר המילה, ואע"פ שאמרו חכמים כל המצות כולם מברך עליהן עובר לעשייתן, מילה שאני, דחיישי' שמא תתקלקל המילה ונמצאת ברכה לבטלה. ולא דאמי לשחיטה ותקיעה שהם בידו ומצי לקיים להו, מילה ביד אחר הוא ומי יימר דמקיים לה, הילכך לאחר מילה מקומה. ועי"ל כיון דמברך לה אב קודם פריעת המילה הוי שפיר עובר לעשייתה, דאמרי' בפ"ר אליעזר דמילה [שם] מל ולא פרע כאילו לא מל, הילכך כשמברך האב אחר ברכת המל עדיין לא נגמרה הפריעה והוי שפיר עובר לעשייתה.
<h2>דף ז:</h2>
כי פליגי בעל ביעור, מר סבר לשעבר משמע. נראה לר"ת דה"פ, מר סבר לשעבר טפי מלהבא משמע, אבל מ"מ משמע נמי קצת להבא, דאי אמרת לגמרי משמע לשעבר ולא להבא היכי משני גבי מילה נימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל, וכי בשביל שאין אנו יודעים לתקן הלשון יאמר שקר, הילכך צרי' לומ' כדפרישי'.
נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל. אבל גבי המל את הגרים שהמברך אומ' למול את הגרים [בשבת קל"ז ע"ב], שייך שפיר האי לישנא, שהרי כל אדם חייב למול את הגר כמו האב את הבן. וא"ת על ביעור נמי לא סגי דלאו איהו מבער, וה"ל לפלוגי בין ב"ה לאחר. וי"ל דאורחא דמילתא דכל אדם מבער בביתו. עי"ל דחמץ הכל מצווים עליו לבערו אע"פ שאינו שלו, להסיר מכשול מבעל החמץ, כדי שלא יהיה עליו איסור שגגת בל יראה.
שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפק ביה. וא"ת הואיל ונפק ביה כבר היאך יברך על עשיית המצוה, וכי אם שכח ולא בירך בורא פרי הגפן קודם שתייה יברך אחר שתייה, והלא כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם. וי"ל אע"פ שכבר נטלו אכתי עסוק במצוה הוא, שהרי צריך לנענע בו בקריאת ההלל, כדאמרי' התם [סוכה ל"ז ע"ב] היכן מנענעין, בהודו לשם תחלה וסוף, ובאנא ה' הושיעא נא. ועוד אמרי' התם [מ"א ע"ב] כך היה מנהגם של אנשי ירושלם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו, וכל זמן שעסוק במצוה יכול לברך, כמו שאם אדם לבש טלית בלא ברכה בעודו עטוף בו יכול לברך.
א"ה נטלו לצאת בו יצא בו מיבעי ליה. דלצאת משמע דעדיין לא יצא בנטילה, ומשכחת לה כגון שהפכו, וכדאמרינן במס' סוכה [מ"ה ע"ב] כל המצות כולן אינו יוצא בהן אלא דרך גדילתן. והיה אומר ר"ת כשאדם נוטל את הלולב לברך עליו צריך להפכו כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה. ומיהו לפי מה שפירשתי דאע"ג דאגבהיה עסוק במצוה אין צריך להופכו. ומיהו נ"ל כדברי ר"ת, דאע"ג דמיקרי עדיין עוסק במצוה, עיקר הברכה נתקנה קודם המצוה ונענוע אינו מעכב, ונמצא שכבר יצא מעיקר המצוה. ורשב"ם היה אומר שיכוין ע"מ שלא לצאת עד אחר הברכה, אע"ג דאמרי' [ר"ה כ"ח ע"ב] מצות אינן צריכות כונה, ה"מ בסתמא, אבל כשאינו רוצה לצאת פשיטא דאינו יוצא.
והלכת' על ביעור חמץ. תימא כיון דאמרי' דלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע, אמאי אמרי' לישנא דעל ביעור דמשמע להבא. ומצינן לפרושי דה"ק והלכתא (ב)על ביעור חמץ, כלומר יכול לומ' כן דגם זה הלשון משמע להבא. ומיהו תימא על מנהגא דידן שנהגנו לברך על ביעור. בשלמא לענין ברכת המוציא דפסיק תלמודא [ברכות ל"ח ע"ב] המוציא לחם מן הארץ ואע"ג דמוציא מעיקרא משמע טפי, (ו)בב"ר [פרשה ט"ו, ז'] מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות, מ"ם דהעולם ומ"ם דמוציא, שכן מצינו בק"ש שאז"ל [ברכות ט"ו ע"ב] שלא לערבב האותיות, אע"ג דבלחם מן הארץ מערבב האותיות, בירושלמי [ברכות פ"ו ה"א] קאמ' משום דקרא כתיב [בתהלים ק"ד] א"א לשנותו, והמברך יתן ריוח, אבל בתיקון הברכה לא רצו חכמים לערב האותיות, [אבל הכא מאי טעמא]. וצריך ליתן טעם בעיקר תיקון הברכות למה תקנו מהם בעל ומהם בלמ"ד. והיה אומ' ר"ת דכל המצות הנעשות מיד צריך לברך בהן על, כגון על מקרא מגלה ועל נטילת ידים, ועל נטילת לולב, ועל הפרשת תרומה, ועל אכילת מצה ועל אכילת מרור, אבל להניח תפילין, להתעטף בציצית ולישב בסוכה, יש שיהוי באלו המצות. והלשון מורה על כך, להיות עטוף בציצית ולישב בסוכה לאכול ולטייל. ולהדליק נר של חנוכה יש נמי שיהוי במצותה, כדאמרי' בפ' במה מדליקין [שבת כ"א ע"ב] מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. וגם גבי לשמוע קול שופר יש שיהוי והפסקה בין התקיעות, דעיקר מצות שופר על סדר הברכות [כדאיתא ר"ה ל"ד ע"ב]. ומה שאנו מברכין לקרות את ההלל ועל מקרא מגלה אנו מברכין על מקרא מגלה, היינו טעמ' לפי שהקורא את המגלה קורא אותה בלי הפסק, אבל המקרא את ההלל צריך לפסוק והצבור עונים בראשי הפרקים [בסוכה ל"ח ע"ב] ועוד דאמרי' בערבי פסחים [קי"ז ע"א] דעיקר קריאת ההלל תקנו נביאים הראשונים לקרותו על כל צרה שלא תבא על הצבור לכשיגאלו גומרין את ההלל, הילכך שייך ביה האי לישנא לקרות את ההלל, דכל מצוה שאינה חובה תדיר לא שייך ביה לברך על. ומה שמברכין להכניסו וכו', משום שזאת הברכה לא נתקנה לגמרי על מצוה זו כדפרשי' לעיל [ז' ע"א]. ומה שמברכין בתפילין של יד להניח ועל של ראש על מצות, משום דלא רצו חכמים לתקן שתי (מצות) [ברכות] זו אחר זו על מצוה א' בסיגנון א', אלא הראשונה מברך להניח שכך דינה כמו שפירשתי, והשנייה על מצות לפי שהיא גמר המצוה. וריב"א היה מחלק [דמצוה] דאיפשר לעשותה ע"י שליח מברך על, אבל מצוה שצריך הוא בעצמו לעשותה מברך בלמ"ד, וזו היא קצת סברת התלמוד דלמול משמע דלא סגיא להו דלא איהו מהיל. ועל שופר אנן מברכינן לשמוע בקול שופר דלא סגי דלאו איהו שמע. לקרות ההלל, אע"ג דשומע כעונה, כגון גבי מגלה, מ"מ צריך לענות ראשי פרקים. ועל הטבילה, אע"ג דטבילת בעל קרי ונדה א"א לקיים ע"י שליח, כיון דטבילת כלים איפשר ע"י שליח לא (פליג') [פלוג]. ועל נטילת לולב, משום דלפעמים שיצא בו שכבר נטלו קודם שיברך לא שייך לברך בו ליטול משום דלהבא משמע. והיינו טעמ' נמי דעל נטילת ידים. ומיהו קשה מלהדליק נר חנוכה דאיפשר לעשות ע"י שליח. ומיהו יש לומר דאורחא דמילתא דכל אדם מדליק בביתו משום חביבות הנס. וקשה לפירושו מאכילת מצה ומאכילת מרור.
אקב"ו על הטבילה. פר"ח בשם גאון דהיינו דוקא בטבילת גר דקודם הטבילה לא מצי למימ' אקב"ו. ונראה דמ"מ אין לגעור בנשים שמברכות אחר טבילה כיון דאיכא גר דלא מצי מברך עד אחר הטבילה לא פליג. וזה הטעם שייך נמי לומ' גבי נטילת ידים שמברכין עליה אחר הנטילה, משום שבבקר כשידיו מלוכלכות לא מצי לברך עד אחר הנטילה. ועי"ל כיון דמברך קודם ניגוב גם זה מצות נטילה, כדאמרי' בסוטה [ד' ע"ב] כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא.
ת"ר נר אלי"ם נשמת אדם וגו'. תימא למה הוצרך להביא קרא דבעת ההיא אחפש את ירושלם וגו'. ואומר ר"ת שכן דרך התלמוד דלא נטעה למימר דהכי נמי הוה מצי לאיתויי ההוא קרא דבעת ההיא אחפש. ועי"ל דאי לאו קרא דבעת ההיא אחפש את ירושלם, הוה מצינא למימר דחופש כל חדרי בטן לא קאי אנר, אלא כיון דאשכחן באידך קרא דכתי' חיפוש אנרות, אמרי' דהאי חופש נמי אנר קאי.
<h2>דף ח.</h2>
גג היציע. לאו מגולה הוא, דא"כ לא היה צריך בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם, אלא בתוך הבית. וכן מוכח בפ' חזקת הבתים [ב"ב ס' ע"א] דקאמ' אבל בונה עלייה ע"ג ביתו, ומסיק מאי עלייה אפתא, אבל עלייה ממש לא דמרבה עליו דיורין, ואפתא היינו יציע בפ' המוכר את הבית [שם ס"א ע"א].
מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת, פרש"י דרגליה גבוהים, צריכה בדיקה. וקשה לפירושו, דלמה לי למימר חולקת כיון דאיירי בבדיקה שתחת המטה. ועוד דבירושלמי [ה"א] משמע [דלאו אמטה קאי], דקתני מטה חולקת בתוך הבית ומפסקת בודק את החיצון ואינו בודק את הפנימי. וה"פ, מטה שמוטלת לרוחב הבית לחוץ שלא להשתמש לצד פנימי של מטה, בודק צד החיצון ואינו בודק צד פנימי של מטה, שאין דרך להשתמש באותו צד. והא דקתני מפסקת, דאי תנא חולקת לחוד הוה משמע שאינה מגעת לגמרי מכותל לכותל, להכי תנא מפסקת. ולשון צריכה משמע קצת דאמטה קאי, ובתוספתא [פ"א ה"ג] גרסי' צריך. ובספרים ישנים גרסי' בבריתא ראשונה צריך ובאחרונה אין צריך. ולגירסא זו קשה מאי פריך דילמא משום דעצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך. ושמא היינו בכלל שינויא הא דמידליא הא (דמתני') [דמיתתי']. ובפר"ח משמע דגריס בתרוייהו אין צריך בדיקה, ופריך דבקמית' לא בעינן עצים ואבנים סדורים תחתיה ובבתריתא בעינן.
הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו. ולהכי אינו פטור אלא בשביל הסכנה. וא"ת הא דקתני התם [להלן ל"א ע"ב] הרי הוא כמבוער ואוקימנא בשאין הכלב יכול לחפש אחריו, הא בשהכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער, ואמאי לא מיפטיר משום סכנת עקרב, דהואיל ואיכא מפולת איכא עקרב כדמשמע הכא. וי"ל שאני התם הואיל והחמץ ידוע כדקתני חמץ שנפלה עליו מפולת וצריך לבער בכה"ג דלית ביה סכנה, כגון ע"י פועלים ומרי וחציני, אבל [הכא] שאין החמץ ידוע, אלא מספיקא שנשתמשו שם אצרכוה בדיקה, ולא הטריחו עליו להביא מרי וחציני.
סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני וכו'. קשה מהא דתנן במס' אבות [פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס. ותירץ ר"ת דהיינו דוקא בכה"ג שאם לא תבא עליו הטובה שהוא מצפה לה מתחרט הוא על הצדקה שעשה ותוהה עליה, כדרך שאומות העולם עושים, כדאמרינן בפ"ק דר"ה [ד' ע"א] מ"ל [—מנא לן] דהחמיץ דכתי' [עזרא ו'] ומה (שמן) [חשחן ובני] תורין ודכרין [ואמרין לעלון] לאלה שמייא דליהוו מצלן לחיי מלכא ובנוהי, ופריך מאן דעביד הכי לאו שפיר עבד, והתניא האומ' סלע זו לצדקה וכו', ומשני כאן בישראל כאן בא"ה. וכה"ג אמרי' בפ"ק דבתרא [י' ע"ב] אההיא קרא דצדקה תרומם גוי. אבל מי שעשה מצוה כדי שתבא לו טובה ואם אינה באה אינו תוהה ומתחרט הרי זה צדיק גמור בדבר זה. ואית דגרסי (הכי זה צדיק) [הרי זה צדק] גמור, כלומ' צדקה גמורה.
<h2>דף ח:</h2>
מלמד שתהא פרתך רועה באפר. מאת קא דריש, דהוה מצי למיכתב ארצך וכתב את לרבות את הטפל לארצך. וה"ר יקר הוה מפרש דתרנגול קרוי איש כדאמרי' [יומא כ' ע"א] קרא הגבר, ופרה קרויה ארץ, כדר' יוסי שהיה קורא לשורו שדהו [שבת קי"ח ע"ב].
בהליכה למה לי לכדר' אמי. (וא"ת) [ואת] לא נכתב עתה לדרשא, שכן דרך המקראות, כדאמרי' [סוטה ג' ע"א] כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, הכא נמי משום חידוש דארצך כתב נמי את אע"ג דלא איצטריך למידרש.
כל אדם שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. והא דלא תני בהדי הנך דפ"ק דחגיגה [ב' ע"א] דפטורין מלעלות לרגל, משום דלא תני התם אלא בפטור הבא מחמת הגוף.
מפני מה אין פירות גינוסר. שראוי היה שיהיו שם, דמציון נשתת העולם [יומא נ"ד ע"ב] וכל הגידים מתפצלין משם בכל הארצות, והגידים ההולכים לגינוסר היה ראוי שיגדלו בהן פירות גינוסר.
ומפני מה אין חמי טבריה בירושלם. שראוי היה שיהיו שמה, דאמרי' (בפ"ק) [בפ"ג] דשבת [ל"ט ע"א] דהא דחמימי משום דאחלפי אפתחא דגיהנם וא' מפתחי גיהנם היה בירושלם [עירובין י"ט ע"א].
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גררה חולדה. וא"ת הא מרישא שמעי' לה דקתני [ב' ע"א] כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. וי"ל דההיא מצי לאוקומה במקום שאין חולדה ועכבר יכולין לילך שם. ונ"ל דלא דמי, דבמקום שאין מכניסין בו חמץ אין חולדה ועכבר מצויים שם כיון דאין מוצאים שם לאכול, אבל לעולם הוה אמינא במקום שמכניסין בו חמץ חוששין אף אחר שנבדק שמא גררה חולדה חמץ לשם כיון שהיא מצויה לשם תמיד.
כל מקום שחזיר וחולדה יכולים להלך אין צריך בדיקה. ואהא סמכינן דכהנים נכנסים במדורות הגוים, משום דחולדה וחזיר יכולים (להם) [להלך] בהם. ועוד דתנא בתוספת' דאהלות [פי"ח ה"ו] דאין מדורות הגוים בחוצה לארץ.
בבשר לא משיירא. הקשה ר"ת דהכא משמע דאורחיה דחזיר למיכל בישרא, ובפ' (בתרא) [ב'] דב"ק [י"ט ע"ב] קתני כלב שליקלק את השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וכו', וקאמ' רב פפא דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ותירץ דנפלים דרכיכי אורחיה הוא.
ואת"ל הוה אימור אכילתיה. וא"ת והא מדורות הגוים רשות היחיד הן ותנן במס' טהרות [פ"ו מ"ד] כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספקות ברשות היחיד טמא. וי"ל דלא דמיא הך ספיקא לשאר ספיקות, דמידי דלא שכיח הוא שיהיה בו נפל, הילכך מטהרין בספק ספיקא. ועי"ל דאפי' הוי ספק גמור, [האי ספק] דאימור אכילתיה עדיף משאר ספיקות, דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי, תדע [ד]אפי' (ד)מידי ודאי בעי למימ' דמפיק.
ואין ספק מוציא מידי ודאי. הא ספק [מוציא מידי] ודאי דהכא (ודפ"ק) [ודפ"ב] דנדה [ט"ו ע"ב] ודע"ז פ' כל הצלמים [מ"א ע"ב] לא שייך לההיא דפ"ק דחולין [י' ע"א] דעור ספק פגים ועצם ודאי פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי, ומייתי ר' [—רבא] עלה ההיא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, דהתם אין הספק רגיל כי הנך הילכך לא מייתי הנך דהכא התם, והך דטבל ועלה לא שייך הכא, דהתם לחומרא הספק מוציא מידי ודאי.
והתניא חבר שמת. למאי דלא ידע השתא טעמא דחזקת חבר, נראה דנקט חבר משום דהוי ספק הרגיל. אי נמי סלקא דעתיה דנקט חבר אפי' הן בני יומן.
כדי שתהא בהמתו אוכלת. דאי לאו הכי לא מצי בהמתו למיכל, דאסור להאכילה טבל, כדאמרי' בפ' במה מדליקין [שבת כ"ו ע"א] אין מדליקין בטבל טמא משום דכתי' [במדבר י"ח] משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתו' מדבר, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, פי' אכילתה, אף טמאה אין לך בה אכילתה, דהיינו הסקה, אלא משעת הרמה ואילך, והדר ילפי טהורה מטמאה דאין לך בה (אלא) הדלקה אלא משעת הרמה ואילך, וה"ה אכילת בהמה דכל הנאה של כילוי אסורה.
ופטורה מן המעשר. ופרש"י ואכתי תיקשי לך דספק מוציא מידי ודאי, דאפי' עבד כרבי הושעיא (ד)לענין אכילת אדם ודאי טבל הוא, ותירץ דלענין איסור דרבנן מהניא חזקת חבר. וקשה לפירושו, דא"כ לא שני מידי לענין בדיקת חמץ דהוי נמי דרבנן, ואכתי צריכינן לשינויא קמא דחזקת חבר. ופי' רבי' אפרים דבהמתו לאו דוקא דאפי' הוא עצמו שרי לאכול ממנו קבע, ואע"ג דקודם ראיית פני הבית אסור לאכול אכילת קבע דרבנן, שאני התם דמצי אתי לידי חיוב דאוריתא כשיראה פני הבית, אבל כשמירחו בבית דתו לא מצי אתי לידי חיוב דאורית' אפי' הוציאו וחזר והכניסו וראה פני הבית ממורח, שרי אפי' אכילת קבע. והאי דנקט בהמתו משום דכל זמן שהיא במוץ מוכנת לבהמתו ולא לאדם, אי נמי משום דתולה הערמה בשביל בהמתו. ומייתי ראיה מההיא דמנחות פר' ר' ישמעאל [ס"ז ע"א] גלגול הגוי פוטר מירוח הגוי אינו פוטר גזרה משום בעלי כיסין, ופריך גלגול נמי, ומשני איפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח, מירוח נמי איפשר דעביד לה כר' הושעיא, ואי לבהמתו דוק' קאמ' ר' הושעיא מאי קא פריך, ניחא ליה טפי למעבד ע"י גוי כדי לפוטרה לגמרי. וקשה לפירושו דבפ"ק די"ט [ביצה י"ג ע"א] תניא הכניס שבלים לעשות מהם עיסה אוכל מהן עראי ופטור, וסתם הכניס לבית משמע, ובתוספתא [מעשרות פ"ג ה"ה] קתני (בההוא) [בהדיא] המכניס שבלים לבית, וקתני אכילת ארעי דוקא. הילכך צריך לומ' דאכילת קבע אסירא. וההיא דפ"ר ישמעאל ע"כ הכי פירושה, מירוח נמי מידי דמאכל בהמה איפשר דעביד כר' הושעיא ואמאי אין מירוח הגוי פוטר. אי נמי אפי' אמרי' מירוח הגוי פוטר אינו פטור אלא אכילת בהמתו אבל אכילת עצמו לא, ולהכי פריך שפיר אמאי אינו פוטר להתירו אכילת עראי איפשר דעביד לה כר' הושעיא. ואע"ג דגלגול הגוי פוטר לגמרי ומותר אפי' (קבע אכילת) [אכילת קבע], היינו טעמ' שאנו עושים אותו אחר גלגול כמו קודם גלגול, אבל קודם מירוח היה אסור באכילת קבע. ולא נהירא לי האי שינויא דמשום אכילת עראי לא היינו צריכים לגזור משום בעלי כיסין. ועוד כיון דדרשי' דגנך ולא דיגון גוי משמע דפוטר לגמרי, דאכילת קבע אינה אסורה אלא מדרבנן. והך דהכא מיירי בשלא ביטלו הילכך הוי ודאי דאורית', או א"נ אפי' בביטלו, ואע"ג דאמרי' בדיקת חמץ דרבנן משום חומרא דחמץ אחמור ביה כדאוריית'.
מעשה בשפחתו של (מסיק) [מציק]. בתוספתא דאהלות [פט"ז ה"ו] גרסי' מסיק בסמ"ך ונראה שמוסק זיתים היה. משמע הכא דשפחה טמאה לידה, דלא מסתברא למימר שהולד היה של הגבירה, דא"כ אמאי הזכיר השפחה. וקשה מהא דאמרי' בהערל [יבמות ע"ד ע"ב] מי מצית אמרת דתרומה כתיב' הכא והתניא דבר אל בני ישראל, אין לי אלא בנות ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין, ת"ל אשה, משמע דוקא משוחררת דומיא דגיורת. ועוד דפריך [גיורת ושפחה] בנות מיכל תרומה נינהו, ואינה משוחררת בת מיכל תרומה היא אם היא שפחת כהן. וי"ל דע"כ שפחה טמאה לידה, וכן נמי בפ"ר אליעזר דמילה [שבת קל"ה ע"ב] דקאמ' התם לקח שפחה ונתעברה אצלו זהו יליד בית הנימול לח', ולעיל מיניה קאמ' אמ' רבא אמ' רב אשי כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה. ובפ"ק דכריתות [ז' ע"ב] וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל. ובת"כ [תזריע פרשה א' ה"א] אמרי' בהדיא בני ישראל, אין לי אלא בנות ישראל [מנין] לרבות הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין אינה משוחררת, [ת"ל אשה]. והא דנקט ביבמות משוחררת לאו למעוטי אינה משוחררת אלא קיצר הברית' לפי שלא הוצרך אלא למשוחררת דפריך גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו.
<h2>דף ט:</h2>
ובא כהן והציץ. כהן שוטה היה, דאפי' אי הוה טמא מוזהר הוא אפי' ביום שנטמא, מידי דהוה אנזיר פ"ג מינין [מ"ג ע"א]. ואין לומ' כהן קרוב היה, שהרי ולד של שפחה היה, ועוד דאין כהן קרוב מטמא אלא לצורך המת לקוברו ולהביא ארון ותכריכין, ועוד דאין כהן מטמא לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו בני קיימא.
אלא אימא שהטילה כמין נפל. תימא האי בור ה"ד, אי ר"ה הוא אפי' בחדא ספיקא נמי טהור, ואי רשות היחיד אפי' בספק ספקא נמי טמא כדפרישית לעיל [ע"א]. וי"ל דגררת חולדה וברדליס מצוי וספק הרגיל הוא, הילכך מטהרינן בספק ספיקא. ומיהו קשיא אי ברשות היחיד הוא אפי' ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחתיו וטומאה בוקעת ועולה, ואין לומר דסתם חור שלהם [הוא רחב] מבפנים אבל פתחו לבור אינו רחב טפח, א"כ אכתי טומאה בוקעת ועולה, כדתנן (בפ"ב) [בפ"ג] דאהלות [מ"ז] ביב שהוא קמור תחת הבית (טמא), יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא. וצריך לומר שהבור רשות היחיד וסביב הבור ר"ה.
ולא חיישינן לחולדה והא קתני סיפא וכו'. לא פריך דחיישי' לחולדה מבית לבית, דא"כ לא פריך מסיפא, דהתם משום חשש דאותו בית עצמו, ועוד אי פריך הכי א"כ אביי דמוקי סיפא בי"ד דמשיירא, לדידיה אין תקנה לשום בית לבודקו אם לא יבדקוהו בי"ג, דא"א דלא יבדוק א' קודם חבירו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית הבדוק לבית שאינו בדוק. אלא ודאי לא פריך אלא מאותו בית, דקתני מתני' דאפי' מאותו בית לא חיישי' שמא גררה חולדה ממקום למקום.
הא בי"ג. פרש"י רישא דקתני אין חוששין בי"ג שמצוי פת הרבה לחולדה בבתים ואינה חוששת לשיור. וקשה לי(ה) דהא מתני' דקתני אין חוששין שמא גררה חולדה אבדיקת י"ד דרישא קאי. ונ"ל לפרש האי בי"ג פי' בבדיקת חמץ שהוא (שהוא) מוצא[י] י"ג ובכניסת י"ד לא משיירא, לפי שראתה כל היום פת הרבה בתוך הבית אינה חוששת לשיור, אבל סיפ' דמניח החמץ בצינעא עד ד' שעות שיבערנו מן הבית, כבר רואה שנתרוקן הבית (ו)מפת ומשיירא.
היינו ט' חנויות. מה שפרש"י דלענין בדיקה איירי ומייתי ראיה כיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דאמי אמרי' דמחמץ שקל וצריך הבית בדיקה, ולא נהירא, דהתם ספיקא [דאורייתא הוא ואזלינן לחומרא והכא ספיקא] דרבנן הוא ואזלינן לקולא, כדאמרי' לקמן גבי שני עכברים ולא ידעי' (אי) [הי] להאי עייל (ואי) [והי] להאי עייל, וכן בההיא דב' שבילין [י' ע"א] וכן בההיא דבקעה. [שם] ועוד לגבי ט' חנויות לענין איסור החתיכה עצמה ליכא חזקת היתר כיון דהנבלה קבועה בין השחוטות, אבל הכא לענין בדיקת הבית אוקמיה בחזקת בדוק, דע"כ בבדוק איירי, דאי לאו הכי כל הבתים צריכים בדיקה. ונראה דלענין איסור דאורי' קאמ', כגון שהביאו לבית ומצאו שם, ואין ידוע אם מצה הוא או חמץ, שרי באכילה או לא. או לענין בדיקה כגון שלא ביטל דהוי איסור דאורית'. וכן מוכח דהכא מייתי ההיא דט' חנויות דהוי ספיקא דאורית', וגבי צבורין דהוי ספיק' דרבנן מייתי ההיא (דג') [דב'] קופות דהוי מדרבנן. ושינויא קמא לא נהירא לי דלא הוי דומיא דאחריני דאיירי בבדיקת הבית, ועוד מה איצטריך לאייתויי ההיא דט' חנויות על איסור חתיכה עצמה, פשיט' דהיינו היא גופה. וצ"ל דמיירי הכא כגון שהככר כ"כ גדול שאין לומ' אכלתיה, דאי לאו [הכי] ה"ל ספיק ספיקא, ספק אי דחמץ אי דמצה, ואת"ל דחמץ אימא אכלתיה. וא"ת הכא משמע דחמץ דשקל עכבר מהני צבורים מחשבי ליה כמו קבוע, מ"ש דאם לקחו גוי דחשבי' ליה כמו נמצא והולכים אחר הרוב, כדמוכח בפ' גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א] דקאמ' התם בשר שנתעלם מן העין אסור, ופריך מהא דט' חנויות בנמצא הלך אחר הרוב, ומשני בנמצא ביד גוי. וי"ל דכל היכא שלקחו עכבר או גוי לפנינו כיון שנולד ספק לפנינו במקום הקביעות הוי לעולם כקבוע [ו]אסור מספק, אבל התם מספק דלקחו הגוי שלא בפנינו אזלינן בתר רובא. וא"ת הא דאמרי' בפ' התערובות [זבחים ע"ג ע"ב] גבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות ופריך וניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, וכיון שפירש מן הקביעות בפנינו מה מועלת אותה פרישה דכל מקום שהולך הוי כקבוע. וי"ל דשאני התם דכבר נתבטל כל הקביעות, אבל היכא שהקביעות נשאר עומד במקומו כל מה שפי' לפנינו בכל מקום שהולך הוי כקבוע.
היינו שתי קופות. סוגיא זו אליבא דר' יוחנן דקאמ' התם בסוף הערל [יבמות פ"ב ע"א] דאע"ג דלא רבו חולין על התרומה תלינן לקולא, אבל לר"ל דבעי התם רבייה אפי' בדרבנן לא דמי להך דהכא, דהתם איכא תרתי [ד]אפי' אם נפלו תרומה לתוך חולין בטלה ברוב מדאוריית'. ואי הוה מדמינן ליה להכא אפי' בלא רבייה נמי הוה לן למיתני לקולא כיון דאיירי בתרומה דרבנן.
<h2>דף י.</h2>
והלך בא' מהן ועשה טהרות. ולא נקט משום טהרה דאדם, משום דלגביה הוה מצרכינן טבילה שלא יבא הדבר לידי מכשול, דאע"ג דכל א' טהור כדין ספק טומאה בר"ה, ומיהו אם שניהם נגעו (בדבר) [בככר] של תרומה הככר טמא והאוכלו במיתה שהרי טמא ודאי הוא, ולא שייך למימ' הכא נעמידנו על חזקתו כיון דמה נפשך טמא הוא, או אם שניהם נגעו באדם א' ונכנס במקדש חייב. והכי איתא בסוף פ"ב דשבועות [י"ט ע"א], דתניא התם ב' שבילין א' טמא וא' טהור והלך בא' מהם ונכנס למקדש והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך לשני ואח"כ נכנס למקדש חייב, אלמ' לא אמרי' בכל זימנא טהור גמור הוא, אע"ג דבר"ה מיירי התם, דאי ברשות היחיד בחדא זימנא ליחייב, הכא נמי הואיל ובשתי נגיעות נטמא ודאי חייב, ולא אמרי' כל חדא וחדא מאדם טהור היתה דאוקמיה אחזקה.
בבת אחת טמאים. לאו מדאורית' אלא מדרבנן, דמן התורה אוקי כל חד וחד אחזקיה, כדמשמע בנזיר פ' ב' נזירים [נ"ז ע"א] דתנן שני נזירים שאמ' להם א' ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם, מגלחין ומביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ופריך אינהו תרי ואי(נ)הו תלתא ספק טומאה בר"ה וספיקו טהור, והיה להם לשניהם להביא קרבן טהרה, אלמ' מדאוריתא שניהם טהורים, ולא מפליג התם בין בבת א' בין בזה אחר זה. ומהאי טעמ' לא אמרי' הכא אע"ג דבטומאה דאורית' מחמרינן גבי בדיקת חמץ דרבנן אזלינן לקולא, דהכא נמי טמאים דרבנן.
היינו בקעה. פרש"י ואפי' רבנן דמטמאי הכא גבי בדיקת חמץ אזלינן לקולא. ולא רצה לפרש דפליגי בחמץ כמו בבקעה, דלר' אליעזר מה ענין בדיקת חמץ לבקעה, התם איכא ספק ספיקא והכא ליכא אלא חדא ספיקא, ואף אם נאמ' דהכא איירי (שאכל העכבר לאוכלין) [שיכול העכבר לאוכלו] דאיכא ספק ספיקא, [ספק] נכנס לבית ואפי' נכנס שמא אכלו, מ"מ מאי שייך לדמויי לבקעה, דהכא אפי' ליכא אלא חדא ספיקא תלינן לקולא, ועוד לעיל מדמי ליה לספק טומאה בר"ה והכא מדמי ליה לספק טומאה ברשות היחיד. הילכך פרש"י דאפי' לרבנן תלינן הכא לקולא. וכן מוכח מדלא קאמ' פלוגתא דר' אליעזר ורבנן כדקאמ' בתר הכי פלוגתא דר"מ ורבנן. והא דלא קאמ' גבי שני שבילין פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי, משום דאיכא צדדין דלית בהו פלוגתא. וא"ת למה ליה לאיתויי מבקעה, משני שבילין גופה מייתינן ליה, דהתם נמי הוי ספק עאל לבית הבדוק או ספק לא עאל. וי"ל דלא דאמי דהתם הני שבילין רחוקים זה מזה וכן ב' בתים רחוקים קצת זה מזה, אבל היכא שראינו את העכבר בחצר שלפני הבית דמי לנכנס ולא ידע אם נכנס לשדה שבה הטומאה.
עאל בדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן. תימא אפי' ר"מ דאמ' לעולם הוא בחזקת טומאה וכו', גבי בדיקה שבדק ולא מצא מה יוכל לעשות יותר, בשלמ' גבי טומאה נפק' מינה לטהרות שנעשו על גביו, אבל הכא כיון דפעם ראשונה לא מצא גם לא ימצא אם יבדוק שנית. ומה שפרש"י דאפי' לר"מ (לא) אמרי' עכבר אכליה משום דבדיקת חמץ דרבנן, קשה הך לישנא דקאמ' פלוגתא דר"מ ורבנן. וי"ל דמיירי בשלא ביטלו, וקאמ' דלר"מ לא סגי בבדיקה לעמוד בספק דלא ימצא וצריך לבטלו. ור"מ תירץ דצריך לבדוק חורי הבית העליונים והתחתונים וכל מקום [שאין] (ש)מכניסין בו חמץ.
חולין ומעשר [שני] מעורבין זה בזה. פרש"י שיביא סלעים בשוה מנה ויאמר כל מקום שהן מעות מעשר שני יהו מחוללין על מעות הללו. ובחנם פי' כן, דמינייהו גופייהו יכול ליקח שיעור מעות מעשר, ואומ' אם אלו מעות מעשר שני [הרי טוב], ואם לאו כל מקום שהן יהו מחוללין על מעות הללו.
הניח עשר ומצא ט' היינו סיפא. לר' כיון שמצא א' שוב אין צריך לבדוק, דר' לטעמיה דאמ' הוא קבר שאבד הוא הקבר שנמצא. וצ"ל שכל הככרות קשורות זה בזה דומיא דפלוגתא דר' ורבנן, דאמרי' בפ"ק די"ט [י' ע"ב] מחלוקת בכיסין קשורין אבל בשאינן קשורין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל. [ו]אפי' מיירי הכא כשמונחין בדיסקא שאין לתלות בעכברים, תלינן בקטנים וצריך בדיקה.
וחכמים אומרים הכל חולין. שאני אומ' המאתים מעשר שני [וניטלו] והמנה חולין הוא, הכא נמי אמרי' שעכברים נטלו [הי' שהניח] ואלו הט' אחרים הם, וצריך לבדוק כל הבית. וא"ת וא"כ כל הבתים הסמוכים נמי יצטרכו בדיקה ואין לדבר סוף כדאמרי' במתני' [ט' ע"א]. וי"ל דבמתני' ליכא ריעותא לפי' אין צריך בדיקה דאי מצרכינן בדיקה א"כ אין לדבר סוף, אבל הכא דאיכא ריעותא בבית הזה, לכל הפחות צריך לבדוק אותו בית שנמצא בו ריעותא.
<h2>דף י:</h2>
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת. פרש"י דלרבנן דחיישי לאדם טמא, גבי חמץ נמי חוששין שמא עכבר עשאו, וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר. וקשה לר' דאמ' לעיל [י' ע"א] הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, הכא נמי אפי' נטלו עכבר בפנינו ומצאו בזוית אחרת אנו תולין שזה הוא. וי"ל דאליבא דרשב"ג דאמ' לעיל תבדק כל השדה כולה, קאמ' הכא נמי פלוגתא דרשב"ג ורבנן. אי נמי הכא מיירי דלא ידעי כמה ככרות הניח באותו זוית והילכך צריך בדיקה אותו בית.
שאני אומ' אדם טמא וכו'. והא דתלינן הכא באדם טמא וכן גבי צלוחית בפ"ק דחולין [ט' ע"ב], ובפ"ק דנדה [ד' ע"א] גבי ככר שנתון על המדף תלינן באדם טהור, פר"ת דהחמירו בכלים [משום דגזרו אספק כלים הנמצאים [בשבת ט"ו ע"ב] ואחמור בספק כלים] שיש להם טהרה בטבילה אבל לא באוכלין. א"נ גבי ככר רגלים לדבר דאדם טהור עשאו, שהיה ירא שמא יפול על המדף ויטמא, אבל אדם טמא אם היה מסירו היה מטמאו, ומוכחא מילתא דמשום טומאה הוסר משם, אבל הכא וגבי צלוחית, טמאים וטהורים שכיחי, ותלינן לחומרא.
נכנס אחריו ומצא פירורין. ומיירי שיש בפירורין כנגד כל הככר, מדפי' טעמ' משום דאין דרכו של עכבר לפרר, משמ' הא אם היה דרכו לפרר אין צריך בדיקה, ואם אין בפירורין כשיעור כל הככר ניחוש דילמ' שייר ממנו, דהא ספק [ו]ודאי הוא.
מפני שדרכו של תינוק לפרר. וכיון דיש בפירורין כשיעור כל הככר אמרי' פירורין של אותו ככר הן. ואפי' לרשב"ג דאמ' לעיל [י' ע"א] תבדק כל השדה כולה, מודה הוא הואיל ונכנס מיד אחריו ומצא פירורין.
מי אמרי' האי דעאל היינו האי דנפק. ואפי' למ"ד לעיל [י' ע"א] תבדק כל השדה כולה, הכא מודה דרגלים לדבר כיון שהככר בפיו.
בממוניה לא אטרחוה רבנן. בכה"ג דשמא יאכלנו או יוליכנו לחוץ, ולא דאמי לההיא דלעיל [ד' ע"ב] דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה. אי נמי התם דוקא לענין דלא הוי מקח טעות הוא דאמרי' הכי.
[מתני']. אם לא בדק בתוך המועד. פרש"י בשעה ששית. וקשה דר' יהודה קרי ליה בשעת הביעור ואמ' [—ואמאי] שינו רבנן לשונם. ועוד קשה הא דקאמ' יבדוק בי"ד דמשמע כל היום מדלא קאמרי בי"ד שחרית. לכך נראה לפרש בתוך המועד היינו כל ז' ימי הפסח, ואם לא בדק בי"ג יבדוק בי"ד שחרית אם הוא זכור, או בשעת הביעור, ואם לא בדק בשעת הביעור יבדוק עד שתחשך, ואם לא בדק עד שתחשך יבדוק כל ימי הפסח, ואם לא בדק תוך ימי הפסח בודק לאחר הפסח, כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור עם חמץ של היתר. ואע"ג דקי"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, דקנסוהו משום שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, הכא נמי קנסוהו הואיל ולא בדק ובא לידי שגגת לא ימצא. ורש"י שלא רצה לפרש שיבדוק אחר הפסח, היינו לפי מה שפי' [במתני' ב' ע"א] שבודקין כדי שלא יעבור [ב]בל יראה ובל ימצא.
<h2>דף יא.</h2>
אבל לא גודשין. פרש"י התם דבגודשין ליכא פסידא אם מאחרין אותה עד לאחר העומר, דדוקא משום פסידא התירו קצירה, ו[ד]דרשי' ממקום שאי אתה מביא אסמכת' בעלמא היא. והא דשרי ר' יהודה גבי קמח וקלי, איכא למימ' דמשום עולי רגלים התירו. וא"ת א"כ מאי פריך מהכא, דילמ' האי דשרי ר' יהודה הכא משום פסידא כדפרישית. וי"ל כדי לקיים מצות ביעור יש להתיר כמו בשביל פסידא.
קוצרין של בית השלחין. פרש"י דדרשי' בפ"ר ישמעאל [מנחות ע"א ע"א] ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. ואע"פ דבית השלחין אם הביא מהם כשר, כדתנן התם [פ"ה ע"א] אין מביאים לא מבית השלחין ולא מבית הזבלין ולא [מבית האילן] ממה שנזרע ביניהם ואם הביא כשר, מ"מ כיון דאין מביאין לכתחלה מהן קרינא ביה ממקום שאי אתה מביא. ואל תתמה מי איכא מידי דמדאורית' לכתחלה אסור ובדיעבד כשר, דהא בכל מילי דקדשים אמרי' דשינה עליהם הכתוב לעכב, וכל כמה דליכא עיכובא בדיעבד כשר.
כורך עליה פונדא וכו'. לאו דוקא, דהה"נ לקשור נמי מותר, דלא מבטל ליה.
וכל היכא דבדילי אינשי מיניה לא גזר ר' יהודה וכו'. הקש' רבי' שמשון אמאי לא פריך נמי דר"מ אדר"מ, דתניא בבכורות פ' כל הפסולין [ל"ג ע"ב] בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושים בו מום ואין מקיזין אותו במקום שעושה בו מום [דברי ר"מ], אלמא לא גזר ר"מ. וי"ל דהתם משום פסידא שרי ר"מ.
<h2>דף יא:</h2>
שזה ידע בעיבורו של חדש. הקש' ריב"א ומה אלו דייקינן בהני סהדי תרוייהו ידעי בעבורו של חדש והויא להו עדות מוכחשת, ואנן אמרי' מספק דחד מינייהו לא ידע וקטלינן מספיקא, ובכה"ג פריך בסמוך. וי"ל דשפיר דייקינן בהו, דהא שיילינן להו באי זה יום ומכוונין עדותם ביום א', א"כ ודאי בהא טעי חד מינייהו. וא"ת היכי מוכח מהכא [ב]פ' בן סורר ומורה [סנהדרין ס"ט ע"א] דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא, דקאמ' התם ואי ס"ד לא אזלינן בתר רובא (כמא) [לימא] הני דוקא קא מסהדי ואכחושי קא מכחשי אהדדי, אלא משום דאזלינן בתר רובא ורובא דאינשי עבידי דטעו בעיבורא דירחא, והיכי מוכח, דילמא הכא שאני כיון שכיוונו ביום א' ודאי טעו בעיבורא דירחא, ולא משום דרובא דאינשי טעו ביה. וי"ל דמ"מ דייק שפיר דאזלינן בתר רובא, דאי לא אזלינן בתר רובא כשזה אמ' בשנים (מה) [וזה] אמ' בג' מיד הוו להו מוכחשין, וכי הדר הדרי ומכוונין שניהם ביום אחד [הוו להו] חוזרים ומגידים. תדע, דאם א' אומ' בג' וא' אומ' בה', אפי' אי מכווני שניהם ביום א' לא אמרינן דחד מינייהו טעה בשני עיבורים, כדאמרי' בפ' היו בודקים [שם מ"א ע"ב] בחד עיבורא אמרי' דטעי בתרי עיבורי לא אמרי' דטעי, וחוזר ומגיד קרי ביה.
א"ד אמ' אביי. קשיא ליה ללישנא קמא למימר שהיה מכוין המעשה בין שעה לשעה, וגם שתולין הטעות בשניהם.
<h2>דף יב.</h2>
אלא אמ' רבא לדברי ר"מ אדם טועה שני שעות חסר משהו וכו'. הקשה ריב"א אפי' א' אומ' בג' וא' אומ' בה' אמאי עדותן בטלה, דילמא האי דקאמ' בג' בסוף ג', והאי דקאמ' בה' בתחלת ה', כיון דאנו יכולים לקיים עדותם בבדיקה אמאי לא בדקינן להו. ותי' דדוקא להקל בדקינן להו כדאמ' רחמנא [במדבר ל"ה] ושפטו העדה והצילו העדה, אבל להחמיר ולקיים עדותם לא בדקינן להו.
לר"מ דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף ה'. וכיון דאמרי עמנו הייתם כל אלו ה' שעות, ודאי מוזמין נינהו. הקש' ריב"א אמאי לא יהבינן להו [למזימין] נמי טעות שני שעות לר"מ ולר' יהודה ג', וכשאומרים המזימין עמנו הייתם עד סוף חמש, טועים הם, וקורין לד' ה', והמעשה היה בשעה חמישית ולא היינו עמהם כי אם עד סוף רביעית. וי"ל דלא תלינן טעותא בשני עדים אלא בעד א'. והקשה רבי' שמשון דהא(י) [ל]לישנא קמא דאביי תלינן טעות' בתרוייהו, אע"ג דהכא אליבא דרבא, מיהו בהא לא אשכחן דפליג רבא עליה דאביי. ונ"ל דאפי' אליבא דאביי לא תלינן טעותא בשני כתות.
מתחלת שעה ראשונה. וא"ת הא דאמרי' לקמן [ע"ב] א' אומ' קודם הנץ החמה וא' וכו', דבין קודם הנץ לאחר [הנץ] לא טעו אינשי. וי"ל דהיינו דוקא היכא דדייקי בהנץ, אבל היכא דלא דייקי טעו.
<h2>דף יב:</h2>
ניכול כוליה שית. לאו דוקא כולה שית, דצריך לשורפו בסוף שש קודם שיכנס באיסורא דאורית'.
להך לישנא דאמר אדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמש. הה"נ אי הוה טעי שני שעות הוה מצי למיפרך ניכול עד סוף ה', כדקתני (ברית') [מתני'] דבין ה' לז' לא טעו אינשי, דבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב.
יומא בקרנתא קאי. הקשה ריב"א, הואיל ואין היכר בין תחלת שש לשבע, אליבא (דר"מ) [דר' יהודה], א' אומ' בז' וא' אומ' בה' אמאי עדותם בטלה, נימ' האי דקאמ' [ה'] בסוף ה' והאי דקאמ' ז' בתחלת ז', ומעשה כי הוה בפלגו דשש הוה, והאי דקאמ' ה' טעי פלגא דשעתא לקמיה, והאי דקאמ' ז' טעי פלגא דשעתא לאחוריה. וי"ל דהאי שינויא דוקא לרבא, אבל לאביי בין סוף ה' לפלגא דששה, ובין שבע לפלגא דשית, לא טעו אינשי.
אימתי שלא (נשנית) בשעת ביעורו. פרש"י שלא בשעת ביעורו שעה ששית, ובשעת ביעורו מכאן ואילך, והכי פריך הואיל דבשעת (ביעורן) [ביעורו] השבתתו בכל דבר, ימתין עד שעה (רביעית) [שביעית]. ולא נראה לר"ת, חדא דשריפה [לר' יהודה] מן התורה היא כדמוכח בפ' כל שעה [כ"ז ע"ב] ויליף לה מנותר, ולעיל [ה' ע"א] ר"ע דס"ל כוותיה קאמ' הרי הוא אומ' כל מלאכה לא תעשו, ומדמי[יתי] קרא על שריפת חמץ ש"מ דאוריתא הוא, (וא"ת) [וא"כ] היכי מצינן למימר שצותה תורה לשרוף חמץ כל זמן שהוא מותר לאכול. ועוד דומיא דנותר, מה נותר לאחר איסורו שריפתו, ה"ה חמץ, אבל קודם איסורו לא. ועוד דבשעת (ביעורן) [ביעורו] פי' במתני' [י' ע"ב] שעה ו', והכי נמי יש לפרושי הכא. ועוד היכי פריך תלמודא לר' יהודה ימתין עד שעה (רביעית) [שביעית] ויבערנו בכל דבר, הא אסיקנא לעיל [שם] דגזר ר' יהודה דילמ' אתי למיכל מיניה, הה"נ שלא לשורפו מהך גזירה. ועוד דתנן בפ' בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב], אלו הם הנשרפים חמץ בפסח, ואוקימנא לה [שם ל"ד ע"א] כר' יהודה, וחמץ בפסח משמע לאחר איסורו. ופר"ת דבשעת ביעורו היינו שעה ששית, שאז רגילים העולם (לבערן) [לבערו], כדתנן [לעיל י"א ע"ב] ושורפין בתחלת שש, וכיון שאינו מצוה לבערו אלא מדרבנן, השבתתו בכל דבר. והא דתני במתני' ושורפים בתחלת שש, לאו דוקא שריפה, אלא ביעור הקל והמצוי יותר נקט, דטורח הוא להוליכו לים, ולבהמתו א"א להאכילו שכבר נאסר בהנאה. תדע דר"מ נמי קאמ' ושורפין בתחלת שש אע"ג דלדידיה השבתתו בכל דבר. כנ"ל. ושלא בשעת ביעורו היינו מתחלת ז' ואילך שכבר מבוער.
גזירה משום יום המעונן. אבל גבי נפשות לא אמרי' יום המעונן הוה והני טעו בין ה' לז' ונקיים עדותם, דהואיל ורוב הימים אינם מעוננים, לא אזלינן בתר מיעוטא להחמיר, דספק נפשות להקל.
זמן סעודה לכל היא. לא שייך האי טעמ' אלא לענין אכילה [ד]רמי אנפשיה זמן אכילתו, [אבל] גבי נפשות לא רמי אנפשיה זמן אכילתו.
<h2>דף יג.</h2>
ר"ג לאו מכריע הוא. ותימ' ולימא הלכה כר"ג דאיסתם לן תנא כוותיה. וי"ל דמספק' לן אם יש לדקדק בלשון מותר אי לא, ולא ידע אי קא אתי כר"ג או כר"מ. ותימא מ"מ כר' יהודה לא אתא. וי"ל דאאיבעית אימא קא סמיך.
ומשיירין מן הטהרות מזון שתי סעודות. והה"נ מן החולין משייר כל צורכו, ולא נקט טהורות אלא משום דרבנן פליגי עליו ואמרי דמשייר כל הטהרות שמא ימצא להם אוכלין. ויש רוצין לדקדק מכאן מדלא משייר מזון לסעודה ג' אלמ' דאין לאכול סעודה ג' עד אחר חצות שהוא זמן המנחה. ולאו ראיה היא, דאפי' אם יחלק סעודתו בבקר לשנים אין בו אלא שיעור סעודה (אחרת) [אחת].
ושורפין תלויות טמאות וטהורות. מכאן דקדק רבי' אפרים דמדאוריתא שרי לשרוף תרומה, ולא שייך משמרת תרומות[י] אלא לענין שלא לטמאת תרומה [כדאיתא בבכורות ל"ד ע"א], דאי אמרת אסור לשרוף תרומה משום דכתי' משמרת תרומותי, א"כ למ"ד בפ' האשה רבה [יבמות צ' ע"א] דאין לחכמים לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה, היכי שרו רבנן לשרוף הכא תרומה טהורה כיון דלא מחייבא שריפה מדאוריתא. ואין לומר משום דסופה עומדת לשריפה כשיגיע איסור חמץ, דהא מדאורית' בביטול בעלמ' סגי. עוד הביא ראייה מפ' בתרא דמס' (כלה) [חלה מ"ח] מכזיב ועד הנהר ועד אמנון שתי חלות א' לאור וא' לכהן. פי' אע"ג שהוא מארץ ישראל גזרו שם משום טומאת ארץ העמים, ולכך מפרישין שתי חלות, דאם לא היו מפרישין אלא של כהן יאמרו תרומה טמאה נאכלת, ואם לא היו מפרישין אלא של אור יאמרו תרומה טהורה נשרפת, שאין בה טומאה אלא מדרבנן, ולפי שהיו מפרישין שתי חלות, מתוך כך ישאלו ויבררו את הדבר, הכי מפ' בירושלמי [שם], ואם אסור לשרוף תרומה טהורה, מאי האי דקאמ' אם לא היו מפרישין אלא של אור וכו', אפי' בלא טעמ' שיאמרו תרומה טהורה נשרפת היאך אנו יכולים לשורפה כיון דטהורה היא מן התורה.
שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ובערבי י"ט מפני הטורח. שהיה להם לעסוק בסעודת שבת וי"ט ואינם יכולים כי יצטרכו להקביל פניו. אע"ג דהאי עי"ט שבת הוא וליכא טורח, מ"מ לא פליג דמובטחים הם על כל ערבי י"ט.
מאי לאו לגוים. דהכי משמע ליה כדפריך אביי בסמוך אי דישראל לישבקיה לנפשיה.
<h2>דף יג:</h2>
וכי להצניען הוא צריך. וגבי לולב [בפ' לולב] וערבה [סוכה מ"ד ע"ב] הוא תאני לה על (גב) [גג] האצטבי ופריך ליה רב יהודה (א"כ) [וכי] ליבשן הוא צריך. וזהו לפי שבמקום אחר הגיהו לו והיה סבור לשנות כן במקום אחר.
משום ר' ינאי אמרו כשרות היו, ומסקינן בשנשפך הדם. ומתוך פרש"י משמע דאיירי בי"ד, שהרי פי' אפי' לא היה להם פיסול גדול כלינה שהם כבר לשריפה, אפ"ה מאחר שאין להם תקנה לאכול, אפי' הם עדיין טעונות עיבור צורה יהבי להו התם, ואי איירי בי"ג כבר נתעברה צורתן בי"ד. נראה לריב"א דאדלעיל קאי דאין מביאים קדשים לבית הפסול, ואיירי בי"ג, ולא נאמ' כדאמרי' לעיל שהיו פסולות בלינה, אלא שנשחט הזבח ונשפך הדם, ולאכילה לא חזו וקיימי לשריפה, אלא דלא חמיר' איסורייהו כאותם שנראו לאכילה ושוב ניתותרו. ובירושלמי [פ"א ה"ה] נמי משמע דבי"ג איירי, דגרסי' התם ר' חנינא אומ' פסולות היו, מפני שממהרין להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודות א"א שלא ישפך הדם של אחת מהן והן פסולות. מדקאמ' מפני שהם ממהרים להביא תודותיהן ש"מ דבי"ג איירי שאז כולם מביאים תודותיהם והיה דוחק גדול בעזרה. שחטן [שלא] לשמן וזרק דמן שלא לשמן. הה"נ הוה מצי למיתני שחטן שלא לשמן וזרק דמן (שלא) לשמן דלא מיקדשי אלא בזביחה.
כל העומד ליזרק כזרוק דמי. תימא זרק דמן שלא לשמן נמי כזרוק דמי מתחלה, ו[א]מאי קאמ' ר' אלעזר בר"ש (קדוש ואינו) [דאינו] קדוש. וי"ל דמעיקרא כיון דעקרו מלשמו גרע מנשפך הדם, דאיגלאי מילתא דלא הוי כזרוק בשעת קבלה.
משום ר' אליעזר אמרו כשרות היו. וא"ת מאחר שהיו כשרות אמאי משהין שתיהן עד שעת איסורן. וי"ל דהיינו (כרשב"ג) [כר"ג] דאמ' תרומה כל חמש, [ו]לחמי תודה כתרומה, ונוטלין הראשונה ואוכלים בתחלת חמש, והאחרונה היו נוטלים בסוף חמש ואוכלים אותה. וכן מוכח בירושלמי [ה"ה], דבעי התם (לרשב"ג) [לר"ג] טעמא דתרומה כל חמש משום קדושת' דלהכי לא החמירו בה, או דילמא משום דאין אוכליה מצויים, מאי נפק' מינה חלות תודה, דטעמא דקדושה שייך בהו אבל טעמ' דאין אוכליה מצויין לא שייך בהו, דשריין לזרים, ופשיט ליה מהא ר' נתן אומ' כשרות היו שוהין להם שעה אחת (לאכילתה) [לאכילתן] ותולין אבל לא שורפין, אית לן למימר מפני שאין אוכליה מצויין לא מפני קדושתה.
<h2>דף יד.</h2>
שתי פרות היו חורשות. בירושלמי [ה"ה] דייק ירוש' לאו מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה היא, כלומ' סברא היא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצים שם בני המקומות שנהגו בהם איסור, ומשני נראות כחורשות.
אבל תרומה וקדשים עושים כיוצא בהם. פרש"י דנפיק מקרא דחגי [פ"ב] דכתי' אל הלחם ואל הנזיד שהלחם מטמא את הנזיד. ולר"ת דמפרש לקמן [י"ז ע"א] או אל הנזיד, נפקא ליה מדכתי' [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאי טמא איקרי. ותימא בין להך פירושא בין לפרש"י תרומה מנ"ל. וי"ל כיון דלא מצינן למימר דמקרא מלא דבר הכתו', א"כ מוקמינן להו בדדמי טפי דהיינו חולין.
דאיכא משקין בהדי בשר. מכאן דקדק ריב"א דמשקין מטמו בפחות מרביעית, דסתם משקין שע"ג הבשר אין בהן רביעית. וכן משמע נמי בברכות פ' אלו דברים [נ"ב ע"א] דקאמ' שמא יצאו מים שאחורי הכוס ויטמאו את הידים, והתם נמי מסתמא ליכא רביעית. וכן משמע נמי לקמן [י"ז ע"ב] דקאמ' ומים נמי לא אמרינן אלא דאית בהו רביעית דחזי להטביל בהו מחטין וצנורות, אבל פחות מרביעית טמאים. (ואאי) [והאי] דאמרי' במס' ע"ז פ' אין מעמידין [ל"א ע"א] גבי יין נסך דמטמאין טומאת משקין ברביעית, אומ' ריב"א דבפסול (גוים) [גויה] איירי, כדתנן במעילה פ' קדשי מזבח [י"ז ע"ב] דכל משקי' מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. ור"ת אומ' מדאורית' בעינן רביעית, אבל מדרבנן מטמו במשהו. ונראה דהא דקאמ(א)' דמדרבנן מטמו במשהו היינו לטמא אחרים, אבל טומאת עצמן מדאורית' מטמו במשהו, דאי מדרבנן לא הוו גזרי (במשקה) [במשקי] בית מטבחייא טומאה בפחות מרביעית. ולהך פירושא צריכינן למימר דס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן, דאי לאו הכי אמאי איצטריך לאוקומי במשקין, לימא כדקאמ' [ב]מסקנא דאוכל מטמא אוכל דרבנן, דהשתא נמי משקין פחות מרביעית אינם מטמאים אלא מדרבנן. ותימא כיון דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן, לא משכחת שלישי אלא ע"י משקין, כגון משקה אוכל ואוכל משקה, והנך משקין אחרונים ראשונים הוו, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וי"ל דהך גזירה דמשקין לעולם תחלה לא נתקנה עדיין בימי ר' חנינא סגן הכהנים, שהיא א' מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה. דקתני התם [שבת י"ג ע"ב] האוכלים והכלים שנטמאו במשקין, ופריך התם במשקין דמאי, ומסיק שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים, ואי קודם י"ח דבר גזרו כל הפוסל את התרומה, אמאי איצטריכו תו למיגזר דאוכלין שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים פוסלין את התרומה, [הא כיון דגזרו דידים פוסלין את התרומה א"כ משקין] (דמשקין) הבאים מחמת ידים ראשונים, והאוכל שני ופוסל את התרומה. הילכך נראה דהיא היא אותה גזירה. א"נ משכחת לה שלישי ע"י כלי שנטמא מחמת משקין דה"ל שני והאוכל הנוגע בו שלישי. א"נ ע"י עצים ולבונה, כדמפ' ר"ת לקמן על רביעי בקדש. אע"ג דצריד של מנחות בעי ריש לקיש בחולין פ' השוחט [ל"ו ע"א] אי מהני ביה חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני (הוא) [או לא], הך סוגיא פליגא עליה, והתם נמי פליגי אמוראי עליה.
עם בשר ומשקין מיבעי ליה. האי דלא פריך מאי איריא דנטמא באב הטומאה אפי' בראשון ושני נמי כדפריך בסמוך [ע"ב] אמילתיה דר"ע, משום דגזירה דכל הפוסל את התרומה וכו' היתה אחר ר' חנינא (בן אנטיגנוס) [סגן הכהנים] כדפרשי', אבל קודם ר"ע נתקנה שהיא א' מי"ח דבר.
בנר של מתכת דרחמנא אמ' [בחלל חרב] חרב הרי הוא כחלל. ה"ר יצחק מסימפון היה מפרש כלי שטף הנוגע במת [או] אם הוא באהל הטומאה נעשה אבי אבות, ואם נגע בטמא מת נעשה אב הטומאה, ואין חילוק בין כלי מתכות לשאר כלים. והביא ראיה מההיא דריש אהלות [מ"א—ג'] דקתני שנים טמאים [ב]מת, ג' טמאים במת, ד' טמאים במת. ב' טמאים במת כיצד, אדם הנוגע במת ואדם הנוגע באדם, הראשון טמא טומאת ז' והשני טמא טומאת ערב. ג' כיצד, כלים הנוגעים במת, וכלים בכלים, טמאים טומאת ז', והג' בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. ד' כיצד, כלים הנוגעים במת, ואדם בכלים, וכלים באדם, טמאים טומאת ז', והרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. ומדקתני כלים סתם, אלמא בכל כלים שנעשים אב הטומאה איירי. ועוד הביא ראיה מתוספתא דכלים [ב"ק פ"ו ה"ז] דקתני, חמת שהיא נתונה בתנור, ופיה למעלה מן התנור, ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתנן בתוכה, היא טהורה והתנור טהור. החמת טהורה שלא נגע בטומאה, ותנור אע"פ שמטמא מאוירו טהור, כיון דפי החמת למעלה מן התנור, דדרשי' [חולין כ"ה ע"א] תוכו ולא תוך תוכו. אחז בו הטהור והעלהו נטמא וטימא את החמת, חזרה החמת וטימא[ה] את התנור. אלמא אע"ג דלאו כלי מתכות הוא אלא של עור נעשה אב הטומאה כאדם שנגע בו הטמא וטימא את התנור. עוד הביא ראייה מדאמרי' בספרי בפרש' פרה [במדבר פיסקא ק"ל] [ו]כל אשר יגע בו הטמא יטמא [במדבר י"ט] למה נאמ', לפי שנא' בחלל חרב [שם] בא הכתו' ולימד על החרב שהוא טמא טומאת ז' והנוגע בו [טמא] טומאת ז', למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם (אדם) וכלים מנין, כגון (אם נגע) אדם שנגע בחרב שהוא אב הטומאה אם נגע בכלים מנין שנעשין אב הטומאה וטעונין הזאה ג' וז', ת"ל וכבסתם בגדיכם [שם ל"א]. אלמ' הבגדים שהוא לבוש טמאים טומאת ז' מכח האדם שנגע בחרב דכתי' בקרא לעיל מיניה, ומכאן למדנו [ארבעה] טמאים במת ג' מהם אב הטומאה והד' טמא טומאת הערב, ובגדים אינם כלי מתכות ונעשו כאדם שנגע בו. והא דקאמ' הכא בנר של מתכת לאו לאפוקי של עץ אלא לאפוקי של חרס דאין לו טהרה במקוה, כדאיתא בפ' המפלת [נדה כ"ח ע"ב] ולפי שסתם נר (ש)הוא של מתכת או של חרס נקט של מתכת. וקשה לפירושו מהא דאמ' בירוש' (דפקקין) [דפרקין ה"ז] אית תנויי תני טמא מת, פי' שנגע הנר במת עצמו, ואית תנא תני בטמא מת, מאן דתני טמא מת בכלי שטף, מאן דתני בטמא מת בכלי מתכות. ועוד קשה מהא דתנן בנזיר פ' כ"ג [נ"ד ע"א] על אלו טומאות אין הנזיר מגלח עליהן, על הסככות ועל הפרעות וארץ העמים ומצורע בימי גמרו ובימי ספרו וכלים שנגעו במת, ומזין עליהם ז' ושלישי, ופריך עלה בגמ' [ע"ב] כלים בני הזאה נינהו, ומשני אשארא, ולפי פירושו כל הכלים ודאי בני הזאה נינהו אדם הנוגע בהם, שהם אבי אבות. הילכך נראה כמו שפי' ר"ת דההיא דמס' אהלות בכלי מתכות דוקא איירי, כדמשמע בכולי תלמודא דחרב או כלי מתכות כיוצא בו דוקא נעשין כחלל, ולכך לא הוצרך לפרש במשנה דאהלות כלי מתכות דמילתא דפשיטא היא דוקא כלי מתכות דומיא דחרב. ומה שהביא ראיה מההיא דחמת לאו ראיה היא, התם טעמא משום דהוי טומאה בחיבורין שנגע בחמת בשעת שהסיט את הטומאה, ואמרי' בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ז ע"ב] דיקרב (מיקרב ממאב) [בדיקרב מסאב]. וההיא דוכבסתם בגדיכם בכלי מתכות קאמ', כגון תכשיטי זהב וכסף, כדאשכחן גבי בגדי כהונה דכתי' [שמות כ"ב] ואלה הבגדים אשר יעשו, וקא חשיב ציץ שהוא טס [של זהב]. וא"ת לפר"ת נמי אמאי לא מוקים מתני' דנזיר בכלי מתכות דנוגע בהן טעון הזאה, והיה ר"ת אומ' מדלא משני הכי ש"מ דנזיר מגלח עליו, ושלח לו רבי' חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי, דאי נזיר מגלח עליו גם כהן מוזהר עליה, כדאית' במס' שמחות [פ"ד הל' כ"א] כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה, ואין לך בית שאין בו כלי מתכות שהיה באהל המת. ועוד תניא בהדיא בתוספתא דאהלות [פ"א ה"א] ד' טמאים במת וכו' כדאית' במשנה דאהלות, ומסיים בה בד"א לתרומה וקדשים, אבל נזיר אינו מגלח אלא על המת בלבד. והא דלא משני בנזיר בכלי מתכות, משום דבלאו הכי צ"ל דמזה ג' וז' לא קאי אכולהו, דמצורע בימי גמרו ובימי ספרו לאו בני הזאה נינהו.
וכי מדליק ליה בנר שנטמא בטמא מת מאי הוי. למ"ד אין אוכל מטמא אוכל טובא הוסיף, דאילו התם שלישי דאורית' מותר לעשותו שני דרבנן, ואילו הכא שלישי דאורית' מותר לעשותו שני דאורית'.
<h2>דף יד:</h2>
דאילו התם טמא וטמא ואלו הכא פסול וטמא. הקשה ריב"א מה תוספת טומאה היא זו, והלא ג' דתרומה מטמא את הקדש כשלישי של קדש, כדתנן במס' טהרות [פ"ב מ"ז] שלישי שבכולם מטמא משקה (ה)קדש ופוסל אוכלי קדש, ואתרומה דלעיל קאי. ונראה דלא קשה מידי, דאע"ג ד(א)שלישי דתרומה חשוב לגבי קדש כשלישי של קדש, מיהו שלישי הבא מחמת טבול יום אפי' בקדש לא עביד רביעי, כדתנן במס' מעילה פ' חטאת העוף [ח' ע"א], [חטאת העוף] מועלין בה משהוקדשה, נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום, ודייק עלה בגמ' ליפסל אין לטמויי לא, מתני' מני רבנן היא, ור"ע כרבנן סבירא ליה כדמוכח מתני' דסוטה פ' כשם ולקמן בפירקין [י"ט ע"א] מייתי לה, הוסיף ר"ע הסולת והלבונה והגחלים שאם נגע ט(י)בול יום במקצתן פסל את כולן, פסל אין מטמא לא.
אפי' ראשון ושני נמי תחלה הוי. הקש' ה"ר יום טוב מאי פריך, דילמא ר"ע ס"ל דשמן אין עליו תורת משקין כר"ש שזורי, דתנן במ' טהרות [פ"ג מ"ב] ר"מ אומ' השמן תחלה לעולם, וחכמים אומרים אף הדבש, ר"ש שזורי אומ' אף היין, ומפ' בפ' הקומץ רבה [מנחות ל"א ע"א] דוקא יין ולא שמן ודבש, ופסיק התם הלכת' כותיה. ותירץ ר"ת דהתם בשמן קרוש איירי, (ה"ק) [ולהכי קאמר] ר"ש דיצא מתורת משקין, וכן מוכח דבריש דהאי משנה קתני, הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה, קרשו הרי אלו שניים, ובתר ההיא משנה מייתי פלוגתא דר"מ וחכמים ור"ש שזורי, אלמ' דבקרוש איירי. ובתוספת' [טהרות פ"ב ה"ב] משמע דבקרוש וחזר ונימוח אירי, וכל זמן שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה, וקודם שנקרש לכ"ע הוי משקה.
מי דאמי התם טמא וטמא הכא טהור וטמא. וא"ת ולוקמה בשעה שביעית, וכיון דאז אסור מדאורית' מותר לטמאתו, כי היכי דשלישי דאוריתא מותר לעשותו שני, הכי נמי אסור דאורית' מותר לעשותו שני, והכי א"ר יוחנן לקמן [ט"ו ע"ב] דבשבע שורפין אפי' לר' יוסי. י"ל ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח משמע בשעה ששית שדרך בני אדם לשרוף.
התם פסול וטמא הכא טהור וטמא. למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאוריתא ניחא דלא מצי יליף, דודאי פסול מדאוריתא מותר לעשותו שני דאוריתא, אבל אסור דרבנן אסור לעשותו שני דאוריתא, אבל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורית', וכששורף תרומה טהורה עם הטמאה אינו מטמאה אלא מדרבנן, א"כ אמאי לא [יליף שפיר כמו שמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא, הכי נמי] יהיה מותר לעשות איסור דרבנן שני דרבנן, דהא בתר הכי מדמי להו, דקאמ' נימא קסבר ר"מ, משמע דבעי למילף דכמו דשלישי דרבנן מותר לעשותו שני, הכי נמי אסור דרבנן מותר לעשותו שני. וי"ל דודאי בתר הכי יליף שפיר, דכיון דחזינן שלישי שהוא מקולקל מדרבנן מותר לקלקלו יותר, הכי נמי [איסור שהוא מקולקל דרבנן מותר לקלקלו עוד יותר, אבל הכא לא מצי למילף כי היכי דפסול דאוריתא מותר לעשותו ראשון דאוריתא, הכי נמי] אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן, דלא דאמי דודאי מקולקל דאוריתא מותר לקלקלו עוד יותר, אבל דבר שאינו מקולקל אלא מדרבנן, אפי' בדבר שאינו מקלקלו יותר אסור. תדע דהא לקמן [ט"ז ע"א] ר' יוסי דס"ל דמשקים מטמאים אחרים מדאורית' והוי ולד הטומאה דר' חנינא דאוריתא, לא ילפי' מיניה דאסור מדרבנן מותר לעשותו שני מדרבנן, דהא כששורפין תרומה טהורה עם הטמאה אינה אלא מדרבנן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל. וא"ת לפי סברא זו לר"מ דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' חנינא סגן הכהנים איירי בולד טומאה דרבנן, א"כ כי היכי דמוסיף ר"ע על ר' חנינא סגן הכהנים, הכי נמי מוסיף ר' חנינא על ר"ע, דמדברי ר"ע לא שמעינן דברי ר' חנינא, דאע"ג דפסול דאורית' מותר לעשותו ראשון, מיהו שלישי דרבנן אסור לעשותו שני, דהא לא גמרי' מהדדי, כדפרישית. וי"ל דודאי ר"ע מוסיף על ר' חנינא, דר' חנינא לא דבר אלא בטמא ור"ע הוסיף אפי' בפסול, ומיהו גם ר' חנינא מוסיף על ר"ע, ולפי שר"ע היה אחרון קתני הוסיף ר"ע, והה"נ אי הוה ר' חנינא אחר ר"ע הוה קתני הוסיף (ר"ע) [ר' חנינא].
באב הטומאה דאורית'. פרש"י דכל אב הטומאה דאורית'. ולא היה צריך לפרש כן, דאשכחן אב הטומאה טובא דרבנן, כגון מעת לעת שבנדה, ובית הפרס וארץ העמים וכאלה הרבה. והא דנקט באב הטומאה לא נפק' מינה אלא למ"ד אוכל מטמא אוכל דאורית', אבל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל לא נפק' מינה מידי בהא דקאמ' אב הטומאה דאורית', דמ"מ לא מטמא אלא מדרבנן כיון דאין אוכל מטמא אוכל, ולא נקט אב הטומאה דאורית' אלא משום דבעי למימ' ולד הטומאה דרבנן.
ולד הטומאה דרבנן. פרש"י כגון כלי שנטמא במשקין. וקשה לפירושו דא"כ מאי מייתי ר"מ ראיה מר' חנינא לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, והלא בשר קדש שנגע בכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה, כדמוכח בנדה [ז' ע"ב], דאמ' כלי שנטמאו אחוריו במשקין תוכו אוגנו ואזנו וידיו טהורים, דעבדו רבנן היכירא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים, ומאחר שנעשה נותר אפי' הוי טהור גמור מותר לשורפו עם הטמא, כדמוכח בשמעתין [ט"ו ע"ב]. ועוד אמאי קאמ' ר' יוסי אינה היא המדה, מדה ומדה היא. ולא מסתבר דפליגי בהא אי איסור דרבנן הוי כטומאה דרבנן. הילכך נראה לפרש דולד הטומאה דרבנן היינו כדמפ' לקמן ר' (יהודה) [ירמיה], הכא בבשר שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ, ואזדא ר"מ לטעמיה ור' יוסי לטעמיה, ואע"ג דכלי שנטמא מחמת משקין אין שורפין עליו את הקדשים אלא בעיבור צורה, בשאר טומאות דרבנן שורפין בלא עיבור צורה, שאין כל טומאות דרבנן שוין.
<h2>דף טו.</h2>
הא דנקט ולד הטומאה דאורית' לאו דוקא, ה"ה שלישי דרבנן נמי מותר לעשותו שני דאוריתא, דכי היכי דיליף מדברי ר' יהושע דאסור דרבנן יכול לטמאתו, כמו שיכול לטמאת את התרומה (כשהולדות לא יכיר) [כשהולכת לאיבוד], א"כ הה"נ שלישי דרבנן יכול לטמאתו. והאי דנקט ולד הטומאה דאורית' ה"ק, דאפי' א"ת ולד הטומאה דאורית' אכתי יש לפרש דברי ר"מ דאדבריהם דר' אליעזר ור' יהושע קאי.
ולד הטומאה דאורית'. היה אומ' ריב"א דהא אתיא בעל כרחין כמ"ד אוכל מטמא אוכל, דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל וולד ולד דאורית' היכי משכחת לה, אם לא שנגע האוכל במשקין ואז הוי שני דרבנן, ומאי תוספת טומאה איכא. מיהו איכא למימר כדפרשי' לעיל [י"ד ע"א] דאכתי לא נגזרה גזרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. אבל ליכא לשנויי ע"י עצים ולבונה, דהא לריש לקיש גופיה הוא דקא מיבעיא ליה [בחולין ל"ו ע"א] אי מהניא חיבת הקדש למימני ראשון ושני.
מדברי ר' אליעזר ור' יהושע. וא"ת כיון דר"מ לא קאי (א)לא אר"ע ולא אר' חנינא סגן הכהנים, א"כ מאי שייכי בהאי פירקא. וי"ל משום דאמרי' בסמוך משום דר' יוסי קא טעי, דסבר דר"מ מדברי ר' חנינא סגן הכהנים קאמ'.
חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו'. פרש"י כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע. והקש' ריב"א אי ברה"י ספיקו טמא ואי בר"ה ספיקו טהור. ופי' הוא כההיא דתנן במס' טהרות [פ"ה מ"ג], שני שבילים א' טמא וא' טהור, והלך בא' מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות, אם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות. ונ"ל דע"כ צריכין לאשכוחי דנולד בה ספק דאורית', דהא מפרש טעמיהו בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין [ל"ד ע"א] מדכתי' [במדבר י"ח] משמרת תרומותי, ולפירושו אין כאן ספק טומאה דאורית' ומדאורית' טהור גמור, שהרי אם נאכלה הראשונה גם השנייה טהורה, דכל חדא וחדא מוקמי' לה בחזקת טהורה, ומה ששתיהן תלויות כששתיהן קיימות, משום דדמי לחוכא ואטלולא לטהר שתיהן לאדם אחד, דממה נפשך א' מהן טמא. ונראה לפרש כגון שתי חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחד מהן ואינו יודע באי זו מהן, דשתיהן תלויות, אע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ודאי הכא אין לטמא שתיהן, דספק טומאה ילפי' מסוטה וליכא למילף מסוטה אלא דבר שיכול להיות אמת כעין סוטה, אבל הכא דודאי אחד מהם נמי טהור אין לטמאת שתיהן בודאי אלא שתיהן תלויות. וכן מוכח בפ' שני נזירים [נזיר נ"ז ע"א], דתנן שני נזירים שאמ' להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ופריך לה בגמ' אינהו תרי ואי(נ)הו תלתא ה"ל ספק טומאה בר"ה, פי' וכל א' יביא קרבן טהרה דספק טומאה בר"ה היא, ומשני כגון דאמ' ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם והויא ספק טומאה ברשות היחיד, ואכתי מאי משני כל א' מהם היה להם להביא קרבן טומאה, אלא ודאי כיון שא' מהם ודאי טהור א"א לטמאת שניהם, ולא ילפי' מסוטה אלא לאפוקי מחזקתייהו שלא נעמ[י]ד כל א' בחזקת טהרה, אבל אי הוה ס"ד מעיקרא דהוי תלתא פריך שפיר קרבן טומאה למה לי, ואע"ג דלא דאמי לסוטה דודאי א' מהם נטמא, אבל סוטה איפשר שלא נטמאת, משום דספק טומאה בר"ה לא צריכינן למיגמר מסוטה, דבלאו הכי מוקמינן לה בחזקת טהרה.
א"ה מאי מדבריהם מדבריו מיבעי ליה. אבל אי קאי אר' חנינא ניחא הא דקאמ' (בהאי פירקא וי"ל משום דאמרי' בסמוך) מדבריהם כמו שאפרש לקמן.
<h2>דף טו:</h2>
הפיגול והנותר מטמאין את הידים. ל"ג הטמא, דבהני איכא טעמא כדמפ' לקמן [קכ"א ע"א] פיגול משום חשדי כהונה נותר משום עצלי כהונה, אבל טמא אמאי. ואי גרסי' ליה צ"ל דבראשון ושני איירי, כדאמרינן בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"ד ע"ב] כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות.
נימא קסבר ר' יוחנן מתני' באב הטומאה. פרש"י דמספקא ליה אי מדר' חנינא קאמ' מדנקט שש, דאי מדר' יהושע אפי' ד' וה' נמי, או דילמא מדר' יהושע קאמ' וה"ה ד' וה', והאי דנקט שש משום דאורחא דמילתא לשרוף את החמץ בשש. וקשיא לי דלישנא (קמא) [דקאמר] דנימא קסבר ר' יוחנן לא משמע דמספק' ליה, אלא הכי משמע נימא קסבר ר' יוחנן וכו' דמתוך דבריך משמע שצריך לסבור כן. ועוד קשה לי דאי מדר' יהושע קא יליף אמאי קאמ' בשבע דברי הכל שורפין, דאין לך הולכת לאיבוד מחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה, דודאי תרד ותטמא אם לא יציל, ואפ"ה קאמ' ר' יוסי אינה היא המדה, דדוק' משום הפסד חולין קא שרי, וא"כ אפי' בשבע נמי אסור לטמאתו. ועוד הקשו דהיכי מצי למידק מדנקט שש דמשמ' לאפוקי ד' וה', דילמא משום דבעי למימר אבל בשבע דברי הכל שורפין משום הכי נקט תחלה מחלוקת בשש. ועוד בד' וה' לא אזלא לאיבוד, דאכתי מותרת באכילה, ואפי' בקש ולא מצא אוכלין, מ"מ לא פסיקא ליה. ונראה דדייק מהא דקאמ' בשבע דברי הכל שורפין [דאי אמרת בשלמא מאי מדבריהם מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, משום הכי לר' יוסי בשבע שורפין], משום דהא דקאמ' ר' יוסי אינה היא המדה היינו טעמ' דס"ל דולד הטומאה הוי דאוריית' ולא יליף איסור דרבנן מטומאה דאוריתא, א"כ משמע דאיסור דאוריתא בז' ילפי' שפיר, אבל אי מדברי ר' יהושע קאמ' אמאי שורפין בז', הא כיון דסבר ר' יוסי דמשום הפסד חולין שרי ר' יהושע ולא מטעם דאזיל לאיבוד, אם כן (א"כ) אפי' בז' נמי אסור. וא"ת לעולם אימא לך מדבריהם מדברי ר' יהושע, ומ"מ בז' שורפין לר' יוסי משום דגמר מדברי ר"ע דמתיר לשרוף פסול עם טמא, ואסור דאוריתא הוי כמו פסול. וי"ל דודאי אי אמרי' מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, כיון דחזינן לר"מ דיליף איסור דרבנן מטומאה דרבנן, הכי נמי ר' יוסי יליף איסור דאורית' מטומאה דאורית', אבל אי מדברי ר' יהושע קאמ' א"כ לא חזינן לשום תנא דיליף איסור מטומאה, ומנ"ל לר' יוחנן סברא זו לומ' דר' יוסי יליף איסור מטומאה. וא"ת היכי ילפי' איסור מטומאה, הא איסור דומה לפסול, דשניהם אסורים, ולעיל [י"ד ע"ב] אשכחן דקרי ליה הוסיף, דקאמ' אלו הכא טמא וטמא ואלו התם פסול וטמא, (אילימא) [אלמא] לא ילפי' פסול מטמא כיון שהוצרך ר"ע להוסיף. וי"ל דמדברי ר"ע שמעי' דמותר לשרוף אסור עם טמא כמו שמותר לשרוף פסול עם טמא, והאי דקאמ' מדברי ר' חנינא, משום דמדבריו שמעינן דמותר לשרוף אסור [ד]רבנן עם טמא, מדשרי ג' דרבנן עם שני, אבל אי לאו דברי ר"ע לא הוה מדמינן כלל אסור לטמא, והשתא ניחא דנקט מדבריהם דמדברי ר' חנינא ור"ע יליף ר"מ.
ונשרפת עם הטמאה בפסח. ומדמי ליה לז' משום דאזיל לאיבוד מדאורית', אבל בשש כיון דלא אזיל לאיבוד אלא מדרבנן, לא חשיב ליה כאזיל לאיבוד.
ואזדא ר"מ לטעמיה ור' יוסי לטעמיה. מה שהקשה רש"י דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל מן (התרומה) [התורה] מאי תוספת טומאה איכא, לא קשה מידי, למאי דפרשית לעיל דבימי ר' חנינא לא נגזרה גזירה דמשקין. א"נ דטמאו משקין את העצים ולבונה והם טימאו את האוכל. והא דאיצטריך לאוקומי מתני' בולד ולד למ"ד אוכל מטמא אוכל דאורית', היינו דוקא לר' יוסי, דלדידיה ולד הטומאה דאוריתא, אבל לר"מ דהוי ולד הטומאה דרבנן, אפי' בולד הטומאה איכא תוספת טומאה, דשני דרבנן קא עביד שני דאוריתא. והא דשרי ר' יהושע במתני' לשרוף תלויה (וטהורה) [וטמאה] כאחת, היינו בתלויה דאוריתא, אבל תלויה דרבנן לא הוה שרי ר' יהושע לטמאתה אליבא דר' יוסי דמוקי ולד הטומאה דר' חנינא מדאורית'.
<h2>דף טז.</h2>
ר' יוסי ור"ש אומרים לאוכלין טמאים. פרש"י דאותו ספק דאיירי ביה ר"מ איירי ביה ר' יוסי. וכת' ריב"א דבמס' טהרות [פ"ד מ"ט, י'] משמע דבספק דר"מ מודה ר' יוסי דטהור, דהכי תני התם, ספק משקין ליטמא [טמא] כיצד, היתה ככר טמאה בידו ופשטה לבין המשקין, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טמא. לטמא אחרים [טהור] כיצד, היתה מקל [בידו] ובראשו משקין טמאים וזרקו לבין הככרות טהורים, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טהור. ר' יוסי אומ' ספק משקין לאוכלין טמא, לכלים טהור. כיצד, ב' חביות א' טמאה וא' טהורה, ועשה עיסה בא' מהן, ספק מן הטהורה עשה ספק מן הטמאה עשה, זהו ספק משקין לאוכלין טמא לכלים טהור. ומדפי' ר' יוסי בענין אחר ספק משקין לאוכלין משמע דבההוא ספק דקאמ' ת"ק מודה ר' יוסי דטהור. והוה תמה אמאי מודה בההוא ראשון דטהור טפי מבאחרון. ורבי' שמשון פי' דאחרון הוי כמו ספק ליטמא שהרי עשה את העיסה מן המשקין, ואם היו מן הטמאה עדין הם ספק. ומיהו תימא דאם סברא זו היא אמת, אדמפליג ר' יוסי בין אוכלין לכלים (או בכלים), [באוכלין] עצמם ה"ל לפלוגי. הילכך נראה דמודה ברישא, והא דנקט ספק [אחר, למצוא בספק אחד] אוכלים וכלים, שהערבה שלש בה טהורה והעיסה טמאה.
בשלמא לשמואל דאמ' דכן מלטמא אחרים. וא"ת הא קתני אין טומאה למשקין כל עיקר, דמשמע אפי' טומאת עצמן אין בהם. וי"ל דלעולם טומאת עצמם יש בהם, והא דנקט כל עיקר משום דמתני' בת"כ [שמיני פרשה ח' ה"ה] בתר מילתיה דר"ש דאמ' לאוכלין טמאים לכלים טהורים, וקא"ר אליעזר אין טומאה למשקין לטמא אחרים כל עיקר בין לאוכלין בין לכלים.
איקרי כאן [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא וכו'. תימא מאי קשיא ליה לשמואל, תיקשי לר"מ דאמ' לטמא אחרים טהור. וי"ל משום דאיכא לאוקומיה מילתיה דר"מ בחולין, אבל בקדשים מודה מהך קרא (דוכל הבשר) [דוהבשר] אשר יגע וכו'. ואע"ג דר' ירמיה דאמ' לעיל [ט"ו ע"ב] ואזדא ר"מ לטעמיה ס"ל דאפי' בקדשים איירי, מ"מ בלא ר' ירמיה לא הוה מצי לאקשויי לר"מ, (דניחא) [וניחא] ליה לאקשויי לשמואל דקדים מר' ירמיה. והקשה רבי' מאיר אמאי לא שני דשמואל דריש יטמא דמשקין הכשר כדדריש רב, וטומאת עצמן אית ליה[ו] מהוא טמא דכתי' [ויקרא י"א] גבי אוכל, דמשמע דאינו עושה כיוצא בו (מ)טמא אבל שאינו כיוצא בו מטמא. ותירץ דאכתי איקרו משקין טמא, דמשמע הוא טמא ואין כיוצא בו טמא, אבל שלא כיוצא בו טמא. וכה"ג אמרי' [יבמות ע"ד ע"ב] גבי מחוסר כפורים, וכפר עליה הכהן וטהרה [שם י"ב] מכלל דעד השתא טמאה הואי, ושמעי' מינה דמחוסר כפורים פוסל את הקדש דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא.
ואי תנא מחוברים. בחד צריכות' הוה סגיא, אלא אורחא דתלמודא בכל דוכתא לעשות כאלו כתו' בקרא תלושים ומחוברים.
וחד במחוברים. פי' ריב"א דמחוברים [היינו] דבשעת חיבורן נדבקו באוכל והעלה האוכל מן המים ונגע בו השרץ, אבל אם בעוד שהוא במים נגע בו לא הוי הכשר. והביא ראיה מהא דתנן בפ' [ד' דמכשירין [מ"ו], צנון] שבמערה, נדה מדיחתו והוא טהור, העלתהו כל שהוא מן המים טמא.
חד בתלושים וחד במחוברים. אכתי איכא חד קרא אחרינא וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא [ויקרא י"א], (ובפ"ק) [ובפ"ב] דחולין [ל"ו ע"ב] מוקי לה חד למת וחד לשרץ וצריכי. וא"ת אמאי לא מצריכינן תרי קראי בשרץ חד בתלושין וחד במחובר[ים]. וי"ל כיון דגלי לן בחד דתלושים ומחוברים שוין ה"ה לאידך.
תרגמא אדם. תימ' אמאי לא פריך והא משקי ביו"ד קאמ', דמשקין לשון רבים שני משקין דם ומים, כדפריך בפ"ב דחולין [ל"ו ע"ב] וכי תימא [תרגומא] אדם והא משקין קאמ'. וי"ל דהתם דאית ליה שינויא אחרינא [קדייק ביה, אבל הכא דלית ליה שינויא לא חייש, דמצי למימר מאי משקי משקי דעלמא, כדאמר] בקידושין פ' האומ' [ס"ד ע"ב] מאי בוגרות בוגרות דעלמא. ורבי' מאיר תירץ דשינויא דהתם פ' השוחט אליבא דאביי, דהכי איתא התם א"ל רב יוסף לאביי אמינא לך וכו', אמר לך אביי אטו לר"ל וכו', וכל הסוגיא אליבא דאביי, ואביי לטעמיה דלא בעי למימ' משקה דעלמ', דהא בפ' האומ' גבי המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל (ו)קאמ' רבא דבוגר[ו]ת דעלמ', ואביי פליג עליה התם, וסוגיא דתלמודא הכא אליבא דרבא דהלכת' כוותיה. והא דלא משני לקמן [כ' ע"א] תרגומא אדם, כדי ליישב משנה דלקמן אליבא דאביי.
<h2>דף טז:</h2>
דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. הקשה ה"ר יעק' מאורלינ"ש א"כ חיה ועוף שדמן טעון כיסוי לא יהא מכשיר דחשיב אינו נשפך כמים, כדאמרי' בפ' כיסוי הדם [חולין פ"ד ע"א] ואימ' דבהמה בכלל חיה לענין כיסוי, ומשני אמ' קרא [דברים י"ב] על הארץ תשפכנו כמים, אלמ' דדם חיה ועוף שטעון כיסוי לא חשיב נשפך כמים, ואנן תנן בפ"ב דחולין [ל"ג ע"א] (וכל) השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם נאכלים בידים מסואבות, אלמ' אם יצא מהם דם אין נאכלים לפי שהוכשרו בדם. וי"ל דע"כ דם חיה ועוף מכשיר, דקרא הכי מדריש דם שנשפך על הארץ דינו כמים, אבל דם קדשים שאינו נשפך על הארץ שצריך לקבלו בכלי אינו מכשיר(ו), ודם חיה ועוף ע"כ נשפך על הארץ הוא והוקש כמים, אלא דגלי ביה קרא דלא איתקש למים לענין כיסוי, אבל גבי בהמה דכתי' קרא על הארץ תשפכנו ודאי לאפוקי מתורת כיסוי אתי קרא, וגם בחיה ועוף לא הוה מצרכינן ליה כיסוי כיון דנשפך כמים אי לאו דגלי קרא, ואין לך בו אלא חידושו.
והרי דם התמצית דנשפך כמים ואינו מכשיר. תימה כיון דס"ד דבחולין מכשיר מדקאמ' ר' זירא הנח לדם התמצית דאפי' בחולין נמי לא מכשר, מנא ליה לרב שמואל בר אמי דדם התמצית דקדשים שנשפך כמים מנ"ל דאינו מכשיר. וצ"ע.
מדרבנן ו[ד]לא כר' יוסי בן יועזר. תימ' ולוקמיה כהני תנאי דאמרי דטומאת משקין דאורית'. וי"ל דרב מיהדר לאוקומי הך תנא כוותיה דדריש מאי יטמא הכשר.
על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו'. פרש"י דאתי כר' יהושע דאמ' אם אין בשר אין דם. ונראה דאפי' לר' אליעזר דאמ' [להלן ע"ז ע"א] יש דם אע"פ שאין בשר איצטריך ריצוי הציץ, כדאמרי' לקמן בפ' כיצד צולין [ע"ח ע"א] דלר' אליעזר דאמ' יש דם אע"פ שאין בשר הציץ מרצה על (אכילתו) [האכילות] למאי הלכתא, לאקבועי בפיגול, דאין הקרבן נקבע בפיגול עד שיקרבו כל מתיריו בהכשר, וע"י ריצוי הציץ חשיב כאילו קרבו בהכשר, ולאפוקי מידי מעילה, דחשיב כאילו יש בו צד היתר לכהנים.
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב, ואם עון נותר הרי כבר נאמ' לא ירצה. כך היא הגירסא בכל הספרים, אלא שרש"י הגיה איפכא על פי ת"כ. ולא היה צריך להגיה כן, דאמת הוא דבת"כ היא הגירסא הכי, וגם בפ"ב דזבחים [כ"ח ע"ב] מעיקרא הוה בעי למימר הכי דאיסורא זוטא דפגול דהיינו חוץ למקומו כתי' בקרא זוטא בפרש' זוטא בקדושים תהיו [ויקרא י"ט], ואיסורא רבא דהיינו חוץ לזמנו כתי' בקרא (אחרינא) [אריכא] בפרש' אריכא בצו את אהרן [שם ז'], ובתר הכי מסיק דכולהו מקרא אריכא נפקא, חוץ למקומו מלא יחשב וחוץ לזמנו מלא ירצה. לכך נראה דגירס' הספרים עיקר. ולגירסת רש"י קשה למה קרא התנא חוץ למקומו פגול הואיל ובתרי קראי כתו' פגול בקרא דלא ירצה ובלא יחשב, וכל המשניות קרי לחוץ לזמנו פגול. (ובכל) [ולכל] הפירושים קשה אמאי נקט פגול ברישא.
הא אינו נושא אלא עון [טומאה] שהותרה מכללה בצבור. הקשה ר"ת למה לי למימר שהותרה [מכללה], בלאו האי טעמ' נמי ליכא לאוקומה במידי אחרינא לא בפיגול ולא בנותר. וכה"ג פריך לקמן בפירקין [י"ח ע"ב] (גם) [גבי] טומאת משקין, מאי איריא משום דעלולי[ן] לקבל טומאה תיפוק לי דליכא מידי אחרינא. ותירץ ר"ת משום דליכא לאוקומ' ריצוי הציץ אלא בדבר שהותר מכללו בדבר אחר, דכתי' [שמות כ"ח] לרצון להם לפני ה', ואינו נושא עון אלא את שהוא לרצון במקום אחר. וכן מוכח בהקומץ רבה [מנחות כ"ה ע"א] דפריך ואימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה, ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים, וטובא פריך התם ולא פריך אלא מהנך שהותרו מכללם. וא"ת פיגול ונותר נמי תיפוק לי משום דלא הותרו מכללם, ולמה לי קרא למעוטינהו. וי"ל חוץ למקומו נמי הותר בבמה [ד]לא שייך מקום בבמה. ואע"ג דבהקומץ רבה [מנחות שם] קאמ' ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים, ומשני דהכשרו בכך ולא חשיב הותר מכללו, שאני שמאל דהכשרו בכך בפנים, אבל יוצא שאין לו הכשר בפנים אלא בבמה לא מיקרי הכשרו בכך לגבי פנים. תדע דכי פריך התם ואימ' עון יוצא שהותר מכללו בבמה לא משני דהכשרו בהכי כמה דמשני על שמאל. ונותר נמי הותר מכללו בראשו של מזבח, למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח. ולמ"ד לינה מועלת, איכא למימ' דהותר מכללו אצל קומץ וקטרת ומנחת כהן משיח דלא שייך בהו פגול. לפי שאין להם מתירים, כדתנן בפ' בית שמאי [זבחים מ"ב ע"ב] ועי"ל דהוה ס"ד למימר דאע"ג דלא מצינו שהותר עון נותר יהא הציץ מרצה עליו, דנילף עון עון מעון הקדשים דכתי' [שמות שם] גבי רצוי הציץ.
<h2>דף יז.</h2>
רביעי בקדש בעא מינייהו. פרש"י [ט"ז ע"ב] דלחם ונזיד חשיב תרי, וה"פ ונגע בכנפו דהיינו שרץ אל הלחם והלחם אל הנזיד וכו'. וקשה לר"ת חדא דמ"ש [אל ה]לחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן דהוי דוקא זה וזה, ואל כל (מלאכה) [מאכל] הוי פירושו [או]. ועוד למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מאי עביד מהאי קרא, ואין לומ' מדרבנן, דהא ברישא דקרא כתי' דצוהו הב"ה שאל את הכהנים תורה, ואע"ג דלרב הוי טומאת משקין דרבנן, מ"מ נקט סידרא דאורית' אוכל משקה ולא שיעשה אוכל כיוצא בו. ועוד אמאי קרא הכתו' (לכנף שרץ) [לשרץ כנף] ועוד דמפרש לקמן במילתיה דרבינא התם ד' הכא ג', שהלחם נעשה אב הטומאה כשנגע במת, והא ליתה, דקי"ל בהמפלת כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, ובהעור והרוטב [חולין קכ"ט ע"א] נמי לא מצי משכח תלמודא אוכלים שמטמאים טומאה חמורה אם לא (כשישמש) [כששימש] מעשה עץ שימש. ומיהו ה"ר יהודה בר נתן פי' דהא דאמרי' כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים, אבל לטמא אוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה. ועוד קשה אמאי דחק לתרץ לשמואל במה שנגע בכנפו, לימא דאל כל (מלאכה) [מאכל] דוקא. ונראה לר"ת למנות כל האוכלים לבד וכל המשקין לבד, וסידרא דקרא הכי הוא, בשר קדש היינו שרץ, ונוגע השרץ בכנף שהוא נושא בו את השרץ ונעשה ראשון, והכנף או אל הלחם או אל הנזיד, וחד מהנך אל היין ואל השמן הרי ג', וחד מהנך אל כל מאכל הרי (ו') [ד']. ושמואל דייק מבכנפו דה"ל למיכת' ונגע כנפו. והשת' ניחא דקאמ' רבינא התם רביעי הכא ג', שהכנף [ש]נגע במת נעשה אב הטומאה, ומה שנגע בכנף הוא הראשון.
מדהכא לא אישתבוש. דאם יגע טמא נפש בכל אלה לא קאי אלא במה שכתו' בהדיא, דהיינו הכנף הנזיד והיין אל כל מאכל, אבל לא קאי על מה שנגע בכנפו שלא הזכיר בפסוק אלא מריבויא דבי"ת קאתי. ור"ח פי' הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו שנגע בשרץ ונגע הבשר בכנף בגדו הטמא, ונגע אותו בשר בלחם או בנזיד או ביין או בשמן ונגעו אלו במאכל, נמצא הכנף ראשון, והבשר שנגע בו שני, והלחם או הנזיד או היין או השמן שנגעו בבשר ג', והמאכל שנגע בא' מאלו [רביעי. ושאל ואמר להם] היקדש המאכל או לאו, וטעו והשיבו לא יקדש, כלומ' לא נפסל. ושמואל אמ' חמישי שאלם, ודייק במה שכתו' בכנפו שמביא מגע דבר אחר באמצע, וחמישי שאל להם ולא אישתבוש. ופריך לרב מהאי קרא, (ויען חגי) ויאמר [חגי] אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא, ויענו הכהנים ויאמרו יטמא. פי' תחלה שאלם מכנף בגד שנטמא בשרץ, וחזר ושאלם אם תהא [ה]כנף טמאה טומאת נפש ונגע בו הבשר ונעשה ראשון, והלחם או הנזיד או היין או השמן נגעו בבשר ונעשה שני, והמאכל בא' מכל אלו ונעשה שלישי, נמצאו כמו שאמ' רבינא בטומאת מת ג' בעא מינייהו. ושמואל שמכניס דבר א' [—אחר] בין הבשר לכנף, רביעי שאל מהם ולא אישתבוש בתרוייהו, אלא לרב אמאי טעו בראשונה ולא טעו באחרונה. והביא סעד לפירושו מהירושלמי דסוף מס' סוטה [פ"ה ה"ב], תמן אמרי' שתי שאלות שאל חגי הנביא, בא' השיבו כראוי ובא' שלא כראוי, הן ישא איש בשר קדש וגו' כנף תחלה, בשר קדש שני, לחם ונזיד ויין ושמן ג', וכל מאכל ד', [רביעי] בקדש בעא מינייהו ואמרו לא, לא השיבו כראוי, שהרביעי בקדש פסול, ו[יא]מר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא, ויענו הכהנים ויאמרו יטמא, השיבו כראוי. ואמ' משמיה דרבי יוחנן קודם שגזרו רביעי בקדש שאלם, ובשתים כראוי השיבוהו. ופי' נכון הוא על פי הירושלמי. אלא דקשיא לי מאי פריך לרב מ"ש הכא דלא אישתבוש ומ"ש הכא דאישתבוש, דבר פשוט הוא שלישי בקדש ידעו דזיל קרי בי רב הוא [ו]הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [ויקרא ז'], בד' בקדש טעו דלא ידעו למידרש ק"ו.
<h2>דף יז:</h2>
אלא דהוי רביעית דחזי להטביל מחטין וצינורות. לכאורה היה נראה דמקוה דכולו שאוב פסול מדאורית', חדא מדגזרו אפי' בג' לוגין מים שאובים, ועוד מדקתני בת"כ [שמיני פרשה ט' ה"א] אך מעין ובור מקוה מים וגו', יכול אפי' מילא בכתף ועשה מקוה תחלה יהא כשר, ת"ל אך מעין, מה מעין בידי שמים אף כל בידי שמים. והא דאמרי' בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ו ע"ב] שאני שאיבה דרבנן, פרשב"ם שאיבה ג' לוגין. מיהו נראה דאפי' כולו שאוב מדרבנן, דהא נמי משקה בי מטבחייא שאובים הם וחזו להטביל בהן מחטין וצנורות. דאין לומר דבמחוברין איירי, דא"כ אדמפליג בין דם למים, במים גופייהו בין תלושין למחוברין ה"ל לאיפלוגי. ועוד ראיה דתניא בתוספתא דמקואות [פ"ב ה"א] מקוה שהניחו ריקם ומצאו מלא כשר, והיינו משום דהוי ספיקא דרבנן וספיקא לקולא. ואין לומ' דלאו ריקם לגמרי קאמ', דא"כ ה"ל למימר שהניחו חסר. וההיא דת"כ אסמכת' בעלמ' היא, וטובא איכא מיליא דרבנן דאסמכינהו אקרא בת"כ, כגון מעשר פירות וירק דדריש להו בספרי [דברים פיסקא ק"ה] מקרא, וכן דמוע [במדבר פיסקא קכ"א] מאת מקדשו ממנו, ובנדה [מ"ז ע"א] מוכיח דדמוע דרבנן. וכן אין עולין באילן וכן אין רוכבין ע"ג בהמה, דדריש להו בת"כ [אחרי פ"ז ה"ט] משבתון שבות. וא"ת אי כולו שאוב דרבנן אמאי פסלו כלל שאיבה, דבשלמ' אי כולו שאוב דאורית' גזרו רבנן ג' לוגין מים שאובים אטו כולו שאוב, דג' לוגין הוי דבר [חשוב] שהם ראויים לרחיצת אדם, כדאמרי' בפ"ק דשבת [י"ד ע"א] מתחלה היו רוחצין במי [מערות סרוחין] ונותנין על גביהן ג' לוגין מים שאובין, אבל אי כולו שאוב דרבנן אמאי גזרו כלל בשאיבה, מאי חורבה נפיק מיניה. וי"ל גזירה שמא יטבול בכלי, דבור ומקוה דומיא דמעין בעינן שיהא בקרקע. ועוד ראיה מהא דאמרי' בפ"ק דשבת [ט"ז ע"ב] המניח כלים תחת הצנור, א' כלים גדולים וא' כלים קטנים, ואפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, א' המניח וא' השוכח, ב"ה מטהרין בשוכח, ואי אמרי' כולו שאוב לאו דאורית' ניחא, דאיצטריך למיתני א' כלים גדולים וא' קטנים, דסד"א גדולים שמחמת גדולתם אינם מקבלים טומאה כגון שמחזיקים יותר מארבעים סאה, וכן קטנים שמחמת קטנם אינם מקבלים טומאה, כדתנן במ' כלים [פ"ב מ"ב] ומייתי לה בחולין פ' אלו טריפות [נ"ד ע"ב] הדקין שבכלי חרס וכו' שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג, וכן כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלא מקבלי טומאה הוה אמינא דלא חשיבא שאיבה, אלא אי אמרת מדאורית' היא פשיט' דפסלי. ועוד למה ב"ה מטהרים בשוכח, הא בעינא דומיא דמעין בידי שמים, אלא ודאי דהויא מדרבנן. ורבי' שמשון כת' במס' מקואות [פ"ב מ"ג] דשאוב כולו פסול מדאורית', וראיותיו כתבתי בפ' המוכר את הבית. והא דבעי' רביעית היינו דוקא במקוה, אבל במעין (טהור) מטהר בכל שהוא, דהכי תניא בת"כ [שמיני שם] המעין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה, ומוכח במתני' במקואות [פ"א מ"ז] דכל שהוא ממש קאמ'. ונראה דכי בטלו רביעית [ד]מקוה [כדאיתא נזיר ל"ח ע"א] לא בטלו משהו דמעין, מדקתני בהדי הדדי המקוה במ' סאה דהיינו מדרבנן, דמדאורית' ברביעית תיסגי, ודומיא דהכי קתני מעין בכל שהוא אפי' מדרבנן. והקשה ה"ר שלמה מהא דאמרי' בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"ב ע"א] גבי מקוה שחלקו בסל ובגרגותני, תדע דבעינן כשפופרת הנאד דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה במקום א', ומסתמ' במעין איירי, דאי במים שאינם נובעים מאי קאמ' חלחולי מחלחלא, וכי בכל גומא שאדם חופר יש חלחול בקרקע סביב, דבר הנראה לעינים שאם היו חופרים סביבות הגומא לא היו מוצאים הקרקע לח כלל, אלא ודאי במעין איירי שכל דרך מבוא המים הארץ מנוקבת, והתם בדבר שכל גופו עולה בהן בפחות מארבעים סאה איירי, דאי איירי באדם פשיטא שאין טובלין בו אם אין בו מ' סאה במקום א' שיהיה כל גופו עולה בהן.
נטמא תוכו נטמא גבו, [נטמא גבו] לא נטמא תוכו. מתוך פרש"י משמע דה"ג. וקשה לפירושו, אמאי נקט כגון כרים וכסתות ושקין ומרצופין, כל כלי שטף דינם כך, כדאמ' בבכורות פ' אלו מומין [ל"ח ע"א] כלי שנטמאו אחוריו במשקין תוכו (ג') [אזניו] אוגנו ידיו טהורים, דעבדו רבנן היכירא כי היכי דלא נישרוף עליה תרומה וקדשים. ונראה דגרסי' נטמא תוכו לא נטמא גבו, נטמא גבו לא נטמא תוכו, לפי שמהפכין לפעמים צד הפנימי לחוץ חשיב כל צד וצד בפני עצמו. מיהו נראה גירס' רש"י עיקר, דלא שייך למיתני אחורים ותוך אם לא שיש חילוק בין אחוריו לתוכו, כדתנן בחומר בקדש [חגיגה כ' ע"ב] אחורים ותוך לתרומה אבל לא לקדש, ומפ' בגמ' [שם כ"ב ע"ב] דאחורים ותוך היינו דאם נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו. ועוד תניא בתוספתא דמס' כלים [ב"ב פ"ג ה"א], כר שהפכו נעשה תוכו אחוריו ואחוריו תוכו, ואי שוין הן לענין טומאה מאי קתני נעשה. הילכך נראה דגירסת רש"י עיקר. והאי דנקט כרים וכסתות, משום דר"מ מפליג בהו במס' כלים פ' כ"ה [מ"א], דתנן כל הכלים יש להם אחורים ותוך כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין דברי ר' יהודה, ר"מ אומ' כל שיש לו תובראות יש לו אחורים ותוך, כל שאין לו תובראות אין לו אחורים ותוך, תובראות פי' תפירות שפה לפיהן סביב כעין המכנסים, ומסתמא כשיש להם אותה השפה אין מהפכין אותו להשתמש בצד האחר.
איבעיא להו מכלים הוא דהדר ביה וכו'. תימא תיפשוט דלגמרי הדר ביה, דאי כר' יוסי ור"ש ס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאורית', א"כ דריש יטמא יטמא כר"ע ואית ליה דשני עושה שלישי בחולין, וא"כ משכחת לה רביעי בתרומה וה' בקדש מק"ו כר' יוסי לקמן [י"ח ע"ב], וכי תימ' דלית (להו) [ליה] ההוא ק"ו כדאמרי' לקמן דר"ע לא סבר לה כר' יוסי, הא לא מצית אמרת, דהא דר"ע לא סבר לה היינו משום דפריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור כדאיתא בסוטה פ' כשם [כ"ט ע"ב], ופ"ק דמכות [ד' ע"ב] קאמ' דר' יהודה [צד חמור] לא פריך. ונ"ל דלא קשה, דאיפשר דר' יהודה אית ליה רביעי בתרומה וחמישי בקדש, דהכי הוה אמרי' לקמן [י"ט ע"א] דר"ע אית ליה אי לאו דאשכחן מתני' דאתיא אליבא דר"ע ושנוי בה רביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה.
בשרה טמא. פרש"י שמקבלת טומאה מהן דמי חטאת מטמאים אפי' אדם וכלים. ולא בעי(נן) למימ' דמי חטאת אלו מטמאים אדם וכלים, דהא מוכח בסמוך מדקתני בשרה טמא מכלל דלא מיטמו טומאה חמורה. אלא ה"ק דמי חטאת דעלמ' מטמאים אדם וכלים, ואלו אפי' דבטלה מהם טומאה חמורה, טומאה קלה מיהא מיטמו.
<h2>דף יח.</h2>
בטלו במעיה. וא"ת מאי איריא במעיה אפי' בפיה נמי, דהא קי"ל [פרה פ"ט מ"ג] כל העופות פוסלין במי חטאת. וי"ל דהתם קודם קידוש איירי, (לשני) [דשני] הטעמים שפרש"י [חולין ט' ע"ב] אי משום חיותן בכלי אי משום מלאכה, לא שייכי אלא קודם קידוש. דחיותן בכלי היינו קודם קידוש, דדרשי' ליה [להלן ל"ד ע"ב] ממים חיים אל כלי, וכן מלאכה כדאית' בסיפרי [במדבר פיסקא קכ"ד] אין לי מלאכה פוסלת אלא (בפיה) [בפרה] במים מנין, ת"ל והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה, יכול אפי' אחר שקדשו, ת"ל למי נדה וכבר הם [מי] נדה, (ותניא) [ותנן] נמי במס' פרה [פ"ד מ"ד] מלאכה פוסלת במים עד שיתן לתוכן אפר, והכא מיירי אחר קידוש מדמטמא טומאה חמורה.
טומאה קלה מיהא ליטמו. תימא כיון דפרחה מהן טומאה חמורה א"כ טומאה קלה נמי לא ליטמו, דהא דאמרי' בפ' בא סימן [נדה נ"א ע"א] ובזבחים פ' טבול יום [ק"ה ע"א] דבר שסופו לטמא טומאה [חמורה לא בעי הכשר שרץ, הני מילי בעוד שסופו לטמא טומאה חמורה], אבל מה שהיה ראוי כבר לטמא טומאה חמורה לא מהני ליה השתא, כדמוכח בפ' בהמה המקשה [חולין ע"ג ע"ב] גבי בשר הפורש מאבר מן החי דלא מהני ליה מה שהיה ראוי בתחלה לטמא טומאה חמורה כשהיה (על) [עם] אביו. וי"ל דלא דאמי, דהתם גבי בשר הפורש מן האבר בעודו מחובר לא היה ראוי לקבל טומאת אוכלין כל זמן שלא הוכשר, כדמוכח בהעור והרוטב [חולין קכ"ט ע"א] גבי כששימש מעשה עץ שמש, אבל הני מים קודם שנפסלו מהזאה נטמאו טומאת משקין כאילו נגע[ו] בשרץ דראויין לשתייה היו ונטמאו טומאת משקין.
נהי דטומאה חמורה לא מטמו. פרש"י לפי שאין שם מי חטאת עליהן, והיינו טעמ' לפי שנפסלו בהיסח הדעת, ועוד שנתערבו במשקין ש[ב]מעיה, ותנן [פרה פ"ט מ"א] צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהן ר' אליעזר אומ' יזה שתי (חטאות) [הזאות] וחכמים פוסלים.
לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה. פרש"י כדדריש לקמן [ע"ב] יטמא שאין טומאה עושה כיוצא בה. וברוב ספרים ל"ג ליה לקמן. ועוד קשה מאי קאמ' רבינא מגופיה דקרא לא מצית אמרת, רב פפא נמי מגופיה דקרא דריש ליה. וצריך לפרש מגופיה דקרא לא מצית אמרת דאפי' אי הוה קרי יִט0מֵא לא מצית אמרת לטמא טומאת משקין. ולפירושו צריך לגרוס, ליערבינהו וליכתבינהו מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי, ויטמא דכתי' באמצע בתר אוכל ע"כ לטמא משקה קאמ' דאין טומאה עושה כיוצא בה באוכלין, וההוא יטמא גופיה קאי אמשקין, וממילא שמעי' דתרוייהו מטמאו משקין. אבל לגירסת הספרים דגרסי', מכל האוכל אשר יבא עליו [מים] וכל משקה אשר ישתה בכל כלי [יטמא], לא ניחא לפירושו, דא"כ לא הוה אמינא דאתא לטומאת משקין, [דאדרבא כיון דיטמא הוה כתב גבי משקין, הוה דרשינן שאין טומאה עושה כיוצא בה, והוה מוקמינא ליה באוכלין ולא במשקין]. ורבי' שמשון אומ' אפי' גרסי' יטמא בסוף ניחא, כיון דיטמא קאי אתרויהו אאוכל ואמשקה וצריכי למימר בחד מינייהו דטומאה עושה כיוצא בה, טפי אית לן למימר דיטמא קאי אאוכל ואין טומאה עושה כיוצא בו ויטמא אוכל משקה, דמשקין עלולין לקבל טומאה, ממה שנא' דיטמא קאי אמשקה ואין טומאה עושה כיוצא בה ויטמאו שניהם אוכל ולא משקה. ומיהו קשה לפרש"י ה[י]כי דריש רבינא מגופיה דקרא, אכתי [אי לא הוה] כתי' אלא חד יטמא הוה אמינא דלא מטמא[ו] משקין אלא משקין גרידא, והשתא דכתי' תרי ובההוא דגבי [משקין] קרינן יטמא, אתא לאשמועי' דמשקין מטמאו אוכלין [ומשקין]. הילכך נראה דהא דקאמ' רב פפא לא מצי' טומאה עושה כיוצא בה היינו מדכתי' [ויקרא י"א] הוא טמא גבי אוכלין, ודרשי' מיניה לעיל [י"ד ע"א] הוא טמא אין עושה כיוצא בו טמא, והה"נ דמשקין ילפינן מיניה. וקאמ' רבינא דאפי' לא כתי' הוא טמא מגופיה דקרא שמעינן בין באוכלין בין במשקין דאין טומאה עושה כיוצא בה, דאי ס"ד לטמא טומאת משקין, יטמא דרישא לטמא טומאת משקין וה"ה אוכלין דלית לן מיעוטא שלא יטמא כיוצא בה, ויטמא דסיפא נמי לטמא טומאת משקין והה"נ טומאת אוכלין, ליערבינהו וליכתבינהו וליכתוב חד יטמא אתרויהו, יטמא תניינא למה לי, למימר דאין טומאתן שוות, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט לומ' דאין א' מהם עושה כיוצא בו, ומסתבר למימ' דמידי דכותיה קא ממעט, וכן מצי' בכלי [להלן כ' ע"ב] שאינו מטמא כלי דכותיה ומטמא דבר אחר.
ומה כלי שמטמא משקה וכו'. וא"ת משקה הבא מחמת אוכל לא יטמא אוכל מהאי ק"ו, וכן אוכל הבא מחמת משקה לא יטמא משקה, או נאמ' אוכל הבא מחמת משקה יוכיח שמטמא משקה אע"פ שאין משקה מטמא משקה. וי"ל דלא דאמי, דהכא אמרי' שפיר ק"ו, (ומה) [דמה] שאין כלי מטמא כלי היינו משום קלישות טומאה דאית ביה שאינו אב הטומאה, וכ"ש משקה הבא מכחו דקלישא טומאתו טפי, אבל מה שאין אוכל מטמא אוכל, היינו לפי שאין טומאה עושה כיוצא בה. וה"ה דהוה מצי למימר ומה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי, משקין שאין מטמאין משקין אינו דין שלא יטמאו כלי, ואין לומ' דאין זו קולא דהא דאין משקין מטמא משקין דהיינו משום דאין טומאה עושה כיוצא בה, דהא לקמן [ע"ב] עביד ק"ו כה"ג, דקאמ' ומה משקה שמטמא אוכל וכו', אלא דהאי ק"ו אלים ליה טפי, דכיון דאין כלי מטמא כלי כ"ש משקה הבא מכחו. ולא תיקשי לך הא דתריצנא כבר הא דאין אוכל מטמא אוכל לאו משום קלישות טומאה דידיה אלא משום דאין טומאה עושה כיוצא בה, הילכך שלא כיוצא בה מטמא, מידי דהוה אמשקה דהוא תחלת דינא דאינו מטמא כיוצא בו ומטמא שלא כיוצא בו, אבל כי בעית למימר דאוכל מטמא כלי מה שאין משקה שחמור ממנו מטמא, פירכא טובה היא דאוכל שהוא קל ממשקה במה שאינו מטמא אוכל לא יטמא את הכלי. ותימ' משקין הבאין מחמת כלי (שמטמא) [שנטמא] במת [מנלן דלא מטמו כלי, דמק"ו דכלי לא אתי, דכלי שנגע במת] מטמא כלי. וי"ל דהאי קרא בשרץ כתו' וא"א למידרשיה לטומאת הכלי, וכיון דהאי משקה לא מטמא כלי הה"נ משקין שנגעו במת כיון דלא אשכחן בשום דוכתא שיקבל כלי טומאה אלא מאב הטומאה.
<h2>דף יח:</h2>
ולאו מק"ו אתו ומה משקה הבא מחמת כלי. תימ' מנ"ל דילפי' משקים הבאים מחמת שרץ ממשקין הבאים מחמת כלי, נימא דילפי' להו מק"ו דאוכל, ומה אוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקה, שרץ גופיה לא כ"ש, והשת' נימא דבין אוכלין בין משקין יטמאו כלי. ונ"ל לתרץ משום דאיכא למימ' שורף פרה ופרים ומשלח את השעיר יוכיחו שהם מטמאים בגדים, ופרה ושעירי' אינם מטמאים בגדים, וכן אוכל נבלת עוף טהור יוכיח שהוא מטמא בגדים ונבילה עצמה אינה מטמאה בגדים, והכי תנן (בפ"ב) [בפ"ח] דמס' פרה [מ"ג, ד'] השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמאים בגדים ופרה ופרים ושעיר עצמם אינם מטמאים בגדים, הרי זה אומ' מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני, האוכל נבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה מטמאה בגדים ונבלה עצמה אינה מטמאה בגדים, הרי זה אומ' מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, וכן הכא נמי אע"ג דאוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקין, (שכן) [שרץ] גופיה לא יטמא משקין. ומיהו קשה לי אק"ו דלעיל כלי שמטמא משקין אינו מטמא כלי [משקין הבאין מחמת כלי] אינו דין שלא יטמאו כלי', נימא נמי פרה ופרים ושעיר ונבלת עוף טהור יוכיחו שהבא מכחם חמורים מהם עצמם, אלא ודאי צ"ל דפרה ופרים ושעיר לית בהו טומאה כלל, אלא דגזירת הכתו' הוא שהמתעסק בהם מטמא בגדים, וכן נבלת עוף טהור לית בה טומאת מגע כלל אלא שגזירת הכתו' הוא שהאוכלה טמא, ולא דאמי להני שהם טמאים ולא מסתבר לבא מכחם שיהא חמור מהם. ורבי' מאיר תירץ דאוכל הבא מחמת שרץ ע"כ לא מטמא כלי מק"ו דבסמוך, ומה משקה הבא מחמת כלי שמטמא אוכל אינו מטמא כלי אוכל הבא מחמת שרץ שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי, ואי פרכת מה למשקין הבאים מחמת כלי שהם שניים, איכא למימ' כלי ראשון יוכיח שאינו מטמא כלים.
דיו לבא מן הדין להיות כנדון. הקש' ה"ר יעקב אלא מעתה משקין הבאים מחמת שרץ יהו שניים כמשקין הבאים מחמת כלי, דנימא אהני ק"ו לטומאה ואהני דיו לאפוקי ראשון, וכה"ג פריך בפ' כיצד הרגל [ב"ק כ"ה ע"ב] גבי ק"ו דמפץ במת טמא, אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי טומאת ז'. וי"ל דהכא גבי טומאת שרץ לא אשכחן מידי דנגע ביה דלא ליהוי ראשון, ואין לחלק בטומאות, אבל לגבי מת מצינו דבר הנוגע בו שאינו אלא ראשון כגון אוכלין וכלי חרס.
ומה משקה שמטמא אוכל. לעיל [ע"א] לא הוה מצי למיעבד ק"ו כה"ג, ומה אוכל שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין שאין מטמאין משקין אינו דין שלא יטמאו כלי. חדא דהיא גופא מ"ל דאין אוכל מטמא כלי, ועוד דמצי למימ' דמשקין חמורין דמטמו אוכל ליטמו לכלי, וכה"ג אמרי' בסמוך. וק"ו דלעיל לא שייך הכא, דנימא ומה כלי שמטמא אוכל אין מטמא כלי, אוכל הבא מחמת כלי אינו דין שלא יטמא את הכלי, משום דהוה פריך כדלעיל תינח אוכל הבא מחמת כלי, אבל אוכל הבא מחמת שרץ הכי נמי דמטמא, ולא מצי למימר כדלעיל אוכל הבא מחמת שרץ מי כתי', דהא(י) כתי' [ויקרא י"א] וכי יפול מנבלתם עליו וכו'.
וכי תימא אוכל חמור דמטמא משקין. נראה דה"ה הוה מצי לשנויי דמצי למילף מק"ו אחרינא, ומה כלי שמטמא אוכל [אין מטמא כלי אוכל שאין מטמא אוכל] אינו דין שלא יטמא את הכלי, אלא בלאו הכי משני ליה שפיר.
ההוא חומרא דמשקין הוא דעלולין לקבל טומאה. תימא מאי חומרא היא זו והלא חומרא זו אינה מועלת להם לטמא משקין, ואוכל שאינו עלול מטמא משקין. וי"ל דמ"מ קולא היא לגבי אוכל שאינו מטמא אוכל, ומה שהוא מטמא משקה לאו חומר דאוכל הוא אלא חומר דמשקה דעלול לקבל טומאה.
שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה ד' בקדש. הקשה רבי' מאיר לפי דפרישנא לעיל [י"ד ע"ב] בריש שמעת' דטהרות דאוכל הבא מחמת טבול יום אינו פוסל את הקדש, א"כ נימא הכא אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח, שפסול בתרומה ואינו נעשה רביעי בקדש, אף אני אביא שלישי שפסול בתרומה שלא יעשה רביעי. ותירץ דאיכא למיפרך מה לאוכל הבא מחמת טבול יום דקלישא טומאתיה דשמשא ממילא ערבא [כדאיתא להלן צ' ע"ב], עי"ל דר' יוסי סבר לה כאבא שאול דאמ' בפ"ב דמעילה [ח' ע"א] טבול יום תחלה לקדש.
ולמדנו ג' מן התורה. ה"ה דהוה מצי למימ' ק"ו מטבול יום, אלא ניחא ליה להביא מן הפסוק. ולמדנו ג' מן התורה. פרש"י כי היכי דלא נימא דיו מה תרומה ג' ותו לא אף קדש שלישי ותו לא, משום (דאי) [דהוה] מיפריך ק"ו דלא איצטריך ק"ו לשלישי. אע"ג דמצינא למיעבד ק"ו כה"ג, ומה מחוסר כפורים שטהור בתרומה פוסל קדש במגעו, כדדרשי' [יבמות ע"ד ע"ב] חד לתרומה וחד לקדשים, דכתי' [ויקרא י"ב] וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד הנה היא טמאה (דקדשים) [בקדשים], וכתי' [שם ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא [לא יאכל], שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיפסול קדש במגעו, מ"מ כיון דסוף סוף גמרי' מתרומה ובתרומה ליכא אלא שלשה, אומרים דיו כתרומה, אי לאו דמיפריך ק"ו.
<h2>דף יט.</h2>
ואי ס"ד ר' יוסי סבר לה כר"ע ליתני נמי רביעי בתרומה וכו'. תימ' למה אינו מוכיח מדברי ר' יוסי בהדיא דלית ליה דר"ע, דאי אית ליה, אמאי איצטריך לאייתויי רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כפורים, מגופיה דקרא שמעינן ליה, כיון דשלישי טמא בחולין קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, כי היכי דדריש השתא שלישי.
א"כ לא משתמיט [ת]נא וליתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש. אלא ודאי ר"ע לית ליה ק"ו דר' יוסי משום פירכא דדור אחר כדאית' בסוטה [כ"ז ע"ב]. והקשה רש"י [שם] לר"מ ור' אלעזר דאמרי בהדיא דמשקה אינו מטמא דבר אחר מן התורה [לעיל ט"ז ע"א], ולר' יוסי נמי דאוקימנא דליה לא ס"ל, היכי משכחת לה קדש בא לידי רביעי, דלא משכחת אלא שרץ כלי וכלי אוכל ואוכל משקה. ותירץ דלא משכחת לה אלא מדרבנן, (ותני) [ותדע] דקתני לה גבי מעלות דחומר בקדש [חגיגה כ' ע"ב] דקי"ל התם דכולהו מדרבנן נינהו וזו מחמש מעלות אחרונות, ואמרי' התם [כ"א ע"ב] חמש מעלות אחרונות דלית להו דררא דטומאה דאורית'. ונ"ל דע"כ דאורית' היא, דקתני בפ' חומר בקדש דרביעי בקדש ושלישי בתרומה טמא, ואוקימנא לה כר"ע דדריש שלישי מדכתי' יטמא, וא"כ רביעי נמי דאורית' דאיקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא. וקתני נמי התם צירוף דהוא דאורית' לר' חנין, ומילתא דר' חנין מייתי התם [כ"ג ע"ב] לפרושי מתני'. ומה שפי' דחשיב רביעי בהדי מעלות אחרונות דלית להו דררא דטומאה דאוריתא, בפר"ח לא גריס דאורית', ואפי' אי גריס לה ה"פ, דלית להו שיכות טומאה דאורית' ולא היה לו לכתוב לטמאם לפי שהם רחוקים מטומאה. ומשכחת לה רביעי מדאוריתא ע"י עצים ולבונה. ואע"ג דריש לקיש מיבעיא ליה לקמן [כ' ע"א] אי מהניא להו חיבת הקדש למימני בהו ראשון ושני, למ"ד אין אוכל מטמא אוכל פשיטא ליה דמונין, וריש לקיש דמיבעיא ליה סבר דאוכל מטמא אוכל. ועוד הקשה רש"י הואיל ואסיקנא דמשקין לא מטמו אחריני לר' יוסי, א"כ מאי האי דקא"ר ירמיה לעיל [ט"ו ע"ב] ואזדא ר' יוסי לטעמיה, ותירץ ר' יוסי אליבא דר"ע קאמ' דדריש יטמא יטמא. וקשה לפירושו כיון דר' יוסי אליבא [דר"ע] קאמ' וליה לא ס"ל, מאי האי דקאמ' ואזדא ר' יוסי לטעמיה, וכי לא מודה ר"מ דלר"ע טומאת משקין לטמא אחרים דאורית', הא דריש בהדיא יטמא יטמא גבי אוכלין. ואין לומ' דר"ע הוה דריש יטמא במשקין הכשר, כדדריש רב לעיל [ט"ז ע"א], דע"כ ר"מ [ס"ל] טומאת עצמן דאורית' כדאמ' ספק משקין ליטמא טמא, וא"כ מנ"ל לר"מ דר"ע דריש יטמא דמשקה הכשר (דנימא ר' יוסי אליבא דר"ע קאמ' וליה לא ס"ל). ומיהו י"ל דגם ר"מ דריש יטמא דמשקין הכשר, והא דטומאת עצמן מדאוריתא מדכתי' גבי אוכל הוא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא, משמע הא לאו כיוצא בו כגון משקין מטמא, וכן פרש"י בשמעתין. ומיהו קשה כיון דר' יוסי אליבא דר"ע הוא דקאמ' אינה היא המדה, א"כ היכי קאמ' ומודה ר' יהושע כלומ' אפי' ר' יהושע דמיקל וכו', הא ע"כ ר' יהושע ס"ל טומאת משקין דרבנן כדאית' בסוטה פ' כשם [כ"ז ע"ב] ולא דריש יטמא יטמא, וא"כ לר' יהושע מדה ומדה היא. ושמא בין ר' יהושע ור' יוסי סברי דטומאת משקין לטמא אחרים דאורית', ולאו מטעמיה דר"ע, אלא דילפי משקין בק"ו מאוכל דאין עלול לקבל טומאה ומטמא אחרים, כדדרשי' הוא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא, הא שאין כיוצא בו מטמא, ק"ו למשקין [ה]עלולין. ומיהו קשה דהיכי נילף מאוכל דמשקין מטמו אוכל ואוכל גופיה אינו מטמא אוכל. וע"ק דמ"ד דרבנן אמאי לא יליף בהאי ק"ו. ומצאתי בשם ה"ר שלמה דאע"ג דר' יוסי לא דריש יטמא יטמא, מיהו בקדשים אית ליה דמשקין מטמא אוכל מק"ו, ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בקדש, שני דמשקה שפסול בחולין אינו דין שיעשה ג' בקדש. והקשו עליו א"כ ר"מ נמי אמאי לא יליף בהאי ק"ו. וי"ל דלא קשה דשמא ר"מ כר"ע ס"ל דאית ליה פירכא דדור אחר.
אלמא קסבר צירוף דרבנן. יש פירושים מרש"י שמפורש בהם דדיקא דצירוף לר"ע דרבנן מדתני נמי לבונה, דמדאורית' אין טומאה (ולבונה) [ללבונה] ולגחלים דלאו בני אכילה נינהו, ומעלה דרבנן היא מה שמקבלים טומאה, ובפ' כל שעה [ל"ה ע"א] קרי ליה מעלה. ואין ראיה מזה, דהא הביא כפרתו אוכל בקדשים קרי ליה התם מעלה אע"ג דהוי דאוריתא (בדאוריתא) [כדדרשי'] בפ' הערל [יבמות ע"ד ע"ב]. (ובפ"ק) [ובפ"ב] דחולין [ל"ו ע"ב] נמי מוכח בהדיא דוהבשר לרבות עצים ולבונה לאו אסמכת' היא אלא דרשא גמורה, ומוכח מינה דחיבת הקדש מכשרא מדאוריתא. והא דאמרי' בזבחים בפ' כל הפסולים [ל"ד ע"א] גבי והבשר לרבות עצים ולבונה דלפסולא בעלמא מרבי להו, לא בעי למימר פסולא דרבנן, אלא למימ' דלא אתרבו למלקות דלא יאכל אלא לקבל טומאה ליפסל להקרבה, ולעולם פסולה דאוריתא. אלא נראה כמו שהגיה רש"י בפירושיו דצירוף דרבנן (דומיא) [מהא דקתני רישא על אפר חטאת שאם נגע טמא] במקצתו טמא את כולו, וההוא צירוף מדרבנן דמכף אחת לא נפיק כיון דאינו (אלא) [צריך] כלי שרת, ועוד דאפר פרה לאו קדוש הוא אלא חול כדמוכח סוף פרק התכלת [מנחות נ"ב ע"א] שאין מועלין בו, וסיפא דההיא הוסיף ר"ע, משמע דהוי צירוף דקליש, וכן מוכח בפ' בתרא דחגיגה [כ"ג ע"ב].
זכינו שאין טומאת ידים במקדש. תימ' במה היה להם להיות טמאים והלא לא הסיח דעתו מהם, ואי משום דאמרי' בפ' בתרא דחגיגה [כ"ד ע"ב] כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות, א"כ מאי [קפריך] והא תרוייהו בו ביום גזרו, והא הנהו ידים דקתני שפוסלות את התרומה לאו [היינו] ההיא גזירה דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות, דההיא אינה אלא לקדש דומיא דהא דקתני בהדה היד מטמאת חבירתה, דהיינו דוקא לקדש, כדמוכח בפ' חומר בקדש [חגיגה שם] וי"ל דודאי לאו אההיא גזירה דפ' בתרא דחגיגה קאי, אלא מסתמא כשגזרו על [סתם ידים] שיהיו (המים) שניות גזרו נמי על ידים שנוגעות בראשון שיהיו שניות, [הילכך הני ידים שנגעו במחט שהוא ראשון היה להם להיות שניות] (ו)אי לאו משום דזכי[נו] שאין טומאת ידים במקדש.
<h2>דף יט:</h2>
לימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש. תימא האי כלי במה יש לו ליטמאת אי במשקין הא משקה בי מטבחיא דכן, ומחט נמי לא מטמיא ליה דאין כלי מטמא כלי. וי"ל דהא ר"ע היא דאמ' [לעיל י"ד ע"ב] טומאת משקין לטמא אחרי[ם] דאוריתא, א"כ לית ליה דכן. אע"פ שהיה יכול לסבור שהן דכן לטמא כלים, מסתבר כיון דאינו יכול לסבור דכן ממש שלא יטמא כל עיקר שלא יטמא אחרים, לית ליה דכן כלל.
תרוייהו בו ביום גזור דתנן הספר והידים. תימא דילמא כי א"ר עקיבא זכינ[ו] אכתי לא נגזרה גזרת כלים, וגזירת קדש דידים כבר נגזרה מימות שלמה המלך, כדאית' בפ"ק דשבת [ט"ו ע"א] שלמה גזר לקדש ואתו אינהו גזור אף לתרומה. וי"ל גזירת כלים ב"ש וב"ה גזור עם י"ח דבר [שם י"ד ע"ב] והמה קדמו לר"ע. ומיהו אכתי קשה מאי קאמ' תרוייהו בו ביום גזור דידים בקדש לאו מי"ח דבר הוא אלא בימי שלמה. וי"ל דמסתמא האי דא"ר עקיבא זכינו לאו אגזירת שלמה קאי אלא אי"ח דבר שגזרו רבותיו, וה"ק זכינו כשגזרו י"ח דבר ועסקו בדיני ידים שלא גזרו על טומאת ידים במקדש, אלא הניחו אותן טהורות כאשר היה מקדם שהעיד ר' חנינא שהידים טהורות. וא"ת א"כ מאי פריך ולימא שאין טומאת ידים וכלים, מנ"ל לתלמודא שלא גזרו על הכלים במקדש כשגזרו טומאת י"ח דבר, דאי משום דקתני הסכין טהור, ההיא קודם י"ח דבר נשנית שהיא מעדותו של ר' חנינא סגן הכהנים. אדרבא מדא"ר עקיבא על משנה זו זכינו שלא חידשו לגזור טומאת ידים במקדש אלא הניחו הדבר כמו שהיה בעדות של ר' חנינא ולא קאמ' נמי כלים, משמע מתוך דבריו שחדשו לגזור כלים במקדש. וי"ל דקים ליה לתלמודא דאם איתא שגזרו בי"ח דבר טומאת כלים במקדש, ה"ל למתנייה בשום מקום לאפוקי מעדותו של ר' חנינא, לאשמועי' דאחר כן גזרו טומאת כלים במקדש.
כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר. האי דקאמ' טמא מת ולא קאמ' טמא שרץ, משום דאז לא הוה קמ"ל מידי בהא דסכין טהור.
מיכדי האי מחט וכו'. תימא מאי פריך, דע"כ צריך לומ' דעזרה ר"ה, דאי משום דבר שאין בו דעת לישאל, אדם שיש בו דעת לישאל מיהא ליטמא. וי"ל דמשמע ליה דגם בשביל מחט הוצרך לומ' עזרה ר"ה. מיכדי האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל. פי' האי מעשה דמחט כגון הכלי שנטמא בו, אבל על מחט עצמה לא קאי, דבטומאה לא בעינן שיהא בו דעת לישאל אלא במטמא בלבד, דאל"כ כל טומאת מת ושרץ ונבלה אפי' ברה"י [י]הא טהור.
א"ר יוחנן משום דה"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם וכו'. הקשה ריב"א אמאי צריך לאיתויי [מילתא דרבי יוחנן, כיון] שהטהרה בידי אדם מילתא דפשיטא היא דנשאלין עליה כדמוכח בפ"ק דנדה [ה' ע"ב], ומעיקרא מאי פריך מיכדי האי מחט וכו', דבפ"ק דנדה [שם] אמרי' מעת [לעת] שבנדה עושה משכב ומושב וכו', ופריך מיכדי מטה דבר שאין בו דעת לישאל וכו', ומשני זעירי כשחבירותיה נושאות אותה במטה דהויא לה יד חבירותיה, משמע (דהוי) דאלו הוה ידע תלמודא דמיירי כשחבירותיה נושאות אותה במטה לא הוה פריך מידי, דמילתא דפשיטא היא דכשהטהרה בידי אדם נשאלין עליה, ור' יוחנן בא לחדש אפי' טומאה בידי אדם וטהרה ע"ג קרקע נשאלין עליה, וא"כ הכא דטהרה בידי אדם מאי פריך. ותירץ ה"ר יעקב דהתם ודאי פשיטא ליה לתלמודא משום דחבירותיה נושאות אותה במטה מיטמאות מחמת המטה לפי שיש בהם דעת לישאל, והיאך יהיו הן טמאות אם לא יהיה המטה טמאה, הילכך חשיבא המטה כדבר שיש בו דעת לישאל, אבל הכא שאין האדם מטמא מחמת הסכין במה שהוא בידי אדם לא חשבינן ליה יש בו דעת לישאל. (ונ"ל) [—ולא נראה לי] דחבירותיה אינן מטמאות מחמת המטה דאפי' המטה טהורה הן טמאות מחמת שנושאות הנדה. ונ"ל לתרץ דהא דחשיב התם יד חבירותיה יש בו דעת לישאל משום דאיכא נמי דעת מגיע, אבל הכא דמחט אין בו דעת לישאל, אע"פ דסכין בידי אדם, לא [חשיב] יש בו דעת לישאל, להכי איצטריך לאיתויי דר' יוחנן דאפי' טומאה בידי אדם (וטומאה) [וטהרה] ע"ג קרקע.
<h2>דף כ.</h2>
לא דיין שהן דכן. לא בעי לשנויי תרגמא אדם, דלעיל [ט"ז ע"א] נמי לא שני הכי אלא מחמת דוחק. אלא שאין מכשירין. וס"ל דמדאורית' תלושין (ו)לא מכשרי, דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא [ויקרא י"א] טומאה ממש, וליכא אלא חד קרא בהכשר, ומסתבר ליה לאוקומי במחוברים.
דאיתכשר בחבת הקדש. הקשה ריב"א מה ראו חכמים שאמרו דמשקה בית מטבחייא דכן ואין מכשירין דלא לאפושי טומאה במקדש, ואמרו דחיבת הקדש מכשרת (לאפוקי) [לאפושי] טומאה. וי"ל דלאו פירכא היא, דהא דחיבת הקדש מכשרת בפ"ב דחולין [ל"ו ע"ב] דריש ליה מקרא דוהבשר [ויקרא ז'] לרבות עצים ולבונה, ומוכח התם דדרשא גמורה [היא] ולא אסמכתא.
תיפשוט דבעי ריש לקיש. הקשה ריב"א אמאי לא פשיט לה מדר' יוסי בר חנינא דאמ' משקה בי מטבחייא אין מכשירין, ואי (מהכא) [מהני] חיבת הקדש למנות ראשון ושני, מאי נפקא מינה בהא דאין מכשירין, הכל מוכשר (מחמת) [מחיבת] הקדש אפי' למנות בו ראשון ושני. וי"ל דנפק' מינה לדברים המביאים לעזרה דלא שייך בהו חיבת הקדש, כגון בכורים, או חולין שהיו מביאים בעזרה כדי שיהיו קדשים נאכלים על השבע כדאית' פ' הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"ב].
ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליה. פרש"י א"א שלא יפלו מהם כל שהוא בבשר. ולא נהירא, דא"כ הוו תלושין ושמואל ס"ל דתלושין לא מכשר, דהא דריש [לעיל ט"ז ע"א] יטמא טומאה ממש וליכא אלא חד קרא בהכשר, אע"ג דמצי למימר דמחד קרא אתו תרוייהו תלושים ומחוברים, לא משתמע הכא מדנקט העבירה בנחל. ונראה לפרש דממים שעל העור שבאו עליו ממחובר ה"ל הכשר הבשר לאחר שחיטה, דע"כ לא פליגי בריש העור והרוטב [חולין קי"ח ע"ב] אלא ביש יד להכשר, אבל בהא מודו כ"ע דיש שומר להכשר.
<h2>דף כ:</h2>
הא ר"ש אליבא דר' יהושע. דאיהו מתיר אליבא דר' יהושע לשרוף שתיהן כאחת, הה"נ כל תלויה יכול לטמאה בידים. ותימא (תלויים) [תלויה] לר"ש היכי משכחת לה, דהא דקרי לה תלויה (יכול) היינו דתולין אותה לא אוכלין ולא שורפין, וכיון דשרי לטמויי א"כ יכול לשורפה. וי"ל דהא דאמרי' [ולא] שורפין [היינו] דאינו מחוייב לשורפה, אבל אם ירצה יטמאנה ושורפה.
לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על הטהורה ועל הטמאה ועל התלויה ועל הטהורה שאין שורפין. כך הגירסא ברוב ספרים. ורש"י הגיה, על הטהורה ועל הטמאה שאין שורפין, על התלויה ועל הטהורה ששורפין. ולא נהירא לי הך גירסא, דכיון דר' יהושע מזלזל בתלויה וחשיב ליה כטמאה ומתיר לשורפה עם הטמאה, היכי מזלזל בטהורה לשורפה עם התלויה, והלא נפסלת במגעה מלאכול. הילכך נ"ל גירסת הספרים עיקר, דר' יהושע לא מיקל אלא בתלויה שנפסלה מלאכול לשורפה עם הטמאה, וסבר יש אם למסורת.
מי א"ר יהושע שתיהן כא' ורמינהי חבית של תרומה וכו'. תימ' מאי קא פריך בפסח ש[א]ני משום דהולכת לאיבוד ואיכא תרתי שהיא תלויה וגם בפסח. וי"ל דמשמע ליה דפסח אינו מעלה ואינו מוריד, (מדאוריתא) [מדאסר] טהורה וטמאה ושרי לה בתלויה וטמאה הילכך בתלויה תלי טעמ', הילכך פריך שפיר.
שאני התם דאיכא הפסד חולין. תימא דלעיל [ט"ו ע"ב] דפריך אליבא דר' יהושע מדה ומדה היא ושני שאני התם דאיכא הפסד חולין, משמע דר"מ בר פלוגתיה לית ליה האי סברא, לדידי' תיקשי הכא דר' יהושע אדר' יהושע. וי"ל דלעיל לית ליה הך סברא משום דפסח נמי איכא הפסד עצים ולא מיפליג בין הפסד מרובה להפסד מועט.
יין נמי ראוי לזילוף. ואע"ג דקי"ל [שבת כ"ה ע"א] דתרומה טמאה בשריפה, הא מסקינן בפ' בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב] הראו[י] לשריפה שריפה הראוי לקבורה קבורה, זילוף היינו כמו קבורה.
<h2>דף כא.</h2>
אין הכרעה שלישית מכרעת. פרש"י דעת שלישית היא זו, דב"ש וב"ה לא הזכירו לגלות דעתם דניהוו חיישי' לתקלה כלל, דאי הוו הכי אמרי, ב"ש (באומר) [אומרים] בין בבית בין בשדה תשפך הכל, וב"ה אומרי' בין בבית בין בשדה (תשקה זלף) [תיעשה זילוף], ור' ישמעאל היה בא להכריע בבית כב"ה ובשדה כב"ש, אז הויא הכרעה, אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה טעמא אחרינא אית להו ולאו משום תקלה, ור' ישמעאל חייש לתקלה והיינו תנאי. ותימא דהוא עצמו פי' בדברי ב"ש [לעיל כ' ע"ב] תשפך הכל ולא יזלף דדילמא אדמזלף לה קלי קלי אפי' בו ביום אתי למישתי, ובדברי ב"ה פי' דלא שרו לזילוף אלא לבו ביום. ומיהו י"ל דלפי סברת רבי ישמעאל פי' כן דטעמו משום תקלה, ולא אליבא דאמרו לו. ובב"ק [קט"ז ע"א] פרש"י דטעמ' דב"ש משום דריח דזילוף מילתא היא והויא ליה הריח כאכילה. ולא נהירא מדלא מייתי לה להא מילתא בפ' בתרא דע"ז [ס"ו ע"ב] גבי פלוגתא אי ריחא מילתא היא. הילכך נראה דאין מפרש הטעם אלא משום תקלה, מ"מ לא חשיבא הכרעה, לפי שלא גילו הראשונים שיש שום סברא לחלק בין בית לשדה, מדלא הזכירו בדבריהם א' בית וא' שדה דאז הוה משמע שיש קצת סברא לחלק אלא אינו נראה להם לחלק, הילכך המכריע שחלק הלכה כמותו, שגם החולקים עצמם היה קצת בדעתם לחלק. וכן פרש"י לעיל [י"ג ע"א] גבי פלוגתא דר"מ ור' יהודה דר"ג לאו מכריע הוא מדלא הזכירו בדבריהם תרומה וחולין. ולא דמיא לההיא דבמה [מדליקין] [שבת כ"ט ע"א] גבי קולי מטל[ניו]ת בין [מן] המוכן ובין שלא מן המוכן (טהור) [טמא] דברי ר' אליעזר ור' יהושע אומ' בין מן המוכן [ובין שלא מן המוכן טהור, רבי עקיבא אומר מן המוכן] טמא ושלא מן המוכן טהור. וכן נמי ההיא דקאמ' התם [ל"ט ע"ב] לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ ור"ש מתיר, ר' יהודה אומ' (בחמה) [בחמין] אסור בצונן מותר, וחשיב ליה הכרע. אבל ההיא דראשית הגז [חולין קל"ה ע"א] דתנן בש"א שתי רחלות ב"ה אומרים חמש ור' ישמעאל משום אביו אומ' ד', קרי לה [שם קל"ז ע"א] דעת שלישית כי הך שמעתין. וקצת קשה לפי' זה מ"ש דלא פריך הכא דהכרעת תלמיד לאו הכרעה היא, כי היכי דפריך פ' כירה [שבת שם] ור"ת פי' דהכרעה שלישית היינו דור שלישי. וכן פר"ח דר' יוסי אביו של ר' ישמעאל היה דור ג' לריב"ז שהיה מתלמידי ב"ה והיינו הא דאמ' בפ' כירה דהכרעת תלמיד לאו הכרעה היא.
לימ' מתני' דלא כר' יהודה. המסקנא כך היא, והא דקאמ' לימא ה"פ, לימא דלא כר' יהודה אלא כר"מ. ומסיק דכר"מ נמי לא אתיא.
אבל חיה דאי משיירא מצנע ליה קמ"ל דאפי' הכי מאכיל ואע"ג דמצנעא, דבהטמנה זו אינו עובר, דכיון דאינו יודע היכן הוא טמון אינו עובר [משום] בל ימצא. כדמשמע לעיל [ו' ע"ב] גבי הבודק צריך שיבטל, ומפרש רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה, ופריך כי משכח לה ליבטלה, ואם איתא שעובר בבל יטמין מאי קא פריך וניבטלה, מה מועיל ביטול זה למה שעבר כבר, אלא פשיטא דאין זה [ב]בל יטמין, דהא בל יטמין נפקא לן מבל ימצא ואין זה מצוי כיון שאינו יודע היכן הוא. ולא נהירא לי, דכיון שהוא בביתו מצוי הוא אצלו אלא שאינו יודע היכן הוא, ושגגת בל ימצא מיהא איכא. וכן נמי אמרי' לעיל בפ"ק הבודק צריך שיבטל, אילימ' משום פירורין, פי' שנשארו בבית ולא הכיר בהם, אלמא דאיכא איסורא אע"ג שלא הכיר בהם. ונ"ל לפרש אבל חיה דמשיירא מצנע ליה ואיכא שגגת בל ימצא אימא לא, קמ"ל דלא חיישי' דילמא משיירא ומצנעא כיון דאפי' משיירא ומצנעא ליכא אלא שגגת לאו (ו)לא חיישי'.
ואי תנא חיה (דמשיירא) [דאי משיירא] מצנע ליה וליכא אלא שגגת לאו, אבל בהמה זימנין דמשיירא וקא חזי ליה ולאו אדעתיה לבעורי מיד וקא עבר עליה במזיד. הקשה רבי' שמשון למה התירו להאכיל לחיה כיון דאי משיירא מצנעא, והתנן בפירקין דלעיל [י' ע"ב] ומה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא תטול חולדה לפניו ויהא צריך בדיקה אחריו, כ"ש שאין ליתן בידים בפניה. ותירץ דהכא מיירי בכפותה שאינה יכולה ללכת ולהטמין, והא דקאמ' דאי משיירא מצנע ליה ה"ק, כיון דאי משיירא מצנע ליה בשאינה כפותה, הוה אמינא דניגזור כפותה אטו שאינה כפותה. ופי' זה דחוק. ולמאי (דפרש"י) [דפרישי'] ניחא, דליכא אלא ספיקא דילמא משיירא ומצנעא, וגם אם מצנעא ליכא אלא שגגת לאו, וגם אין דרך ליתן לפניה סמוך לזמן ביעור אלא בשיעור שיכולה לאכול כולו. ורבי' מאיר תירץ דהכא מיירי בחית תרבות דומיא דבהמה, שאין דרכה להטמין כ"כ לפי שנותנין לה לאכול כל ש0בְע0ה.
<h2>דף כא:</h2>
ר' יהודה אומ' כותח וכל מיני כותח. פר"ת דר' יהודה כב"ה והא דאסר בכותח משום דכותח שם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמוכרו בפסח ע"י גוי.
חרכו קודם (זמנן) [זמנו] מותר בהנאתו אפי' לאחר זמנו. כגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה בפ"ק [ט"ו ע"ב], אבל בענין אחר נראה דלא הוי שרי.
עבר זמנו אסור בהנאתו, פשיטא. רש"י מחק פשיטא, דהא איכא ר' יוסי [הגלילי] לקמן [כ"ג ע"א] דקאמ' תמה על נפשך היאך חמץ בפסח אסור בהנאה כל ז'. ונראה דאין צריך למוחקו, דמילתא דפשיטא היא דכבר אשמעי' תנא בפירקין לעיל דחמץ בפסח אסור בהנאה, דקתני [י"א ע"ב] שורפין בתחלת שש, אלמא דאסור בהנאה. ד[ל]ר' יוסי הגלילי דמתירו בהנאה אין צריך לשורפו בשש, אלא יאכילנו לבהמתו או ימכרנו לגוי עד הערב.
בהדי דקא שריף ליה נתהני מיניה. פי' ריב"א מידי דהוה אתרומה טמאה. וקשה לפירושו דא"כ מאי קאמ' לא נצרכה אלא לר' יהודה, דלרבנן נמי נצרכה (מההיא) [מהאי] טעמ'. ועוד היכי מצי' למימר מידי דהוה אתרומה, דתמורה שאני דשריא בהנאה, כדדרשי' [שבת כ"ה ע"א] שלך תהא להסקה תחת תבשילך, אבל חמץ דאסור בהנאה לא. ונראה לפרש דלר' יהודה איצטריך, דכיון דמצותו בשריפה כדתנן בפ' בתרא דתמורה ולקמן בפירקין [כ"ז ע"ב] מייתי לה כל הנשרפין אפרן מותר, וסד"א כיון דאפרן מותר בהדי דשריף ליה נתהני מיניה. אבל לרבנן דסבי' להו דאין מצותו בשריפה אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, הוי [כמו] כל הנקברין דאמרי' בפ' בתרא דתרומה [ל"ד ע"א] דאפרן אסור, הילכך לא איצטריך למימ' לדידהו דלא יהנה בהו בשעת שריפתו, כיון דאפי' לאחר שריפה אפרן אסור. והא דאסור להסיק בו תנור וכירים, היינו דוקא מדרבנן, (כמה) [דמה] שנהנה מן השלהבת לא מיקרי הנאה מן התורה, דהא לקמן [כ"ז ע"ב] לא משכח עצים דאיסורא מן התורה אלא בשרשיפא שנהנה מן העץ עצמו. ואפי' הכי פריך שפיר פשיטא, דהא כבר אשמועי' איסור הנאה מדרבנן. וא"ת היכי ס"ד למימר דבהדי דשריף ליה מתהני מיניה, והא מרישא דקתני ומותר בהנאתו אמרי' לעיל דשמעי' מינה דחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו, אבל חרכו לאחר זמנו דהיינו שעה שאסור לאכול אם חרכו אסור בהנאתו. וי"ל דאי מרישא הוה אמינא דחרכו אחר זמנו אסור בהנאתו, לאו בהנאה דבשעת היסק אלא שאר הנאות, כגון דישב עליו, דחרכו לא משמע שנעשה אפר לגמרי אלא עדיין מחובר הוא (ואסור) [וראוי] לתשמיש.
כל מקום שנא' לא יאכל וכו'. ותימ' הנהנה בחמץ בפסח יהא בכרת דכתי' [שמות י"ב] כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, וכל איסור אכילה יש אסור הנאה במשמע. וכי תימא אה"נ, א"כ לקמן [כ"ג ע"ב] דבעי מאי בין חזקיה לר' אבהו ה"ל למימ' דהא איכא בינייהו. וי"ל דלא יאכל ולא תאכל מלא תאכלו ילפי', אבל כל אוכל מלא תאכלו לא ילפי'.
כדרך שפרט לך בנבלה. פרש"י דל"ג לגר בנתינה ולגוי במכירה, משום דר' יהודה דאית ליה האי סברא יליף ליה מלכלב תשליכון אותו [שמות כ"ב] כדאמרי' בסמוך. ונראה דאין צריך למוחקו דלישנא דפרט ביה קרא נקט.
ניכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור. משמע דאי הוה כתי' הכי ליכא מאן דפליג דקאי אתרוייהו. והכי נמי אמרי' בריש איזהו נשך [ב"מ ס"א ע"א] השת' דכתי' [ויקרא כ"ה] כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, קרי ביה הכי כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. וקשה דבפ"ק דקדושין [ל"ג ע"א] לא אמרי' הכי אליבא דרבנן, דקאמרי התם מפני שיבה תקום והדרת (תקום והדרת) פני זקן [ויקרא י"ט], לא קיימא קימה אלא אשיבה והידור אזקן. וי"ל דלישנא דהתם לא משמע דקאי אשניהם, דתקום לא שייך אפני אלא אמפני, כדכתי' [בראשית ל"א] לא אוכל (תקום) [לקום] מפניך, והדרת לא שייך אמפני אלא אפני, כדכתי' [איכה ה'] פני זקנים לא נהדרו. ותימ' הנך מקראות דאין להם הכרע, שאת ארור משוקדים מחר וקם [ביומא נ"ב ע"א], אמאי לא אמרי' דקאי אדלעיל ואדלרע. וי"ל דלא דאמי, דהתם לשון המקרא מיושב אי קאי אחד לחודיה אדלעיל או אדלרע, הילכך אין לנו לומ' דקאי אתרוייהו, אבל הכא אי קיימי תרוייהו אגר דלעיל א"כ [נכרי] למה נכת', ואי קיימי אנכרי דלרע א"כ [גר] למה נכתב. ואין לומ' דקאי כל חד וחד אדסמיך ליה, דא"כ ה"ל למיכת' לגר תתננה ואכלה ולנכרי תמכרנה (ואו לא מצי מכירה דקאי אתרוייהו לא ה"ה נתינה), או ליכתוב תתננה ואכלה לגר או מכור לנכרי, ומדכת' נתינה ומכירה באמצע מכלל דקאי אתרוייהו. וכן באיזהו נשך ליכתו' בנשך לא תתן כספך ואכלך במרבית.
להקדים נתינה דגר למכירה דגוי. תימא וכי חובה הוא שיתננה לגר בחנם ולא יתננה לגוי אפי' בדמים מרובים. וי"ל דבנבלה דבארץ ישראל דברה תורה שאין לה(ם) קונים מצויים, ואינה שווה למוכרה לגוי אלא בדבר מועט ולגר שוה הרבה. א"נ ה"פ, להקדים נתינה ומכירה דגר לנתינה ומכירה דגוי, דלר"מ מכירה ונתינה שוים בשניהם, ונקט נתינה בגר ומכירה בגוי כלישנא דקרא. ור' יהודה קא"ל לדידך הא סברא הוא ולא צריך קרא.
בשלמ' לר"מ וכו'. תימ' לר"מ נמי הא איצטריך קרא לאקדומי נתינה דגר למכירה דגוי. וי"ל דודאי אי לא כתי' קרא הוה אמינא מסברא לאקדומי, אבל השתא דכתו' קרא אי לא הוה כתו' או הוה אמינא דדרשינן מיניה דאין צריך להקדים אלא שניהם שוים, הילכך עיקר קרא להיתר הנאה קא אתי, ואגב זה איצטריך למיכתב או דלא נידרוש מיניה דשניהם שוים. ותימא אי הוה ידעי' לאקדומי מסברא לא ליכתו' אלא חד מינייהו להיתר הנאה. וי"ל דאי לא כת' נכרי לא הוה ידעי['] נתינה בנכרי, ואי לא כת' גר לא הוה ידענא מכירה בגר כיון דמצוה להחיותו.
<h2>דף כב.</h2>
אותו אתה משליך לכלב. ותימא בלא אותו נמי מצי למידרש מדאיצטריך למישרי ליתנה לכלבו, כי היכי דדרשי' לר"מ גבי נבלה. ותירץ רש"י דלכלב תשליכון איצטריך לגופיה, שצוה הכתו' להשליך טרפה לכלב בשכר לא יחרץ כלב לשונו. וקשה לי א"כ מצות עשה היא ויהא אסור למכור טרפה לגוי. ונראה כתירוץ ה"ר יעקב מאורלינש דלכלב תשליכון איצטריך לגופיה להתירו בהנאה, משום דהאי קרא ובשר בשדה דרשי' לאסור כל דבר שיצא חוץ למחיצתו, וכגון [חולין ס"ח ע"א] הוציא העובר את ידו לחוץ וקדשים שיצאו חוץ למחיצתם [שם ס"ח ע"ב], וסד"א הואיל ושמעי' מהאי קרא [קדשים] שיצאו חוץ למחיצתן דאסירי בהנאה, טרפה נמי תאסר בהנאה מהיקישא, הילכך איצטריך לכלב תשליכון להתיר הנאה, ולא מצי למדרש אלא [מ]אותו.
ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה. ואיצטריך קרא לאוסרם בהנאה, משום דלא כתי' בהו אכילה בהדיא אלא דנפק לן מזבחת ואכלת [דברים י"ב], כדפרש"י.
חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורית'. פרש"י איסור הנאה. וסוגיא דשמעתין לא משמע כפירושו, אלא הכי משמע לאו דאורית' ואפי' אכילה, ולהכי לא מיתוקם א[ו]תו לאוסרם בהנאה, אבל אי הוה איסור אכילתן דאורית' הוה לן לאוקומי טפי לענין חולין בעזרה, לפי שהמחיצה גורמת להם ליאסר, דומיא דבשר בשדה לא תאכלו דאיירי בבשר שיצא חוץ למחיצתו [בחולין ס"ח ע"ב]. וכן לקמן בסוף שמעתין [כ"ג ע"ב] גבי הא דאמרי' דבין חזקיה ור' אבהו איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה, וגם בההיא סוגיא דיתיב ההוא מרבנן וכו' לא יתכן לפרש בענין אחר. וכן מוכח במס' נזיר בפ' מי שאמ' הריני נזיר ושמע חבירו [כ"ח ע"ב] דתנן התם האיש מדיר את בנו בנזיר, ומפרש ר' יוחנן הלכה היא בנזיר, וריש לקיש (ש)אמ' ר' יוסי בר חנינא כדי לחנכו במצות, ופריך בשלמ' לר' יוחנן היינו דמגלח ומביא קרבן אלא לריש לקיש דאמ' כדי לחנכו במצות הא קא מייתי חולין לעזרה, ומשני חולין לעזרה לאו דאורית', ואי איסור אכילה דידהו הוי דאורית' אכתי תיקשי לך היאך הקרבן נאכל, דמשמע התם דהוא נאכל. וכן מוכח בהדיא בפ' כיסוי הדם [חולין פ"ה ע"ב] למאן דאית ליה חולין בעזרה דרבנן לא מיתסרי באכילה אלא משום גזירה דילמ' אתי למיכל קדשים בחוץ. דפריך התם, וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורית' (והתניא) [והתנן] אר"ש חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה, אא"ב דאורית' היינו דגזרי' חיה אטו בהמה, אלא א"א דרבנן בהמה מ"ט, דילמ' אתי למיכל קדשים בחוץ, היא גופה גזירה וכו', אלמ' דאכילה נמי דרבנן היא. דאי בעי' אימא דאורית' והאי דקאמ' דילמ' אתי למיכל וכו' אאיסור הנאה קאי דאסירי בהנאה דדילמ' אתי לאיתהנויי מקדשים בחוץ, טפי הוה לן למימר דאסירי בהנאה דילמ' אתי למיכל מינייהו דהוי איסור דאורית'. והקשה רבי' שמשון דבת"כ מוכח דר' יהודה סבר דחולין שנשחטו בעזרה דאורית' בפרש' צו [פרשה ט' ה"ד], דדריש לא יאכל כי קדש הם, דר' יהודה אומ' יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת"ל הם, מדאיצטריך קרא למעוטי דחולין שנשחטו בעזרה אינם בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורית'. ונ"ל דלא קשה לפרש"י, דמהאי קרא לא יאכל כי קדש הם דדריש ר' יונתן בפירקין [כ"ד ע"א] אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל איסורין שבתורה לאוסרן בהנאה, וקא ממעט ר' יהודה מהם דחולין שנשחטו בעזרה לא אסירי בהנאה, ולפרש"י ניחא דאסירי באכילה מדאורית' ומיעטינהו קרא משריפה. ואע"ג דלא דאמי לחטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי דאסירי בהנאה מדאורית' ומיעטינהו קרא משריפה, הא כדאיתה והא כדאיתה.
ר"ש נמי מיסר אסר בהנאה וכו'. משמע דההיא דקתני שולח אדם ירך לנכרי ר' יהודה היא, והקשה ריב"א דהא ר' יהודה סבר בסוף פ"ק דע"ז [כ' ע"א] דאסור ליתן להם מתנת חנם. מיהו רשב"ם פי' דאם היה שכנו או מכירו מותר מפני שהוא כמחניפו. וה"ר יעקב מאורלינש היה אומ' דממה נפשך לא אתיא כר' יהודה, דאיהו סבר בפ' גיד הנשה [חולין ק' ע"ב] שנאסר לבני נח וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ונראה דלא קשה מידי, דלא קאמ' ר' יהודה אלא שנאסר לבני יעקב (לבני) [לפני] מתן תורה, אבל שאר אומות לא.
ר"ש נמי מיסר קא אסר. וא"ת תיקשי לחזקיה מר"ש דס"ל לא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיד הנשה, ור' יהודה נמי לא שרי אלא משום דהותר גיד בהדי נבלה. וי"ל דהך סוגיא היא אליבא דר' אבהו, וחזקיה קאמ' לך דהא דשרי ר' יהודה גיד הנשה בהנאה משום דס"ל דלא תאכלו איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, ואיהו ס"ל כר' יהודה. א"נ אפי' כר"ש ס"ל ושאני גיד כיון דאין בו בנותן טעם לר"ש מסתבר דכי אסריה רחמנא בהנאה נמי אסריה כיון דלא שייכא ביה אכילה.
והרי דם דרחמנא אמ' וכו'. משמע הכא דדם לא הוי בכלל נבלה מדלא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרו כדמשני לעיל גבי גיד. וכן משמע במנחות פ' המנחות והנסכים [ק"ג ע"ב] דקאמ' התם דהעידו על דם נבלות שהוא טהור. וקשה מהא דאמרי' בריש המוציא יין [שבת ע"ז ע"א] דם נבלות ב"ה מטמאין, א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטימאו ב"ה לא טימאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד עד כזית, אלמא דחשיב ליה כבשר. ונראה דהא דמטמא בפ' המוציא לאו משום דחשיב כבשר אלא איכא שום קרא דדרשי' מיניה דדם נבלות טמא, ומסברא א"ר יוסי בר' יהודה דמשערינן ליה ברביעית הואיל ויכול לקרוש וכו', אבל אי לאו רבוי דקרא לא חשבינן דם כבשר, דהא במעילה [י"ז ע"א] מרבה מוזה לכם הטמא בשרץ [ויקרא י"א] דם השרץ, אבל אי לאו קרא לא הוי בכלל בשר השרץ. וההיא דהמנחות והנסכים פליגא אההיא דב"ה כדאית' התם. ומועלין בהם. היינו מדרבנן, אבל מדאורית' לא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו [ביומא נ"ט ע"ב].
מה מים מותרים וכו'. תימ' מנ"ל דדם קדשים מותר בהנאה, הא לא איתקש למים אלא דם הנשפך כמים, כדדרשי' מהאי קרא דם הנשפך כמים מכשיר, ודם קדשים אינו נשפך כמים כדאמרינן לעיל בפ"ק [ט"ז ע"ב]. וי"ל כיון דשמעי' (ד)מיהא דדם חולין מותר בהנאה, א"כ לא תאכל דכתי' בדם אין איסור הנאה במשמע, ה"ה לקדשים נמי. ואע"ג דאיכא תרי לאוין חד לדם חולין וחד לדם קדשים [כריתות ד' ע"ב], מ"מ גלוי מילתא בעלמא היא דכולהו לא תאכל דדם הוה איסור אכילה.
ואימא כמים המתנסכים ע"ג המזבח. תימא לישתוק מהיקישא ואנא ידענא דאסיר מלא תאכל. וי"ל דהך היקישא איצטריך לענין הכשר [להלן ע"ב], ולא קאמ' כמים המתנסכים לענין דנילף מיניה איסור, אלא ה"ק, מהיקישא דאיתקש דם למים לא מצית לאפוקי לא תאכל ממשמעות דאיסור הנאה, דמצינן למימר כמים המתנסכים ע"ג המזבח.
<h2>דף כב:</h2>
ואבר מן החי לבני נח. בבהמה של גוי מיירי מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, וכן מוכח בפ"ק דע"ז [ו' ע"ב]. ותימא היכי דייק מהכא הא לכלבו שרי, דמה הנאה יש לו במה שמושיט לגוי אבר מן החי של עצמו. וי"ל כיון דבשכר היה אסור, דאסור להשתכר באיסורי הנאה, א"כ בחנם נמי כיון שהגוי מחזיק טובה לו (בשכר) [כשכר] דמי ואסיר.
מגיד לך הכתו' שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה. וא"ת היכי פשיט מהכא, דמצינן למימר לעולם אם שחטו מותר וקרא דלא יאכל איצטריך לבן פקועה דאינו טעון שחיטה. וי"ל דלא מיסתבר למידחק ולאוקומי קרא דוקא בבן פקועה. ועי"ל דאפי' אי מוקמת קרא בבן פקועה שמעי' מינה שפיר דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור, דהא בן פקועה חשיב כשחוט אפי' קודם שנגמר דינו.
סד"א בשרו אין עורו לא. וא"ת ולישתוק קרא מבשרו ומבעל השור נקי. וי"ל דבשרו איצטריך לכדדרשי' בפ' שור שנגח (את הפרה) [מ"א ע"א] אע"ג דעבדיה כעין בשר ושחטיה. ועוד דרשי' מיניה בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ד ע"ב] בשרו אסור פרשו מותר. ונ"ל דלא קשה מידי, דהא דאמ' סד"א בשרו כתי' בשרו אין עורו לא לרווחא דמילתא נקט משום דכתי' בשרו בקרא, דאפי' אי לא הוה כתי' בשרו לא דרשי' מלא יאכל איסור הנאה אלא במידי דחזי לאכילה, דמשוינן איסור הנאה כאיסור אכילה. ולפי מסקנא זו פשטה דברית' הכי מפרש', אין לי אלא באכילה כלומ' דבר הראוי לאכילה שאסור אף בהנאה, בהנאה מנין, פי' דבר שאינו ראוי אלא להנאה כגון עורו מנין.
כיון שהגיע [ל]את ה' אלי"ך תירא פירש. אע"ג דואהבת את ה' אלי"ך [דברים ו'] קדים להאי קרא, לגבי אהבה הוה ניח' ליה לרבות ת"ח, אבל לגבי מורא לא היה נ"ל להשוות שום דבר למוראת המקום.
מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר. תימ' כיון דנפק' לן איסור הנאה אמאי איצטריך תו קרא למיסר צביעה והדלקה. וי"ל משום דצביעה לא חשיבא הנאה דלא הויא אלא חזותא בעלמא, כדאמרי' אהך מילתא גופה בפ' הגוזל קמא [ק"א ע"א]. דבעי התם אם יש שבח סממנין ע"ג צמר או לא, וקאמ' ת"ש בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא, ומסיק אמ' רבא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, דתניא אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יהנה ולא יצבע, כלומ' אע"ג דחזותא לאו מילת' היא ולא חשיבא הנאה, גבי ערלה ש[א]ני שאסרה תורה כיון שהיא נראית לעינים אע"ג דלא חשיבא הנאה. הילכך מקרא דלא יהנה לא שמעי['] צביעה. וכן הדלקה כיון דהוא דרך ביעורן סד"א דלישתרי. וא"ת מ"ש מעצים דשרינן לקמן [כ"ז ע"ב] עצים דאיסורא להדלקה למ"ד אין שבח עצים בפת, ולא משכחת עצים דאיסורא אלא בשרשיפא. וי"ל דשמן הוא בעין בשעה שהוא דולק בנר, אבל הדלקת עצים לא תצא מהם שלהבת אם לא שנחרך העץ ונעשה גחלת וליכא לאיסורא בעיניה. ותימ' מ"ש הכא דמצרכינן קרא לאיסור הדלקה וגבי תרומה טמאה מצרכינן קרא להיתר הדלקה, דדרשי' [שבת כ"ה ע"א] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. וי"ל משום דסד"א נילף ממעשר הקל דאסר ביה רחמנא הבערה כדכתי' [דברים כ"ו] לא בערתי ממנו בטמא, כדאמרי' בפ' במה מדליקין [שם] ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא וכו'.
סד"א הואיל וכתי' לכם שלכם תהא. נ"ל דלא מצי למיפרך ליכתו' רחמנא לא יאכל ולא ליצטריך למיכת' לכם ושמעי' איסורי הנאות מוערלתם ערלתו ערלים, אלא דשפיר מינה פריך. משום דמצי לשנויי אהך קושיא דמהך קרא שמעי' ליה, דמדאיצטריך למיכת' לכם למישרי הנאה וכת' וערלתם ערלתו ערלים לאסור הנאות, ש"מ דלא יאכל איסור הנאה משמע. והכי משני לקמן גבי שרצים [כ"ג ע"א].
להביא את הנטוע לרבים. פרש"י באם הדרך. ולא נהירא דבמס' ערלה [פ"א מ"ב] קתני הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר, והדר קתני הנוטע בר"ה והנכרי שנטע וכו', מדקתני להו בתרי בבי מכלל דתרי מילי נינהו. הילכך נראה לפרש הנוטע לרבים שנטע ברשות היחיד לצורך רבים. ריב"א.
לכם למה לי לכדתניא וכו'. הקש' ה"ר יעקב מקורבוליא אמאי איצטריכינן להנך תלתא קראי וערלתם ערלתו ערלים, אפי' אי לא הוה כתי' [אלא] לא יאכל וערלתם ערלתו שמעי' שפיר לאיסור כל הנאות וצביעה והדלקה, ולכם אתא להביא את הנטוע לרבים. ולא מצית למימר דלכם אתא להיתר אחד מאלו ג' הנאות ולא אתא להביא את הנטוע לרבים, דא"כ לא ליכתו' קרא אלא לא יאכל וערלתם ולישתוק מלכם וממילא ידענא דכל הנאה וצביעה אסורה מתרי קראי, ולהדלקה אין פסוק לאוסרה, אלא ע"כ מדכתי' וערלתם ערלתו ממילא ידענא דג' מיני הנאות אסורים ולכם אתא להביא את הנטוע לרבים. ונ"ל דליכא למימר דלישתוק קרא מלכם, דלחזקיה מצי' למימר דאיצטריך לאשמועי' דלא יאכל איסור הנאה משמע כדפרשי', הילכך אי לא כתי' ערלים הוה אמינא לכם אתא להתיר א' מן ההנאות, להכי איצטריך למיכת' ערלים.
<h2>דף כג.</h2>
ותנן מערבין לנזיר ביין. למ"ד בפ' בכל מערבין [ל"א ע"א] אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו לא פריך מידי דאין זו הנאה. מערבין לנזיר ביין. [בפרק] בכל מערבין [עירובין כ"ח ע"א] מפרש טעמ' דאע"ג דלא חזי להאי [חזי להאי], מידי דהוה דמערבין לגדול ביום הכפורים כיון דחזי לקטן. וטעמ' דאי בעי מיתשיל עליה לא הוי אלא לסומכוס דבעי מידי דחזי ליה.
נזרו שלו יהא. תימ' ולחזקיה נזרו למאי אתא. ונראה דה"ג ואידך אנזירותו הוא מגלח ואינו מגלח על נזירות אביו.
קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. פרש"י מאכיל לבהמה אפי' חטים גמורים ע"י קיטוף. ולא נהיר' לה"ר יעק[ב] מאורלינ"ש משום דאמ' במנחות בפ' ר' ישמעאל [ע"א ע"ב] אהך מתני' דמייתי הכא, א"ר יהודה בד"א בשהתחיל קודם שהביאה שליש, ומייתי עלה הא דתנן במס' פאה [פ"ב מ"א] ר"מ [אומר ה]קוצר לשחת מפסיק בפאה, דלאו קצירה היא, וקאמ' דבשיטת ר' יהודה אמרה דשרי לקצור לשחת, ודחי אימור דא"ר יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה, אלמא דקוצר לשחת דר' יהודה להאכיל לבהמה קאמ', וכן פרש"י התם [במתני' ע"א ע"א]. וא"ת א"כ מאי קאמ' הכא כיון דבשחת איירי נימא דחדש דאסר קרא ה"מ תבואה גמורה. וי"ל דסמיך אר"ש דפליג אדר' יהודה ואף משהביאה שליש יקצור. ועי"ל דאיסור חדש נוהג נמי בשחת דאמרי' בירוש' דחלה נוהגת בשחת דגמר לחם לחם מחדש.
קצירכם שלכם יהא. תימ' היכי דריש ליה להכי, והא איצטריך במנחות פ' ר' ישמעאל [ע"ב ע"א] קצירכם ולא קציר מצוה.
א"ה אפי' לכתחלה נמי. כת' רבי' מאיר אא"ב דלא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ולכם לא איצטריך למישריה בהנאה אלא לדרשא אחריתי, א"נ אורחיה דקרא דמשתעי הכי ניחא, דאיכא למימ' דמדאורית' שרי ורבנן גזור דלכתחלה לא, אלא כיון דלא יאכל משמע נמי איסור הנאה וכתי' לכם לאפוקי קרא ממשמעותיה, א"כ לא היה להם לחכמים לגזור, דכיון דמעיקרא היה בכלל איסור והקפידה תורה עליו וכת' לכם למישרייה. וכה"ג פר"י פ' איזהו נשך דמה שהתירה תורה בפי' לא היה להם לחכמים לאסור, אהא דפריך מיתיבי לנכרי תשיך.
יהיו בהוייתן יהו. תימ' סוסים וחמורים היכי מזבנינן להו. וי"ל דבמידי דאכילה דוקא מיירי. והכי איתא בירושלמי פ"ה דשביעית [פ"ז ה"ד] טמאים הם לכם [ויקרא י"א], מת"ל טמאים יהיו לכם [שם], א' איסור אכילה וא' איסור הנאה כל דבר שאיסור[ו] דבר תורה אסור לעשות בו סחורה, וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. והרי חמור, למלאכתו גדל. והרי גמל, למלאכתו גדל. וא"ת הא דאמרי' במרובה [ב"ק פ"ב ע"ב] אסור לאדם שיגדל חזירים תיפוק לי דמדאורית' אסור. וי"ל דנפק' מינה למיקם עלה בארור שבו קללה בו נדוי. (א"ל) [א"נ] מדאורית' לא אסיר אלא להשתכר במכירת הבשר להאכילה לגוים, אבל להשתכר בעורו או בשומנו למשוח בו עורות שרי מדאורית', ובחזירים גזור. אי נמי התם מיירי בנזדמנו לו, כגון שנפלו לו בירושה, וצריך למוכרם לאלתר ולא יגדלם עד שיוכל למוכרם בשיוויים, וכן גר שנתגייר. שאני הכא דאמ' קרא לך שלך יהא. תימ' לחזקיה ליכתו' לא יאכל ולא ליבעי לך.
לכתו' רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם. היה קשה לי דא"כ הוה אמינא דאפי' לכתחלה שרי דלא שייך לומ' יהיו בהוייתן יהיו כיון שלא נאסרו בהנאה. ומצאתי שהקשה אותו רבי' מאיר, ותירץ דאפי' אי הוה כתו' לא יאכל ויהיו הוה שמעי' מינה איסור הנאה לכתחלה, דנימא יהיו הוסיף לך הכתו' הויה אחרת, דמעיקרא כתי' איסור אכילה והוסיף לך הכתו' הויה אחרת. וליכא למימר דהוסיף איסור הנאה אפילו דיעבד, דא"כ לא ליכתו' יהיו וליכתו' לא יאכל, אלא מדפלגינהו לימא דאכילה אסורה אפי' דיעבד אבל הנאה לכתחלה אסור ובדיעבד שרי.
<h2>דף כג:</h2>
מה לחלב שכן הותר מכללו. תימ', גיד הנשה נמי הותר מכללו בבהמה טמאה כדאמרי['] לעיל [כ"ב ע"א] דר"ש פוטר לגמרי כדמפ' בגיד הנשה [חולין ק' ע"ב]. וי"ל דבבהמה טמאה הותר נמי חלב מכללו, דשור כשב ועז כתי' [ויקרא ז'], ומוסיף עליו חלב שהותר מכללו אצל חיה במקום שלא הותר הגיד.
תאמר בגיד. תימ', נימא ק"ו מדם שענוש כרת ולא הותר מכללו. וי"ל דדם נמי הותר מכללו דם האיברים שלא פירש מותר, וכן דם דגים וחגבים. תימא, וליליף מחמץ בפסח שענוש כרת ולא הותר מכללו ומותר בהנאה לר' יוסי הגלילי. וי"ל משום דאיכא למימ' שור הנסקל וכלאי הכרם יוכיחו שאינו ענוש כרת ואסורים בהנאה, אבל השתא דיליף מחלב לא מצי למימר הכי, דה"פ, ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה כמו הנבלה עצמה, גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש שיהא מותר כמו הנבלה עצמה, והשת' ליכא למימר שור הנסקל יוכיח. והשת' ניחא הא דאמרי' אנן בבהמה קא אמרי', אע"ג דבעלמא לא אמרי' הכי, אלא משום דלא ילפי' הכא אלא שיהא בכלל היתר של נבלה.
בבהמה מיהא הא לא אישתרי. וא"ת (לרבנן) גיד חיה מיהא ליתסר בהנאה. וי"ל כיון דבשל בהמה לא (ליתסר) [מיתסר] א"כ לא יאכלו דכתי' גבי גיד [בראשית ל"ב] באכילה דוקא קאמ', א"כ מהיכא תיתי לאסור גיד חיה בהנאה.
מאי בינייהו. תימא, אמאי לא קאמ' חמץ נוקשה וחמץ גמור ע"י תערובת איכא בינייהו, דמרבינן ליה בריש אלו עוברין [להלן מ"ג ע"א] מכל מחמצת לא תאכלו [שמות י"ב], ולחזקיה מותר בהנאה ולר' אבהו אסור. ואין לומ' כיון דמרבי ליה לענין אכילה הה"נ לענין הנאה, דא"כ לענין כרת [נמי] מצי מרבייה. ושמא לר' אבהו נמי שרי בהנאה, דהא דא"ר אבהו דלא תאכלו הוי איסור הנאה, ה"מ דכתי' בקרא בהדיא דומיא דנבלה, אבל הני מייתורא דכל דריש להו.
אם אינו ענין לגופו דכתי' והנה שורף. פרש"י דבשעיר נחשון כתי', ולא דק דבשעיר ר"ח [כתי'], כדמוכח בפ' טבול יום [זבחים ק"א ע"א] שא"ל אהרן למשה שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה בקדשי דורות מי שמעת והודה לו משה. וכן דריש ליה בת"כ [שמיני פ"ב ה"ב] ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, דהיינו שעיר של ר"ח שמכפר [על] טומאת מקדש וקדשיו.
<h2>דף כד.</h2>
והאי לא יאכל להכי הוא דאתא, האי מיבעי ליה לכדר' אלעזר. תימה, מה צורך לומ' דמיבעי ליה לכדר' אלעזר, לימ' דמיבעי ליה לגופיה לעבור עליו, דלא אשכחן לאו אחר באכילת נותר.
והא אין לוקין על לאו שבכללות. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ מיהא דבמכות פ' אלו הן הלוקין [י"ג ע"א] קא חשיב פגול ונותר וטמא שלוקין עליהם. וי"ל דודאי לא יאכל כי קדש הם חשיב לאו שבכללות לכל דבר שפסול (בקדוש) [בקודש], אבל לגבי נותר דמפרש בפסוק בפי' דכתי' [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש לא יאכל, לגבי דידיה לא חשיבא לאו שבכללות, ופגול נמי גמר עון [עון] מנותר.
היקישא הוא. תימ' אמאי קרי ליה היקישא, הא בהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך [דברים י"ב] כתו' נמי קדשים, דכתי' ביה ובכורות בקרך וצאנך. וי"ל דמ"מ צריך היקישא משום איסור הנאה דלא מתוקם האי (בבשר) [והבשר] לאיסור הנאה, (דבפ"ק) [דבפ"ב] דשבת [כ"ה ע"א] לא ידעי' איסור הנאה בשמן קדש שנטמא אלא דילפי' ליה מק"ו דמעשר הקל, אע"ג ד[ב]קרא דוהבשר כתי' באש ישרף, ה"א דרך ביעורו יהנה ממנה, הילכך איצטריך למילף ממעשר דכתי' ביה [שם כ"ו] לא בערתי ממנו.
דכתי' [דברים י"ב] לא תוכל לאכול בשעריך. ולא חשיב [לאו] שבכללות מדלא כתי' מעשר דגנך ובכורות בקרך וגו' עד לא תוכל לאוכלם, אלא כת' לא תוכל לאכול והדר מפרש להו כדי לייחד לאו על כל א' וא'.
<h2>דף כד:</h2>
צירעה לוקה שש. פרש"י אבל בקרא דאל תשקצו את נפשותיכם [ויקרא כ'] דכתי' ביה אשר תרמוש לא איירי בשרצים, דרמש שייך בדבר שהוא גדול כמו חיה, כמו בו תרמוש כל חיתו יער [תהלים ק"ד], אבל שרץ הוא דבר שרוחש. וקשה דבפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ט ע"ב] מוקי קרא דכל החיה הרומשת [בראשית א'] בנחש. וה"ר יעקב מאורלינש תירץ דההוא קרא לא איירי אלא בח' שרצים, דכתי' ביה אשר הבדלתי לכם, והכי איתא במעילה [ט"ז ע"ב] במובדלין דבר הכתו'. לרבות את האימורין. אע"פ שאינן ניתרין לטהורים רבינהו קרא לחייב עליהם.
פרט לאוכל חלב חי שהוא פטור. לא דאמי להא דאמרי' בפ' גיד הנשה [חולין ק"ב ע"ב] אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במ[ית]תה בכזית, דהתם בשר עוף רך וחזי לאומצא, וחשיב דרך הנאתו, אבל חלב חי אין דרך לאוכלו כלל.
הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור. ומשום סיכה שהיא בכלל שתייה [בשבת פ"ו ע"א] אין לאסור, דאיפשר דמיירי בתחבושת שהניח ע"ג מכתו. א"נ אפי' סיכה בחלב מותרת, דלא אמרי' סיכה בכלל שתייה אלא בסיכה של תענוג, דאפי' ביום הכפורים אם היו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ועוד הא דסיכה בכלל שתייה אינה אלא מדרבנן, דביום הכפורים אינו חייב כרת אלא האוכל והשותה בלבד. ובשבת פ"ר עקיבא [שם] אמ' גבי סיכה שהיא בכלל שתייה אע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר ותבא כמים בקרבו [תהלים ק"ט] וגו'. והא דאמרי' בפ' בנות כותיים [נדה ל"ב ע"א] ולא יחללו את שם קדשי לרבות הסך כשותה, איבעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו, אסמכת' בעלמא היא. ור"ת פי' דאין סיכה בכלל שתייה אלא בשמן בלבד, ואסמכתא כי כתיבא בשמן כתיבא לפי שהשמן נכנס בגוף יותר.
אלא הכא משום דזיעה בעלמ' הוא. תימ' אמאי לא קאמ' דמקרא ממעט ליה, כדאיתא בהעור והרוטב [חולין ק"כ ע"ב] יליף תרומה פרי מפרי מבכורים דמשקה היוצא מן הפרי קרוי פרי, ודון מינה ואוקי באתרה, דדוקא משקין דקדישי בתרומה תירוש ויצהר ולא משקין דשאר פירות. וי"ל הא דאיצטריך התם למילף פרי מפרי לאו לאפוקי שאר משקין, דהא מן הדין כל משקין אפי' תירוש ויצהר לא היה לו להיות למשקה כמו הפרי, דזיעה בעלמא הוא כדאמרי' בשמעתין, והא דאיצטריך למילף התם פרי מפרי, היינו לענין שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי. והשתא ניחא הא דשמעתין, דמהאי טעמ' הוא דשמעי' [דמשקה] אינו כפרי. ומיהו תימא אמאי אמרי' דזיעה בעלמא הוא כיון דטעם הוי כעיקר כדאמרי' לקמן.
הכל מודים בכלאי הכרם וכו'. והכי נמי הוה מצי למימר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה דהא לא כתי' בהו אכילה. ושמא ס"ל לאו דאורית' נינהו. א"נ כתי' בהו אכילה, דנפקא לן [קידושין נ"ז ע"ב] מדכתי' [דברים י"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת. ומיהו מצי למימר הכל מודים בבשר בחלב, דהא איהו גופיה קאמ' בשמעתין דלא כתי' ביה אכילה. ושמא משום דלית ביה מלקות, דאין מזהירין מן הדין.
אמרת ק"ו. איסור אכילה (ואיסור הנאה) לא מצי למילף מק"ו כדמפרש בפ' כל הבשר [חולין קט"ו ע"ב], דאיכא למימר חוסם פי פרה וחורש בשור וחמור יוכיחו שנעברה בהן עברה ושרו באכילה, אבל השת' דיליף איסור אכילה מקרא ליכא למימר הנהו יוכיחו, דמה להנהו שכן שרו באכילה.
אינו דין שאסור בהנאה. תימ' כיון דילפינן בשר בחלב בג"ש, היאך אתי ק"ו לאפוקי מידי ג"ש ולאוסרו בהנאה. ותירץ ר"ת דבההוא קרא נמי כתי' ובשר בשדה דדרשי' מיניה [בחולין ס"ח ע"ב] קדשים שיצאו חוץ למחיצתן והנהו אסירי בהנאה, וגלי לן ק"ו דילפי' מקדשים ולא מטרפה. וא"ת בלא ק"ו נמי, קולא וחומר[א] לחומרא דרשי' [יבמות ח' ע"א]. וי"ל דסד"א דהכא דדרשי' לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה לכלב תשליכון אותו. א"נ טרפה כתו' בהדיא בקרא, אבל קדשים שיצאו חוץ למחיצתן לא כתיבי בהדיא אלא דדרשי' להו מובשר בשדה. הקש' ה"ר יעקב מאורלינש, אמאי לא יליף מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה מג"ש דקדש קדש, דכתי' בנותר לא יאכל כי קדש הם, וג"ש דקדש קדש(ים) דרשי' בסוכה בפ' לולב וערבה [מ"ט ע"ב]. וי"ל דהכא עם קדוש ואנשי קדש דריש שהן ענין אחד דקיימא קדושה אגברי. א"נ דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים, ובכה"ג אמרי' בפ' כס[ו]י הדם [חולין פ"ה ע"א].
<h2>דף כה.</h2>
מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר. הקש' ריב"א [לילף] מאותה ערלה שהיתה לה שעת הכושר, כגון שלקח ענף של אילן של היתר מלא פירות שלא נגמרו והרכיבן או נטען ונאסרו. וי"ל דהא לא מיקרי שעת הכושר, דאי לא תימא הכי לקמן דפריך תלמודא וליפרוך מה לכלאי הכרם שלא היתה להם שעת הכושר, ומשני אמ' רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר, ומנא ליה הא דילמא מיירי בכלאי הכרם שהיתה להם שעת הכושר, כגון המעביר עציץ נקוב בכרם והוסיף מאתים כדקאמ' בתר הכי. אלא ודאי צריך לומ' דהא לא חשיב שעת הכושר, שהרי מה שגדל אח"כ לא היה לו מעולם שעת הכושר, ומה שגדל כבר בהיתר אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור, ואם היה איפשר ליבדל אותו שכבר גדל היה מותר.
מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת. תימא ולימא שור הנסקל יוכיח שהיתה לו שעת הכושר ואינו ענוש כרת ואסור בהנאה. וי"ל דשור הנסקל לא היתה לו שעת הכושר, דנהי שלא היה אסור משום שור הנסקל מ"מ בעודו חי לא נראה מעולם לאכילה. מיהו קשה (דילמא) [דלימא] נותר וטמא יוכיחו שהיתה להם שעת הכושר, וכי פרכת מה לנותר וטמא שכן ענוש כרת נימא ערלה תוכיח, וליהדר דינא וליתי במה הצד, דלא שייך לאקשויי שכן גידולי קרקע כדמפרש בסוף כל הבשר [חולין קט"ו ע"ב]. וי"ל דניחא ליה למעבד יוכיח מחולין אחולין.
כלאי הכרם יוכיחו. בפ' כל הבשר [חולין קט"ו ע"ב] פריך וליהדר דינא וליתי במה הצד, דכי פריך מה לחמץ בפסח וכו' הוה מצי למימר ערלה תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן. ומשני דחדא מתרתי פרכי' כל דהו, והוה מצי למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע, דחד מתרי פרכי' כל דהו, חדא מתלת קולא וחומרא פרכי' פירכא כל דהו לא פרכינן. ונראה דהוה מצי למילף במה מצי' מכלאי הכרם לחודייהו ולימא הכי, מה מצי' בכלאי הכרם שנעברה בהם עבירה ואסורים באכילה ובהנאה, אף אני אביא בשר בחלב שנעברה בו עבירה ואסור באכילה שיהא אסור גם בהנאה, אלא דניחא ליה למילף מק"ו דאלים טפי. ורבי' מאיר היה אומ' דלא אמרי' מה מצינו אלא בדברים הדומים לגמרי זה לזה, כגון ערלה וכלאי הכרם ששניהם גדולי קרקע. ובהכי תירץ מה שהקשה ה"ר יהודה כהן דכל היכא שיש ק"ו בתלמוד מה לי להאריך לימא מה מצינו, ועוד מדת ק"ו למה ניתנה, אלא ודאי דמה מצינו אין ללמוד אלא הדומה לו לגמרי.
מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן. וא"ת היא גופה נלמוד במה מצינו שילקו על בשר בחלב שלא כדרך הנאתה. וי"ל דהא לא מצינא למימר דאיכא למימר חמץ שעבר עליו הפסח ועברו עליו בבל יראה ובל ימצא יוכיח, דאסור בהנאה ואינו אסור אלא כדרך הנאתו.
זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר [הואיל] והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה. הקשה ה"ר משה כהן דבמנחות משמע דכלאי הכרם לא היתה להם שעת הכושר מעולם, דפריך התם בפ"ק [ו' ע"א] וטרפה מהכא נפקא ממשקה ישראל [יחזקאל מ"ה] מן המותר לישראל נפקא, ומשני צריכא, דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי טריפה שלא היתה לה(ם) שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם, אלמא חשיב כלאי הכרם לא היתה להם שעת הכושר. ולמאי דתריצת לעיל ניחא אף הכא, דממשקה ישראל דאיירי ביה קרא לא היתה להם שעת הכושר, שאין עושין משקה ממה שזרע בארץ אלא מן הפרי הגדל, ואותו לא היתה לו שעת הכושר, אבל העיקר הנזרע בארץ היתה לו שעת הכושר.
חוץ מעצי אשרה. ונראה דדוקא כגון שאומ' לו שא"א להתרפאת אלא מעצי אשרה, דאז נראה כאלו נותן ממשות לע"ז ואתי למימשך בתרה, אבל אם א"ל הגוי הבא לי עצים מאילן זה ולא הזכיר לו ע"ז, אם אינו מצוי אילן אחר כזה מותר, כיון דאפי' אם לא היה אשרה היה מועיל. והכי איתא בירושלמי פ' ח' שרצים [שבת פי"ד ה"ד], בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה עד כגון שא"ל הבא לי מעלין של ע"ז, אבל אם א"ל עלים סתם מביא לו עלים של ע"ז. ובכה"ג צריך לחלק בע"ז פ"ב [כ"ז ע"ב] דאמ' התם גבי בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאתו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דמינות אתי למימשך בתריה, ובתר הכי קאמ' התם דר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה. וצריך לומ' דבן דמא רצה המין לרפאתו ע"י לחש של ע"ז, והכי אית' בירוש' דח' שרצים, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאתו בשמו של יש"ו פנדרא. והיכא שהגוי בא לרפאת בלחש בסתם ואינו יודע אם יזכיר לחש של ע"ז אם לאו מותר לקבל ממנו. והכי איתא בירושלמי, בר בריה דריב"ל ה"ל בלע, אתא [חד ברנש] ולחש ליה משמא דיש"ו פנדרא, מדנפק א"ל מאי אמרת עלי', א"ל מלת פלן, א"ל ה"ל דאלו מייתו לא שמע הא מילתא, אלמא בידוע אסור בסתם מותר.
<h2>דף כה:</h2>
אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. ה"ג ול"ג תהרג, דאיהי כיון דלא עבדא מעשה אינה מצווה למסור את עצמה, כדאמרי' בסנהדרין פ' בן סורר ומורה [ע"ד ע"ב] אסתר קרקע עולם היתה, ואמרי' נמי בפ"ק דכתובות [ג' ע"ב] גבי הא דאמרי' דגזרו על הנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה וצנועות מסרן אנפשייהו ואתו לידי סכנה, ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ולא ימסרו עצמן. ואפי' אי גרסי' תהרג ניחא, דפעמים מחוייבת למסור את עצמה, כגון אם יאמרו לה תביאי הערוה עליך או תהרג, דכיון דעושה מעשה מצווה למסור את עצמה, דכולה מילתא ילפינן מרוצח, ורוצח כי עביד מעשה שהורג בידים מיחייב למימסר אנפשיה, אבל אי לא עביד מעשה, כגון שאמרו לו הנח עצמך ליזרק על התינוק כדי למעכו, בהא לא מיחייב למימסר נפשיה כדי להציל את התינוק, דאדרבה בהא אית לן למימר מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דילמא דמא דידך סומק טפי. והכי אמרי' נמי בריש הבא על יבימתו [יבמות נ"ג ע"ב] אין אונס בעריות שאין קישוי אלא לדעת. פי' אין טענת אונס להפטר בעריות, שאם אמרו לו הנח עצמך שיתקע אותך בערוה ואם לא תהרג, לא מצי למימר (אינו) [איני] מחוייב למסור עצמי דלאו מעשה קא עבידנא, (וכיון) [דכיון] דאי איפשר לו שלא יתקשה אין קישוי אלא לדעת וחשיב מעשה. אבל א"א להיות קישוי בלא דעת או אם נתקשה כבר לאשתו אינו מחוייב למסור עצמו.
א"ד איפשר ולא מיכוין וכו'. נראה דלא נקיט בהאי לישנא אלא מה שמשנה מלשון ראשון, משום הכי לא קאמ' איפשר וקא מיכוין דכ"ע לא פליגי דאסיר, דכל הני דחשיב אינם שוים ללשון ראשון, דהא נמי דקאמ' לא איפשר ולא מיכוין דכ"ע לא פליגי דשרי אינו שוה ללשון ראשון, דהתם [א]אביי ורבא קאי ולא אר' יהודה ור"ש, דהא רבא מוקי פלוגתייהו בלא איפשר ולא קא מיכוין ואסר ר' יהודה, ולהך לישנא קאי שפיר אר' יהודה ור"ש.
כי פליגי דלא איפשר וקא מכוין. צריך לומ' דכל הנך מיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה ולא ימות, דאי הוי פסיק רישיה היכי קאמ' דלא איפשר ולא קא מיכוין לכ"ע שרי, הא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. וצריך לדחוק כל הנך דמייתי דלא הוי פסיק רישיה. ההיא דצלו של היכל לאו הנאה נראית היא, ושלא יזונו עיניהם יכולים היו ליזהר מזה, והא נמי איפשר לסתום פיו וחוטמו, דפסיק רישיה ליכא דמאן דשרי במידי (דלאו) דאורית'. וכל לא איפשר דשמעתין היינו בדלא איפשר כדרכו אלא בטורח כי ההיא דשלשול האומנין ובשביל שתינק ותדוש.
<h2>דף כו.</h2>
שאני היכל דלתוכו עשוי. פרש"י אין הנאת צלו נאסרת שאין זה כדרך הנאתו. תימא הא לא כתי' ביה אכילה. וי"ל משום דבמעילה ילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתי' ביה אכילה. ורבי' שמשון תירץ משום דאין מעילה במחובר [מעילה י"ח ע"ב] וליכא אלא איסורא דרבנן. אע"ג דמוכח (בפ' השולח) [במעילה כ' ע"א] דתלוש ולבסוף חיברו יש בו מעילה, ה"מ הקדישו ולבסוף חיברו, ובנין ההיכל חברו ולבסוף הקדישו הוה, כדאמרי' במעילה בסוף ולד חטאת [י"ד ע"א] אמ' שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין.
ותסברא והא ר"ש בן פזי וכו'. ופרש"י ואי מדאורית' שרי בדלא איפשר אמאי אטרחוה. וקשה לפירושו דהא עיקר פלוגתייהו בגרירת כלים דליכא איסור דאוריתא. ונראה לפרש כיון דאין בהם מעילה ולא אסירי אלא מדרבנן כיון שעסוקין בבנין בית קדש הקדשים לא היה להם לגזור. והא דאייתי רבא ראיה מבנין קדשי הקדשים דלא איפשר אסיר, הוה מצי אביי למידחי דאתיא כר"ש.
מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. קשה מהא דתנן בפ' החליל [סוכה נ"ג ע"א] דאשה בוררת חטים לאור הנר של בית השואבה, והשמן והפתילה של קדש היו כדאית' התם. והוה מצינא לפרושי דלאו דוקא בוררת אלא יכולה לברור, אלא דבירושלמי [סוכה פ"ה ה"ג] דייק מינה דמראה אין בו משום מעילה, אלמ' דאפי' איסורא ליכא.
לאותן העומדים בחוץ. תימ' הא אמרי' [יומא ל"ט ע"ב] לא היתה כלה בירושלם צריכה להתבשם שהיו מתבשמות מריח הקטרת, ולאביי איכא איסורא לאותם העומדים בחוץ. וי"ל דלא קאמ' אביי אלא שלא יקריבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר, אבל מה שהיו מתבשמות בכל העיר אונס הוא.
קול ומראה אין בהם ממש. פרש"י אבל ריח יש ממש בסמניו לפי' חייב. וקשה לי גם לדבר שהקול יוצא ממנו יש בו ממש, וכן נמי למה שהוא רואה, כמו שיש ממש לסממנים שהריח עולה מהן. ונ"ל לפרש דהנאת הריח יש בו ממש לפי שנכנס לגוף והנשמה נהנית ממנו, ומטעם זה מברכין על הריח כדאמרי' בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ג ע"ב] כל הנשמה תהלל יה [תהלים ק"נ], אי זהו דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף הוי אומ' זה הריח.
משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה וכו'. במעילה פ' וולד חטאת [י"א ע"ב] קאמ' משום דהוי תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובים הבאים כאחד, הניח[א] למ"ד אין נהנין באיבריו אלא למ"ד נהנין מאי איכא למימר, אלא משום דהוי (תרומה) [תרומת הדשן] ובגדי כהונה וכו', וכאן לא חש להאריך. והא דלא חשיב שחוטה דצפרי מצורע שאסורה לעולם [בקידושין נ"ז ע"א], לפי שאין זה קדשים, אבל שעיר המשתלח נתקדש מבפנים ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים.
ועגלה ערופה שני כתובים הבאים כאחד. לאו במעילה קאמ' דלא שייכא מעילה בעגלה ערופה אלא איסור מן התורה קאמ'. הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא חשיב ההיא דפ"ק דכריתות [ז' ע"א], תני ר' חנינא, כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן ע"ג מעיו חייב שנא' [שמות ל'] על בשר אדם לא ייסך, אלמא אע"פ שנעשית מצותו (מועלת) [מועלין] בו, והוו להו ג' כתובים. וי"ל דלעולם אין נעשית מצותו עד שיתייבש שמן המשחה שעל ראשו. וה"ר יהודה תירץ דלא מצי למימ' הכי, דר' יהודה הוא דאית ליה בפ"ד מיתות [סנהדרין ס"ז ע"ב] דשני כתובים הבאים כאחד מלמדים, ואיהו אית ליה בפ"ק דכריתות [ו' ע"ב] דסך לכ"ג ולמלכים פטור משום דלא הוו זרים מעיקרא. תימ' אכתי אם סך ממנו לאחר אחר שנעשית מצותו חייב. וי"ל מ"מ לא הוו ג' כתובים הבאים כא', דאיכא למיפרך דאיסור סיכה אינה שוה בכל, דסך לכ"ג ולמלכים פטור. וכי תימ' ליכתו' האי וכ"ש תרומת הדשן ועגלה ערופה, איכא למיפרך שכן כרת.
עגלה ערופה וכו'. פרש"י עגלה ערופה, כתו' שם דמשמע שם תהא גניזתה. והך דרשא איתא בפ"ק דכריתות [ו' ע"א]. וקשה למה לי הך דרשא תיפוק לי דכפרה כתי' בה כקדשים, דמהך דרשא ילפי' במס' ע"ז [כ"ט ע"ב], דיליף איסור הנאה במת שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים. ועוד קשה טפי כיון דיליף התם שם שם מעגלה ערופה ה"ל לאיתויי קרא דוערפו שם. וי"ל תרוייהו צריכי, דמשם לא הוה שמעינן אלא לאחר עריפה, ומשום דכתי' בה כפרה לא הוה שמעי' [א]לא קודם עריפה עד שלא נעשית מצותה. ומאן דאית ליה דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים [בכריתות כ"ד ע"ב], לית ליה דרשא דוערפו שם, ומדכתי' בה כפרה ידעי' שנאסרת אחר שנעשית מצותה, דאי לאו הכי אמאי כתי' בה כפרה דמחיים אינה נאסרת, וע"כ לאוסרה אחר שנעשית מצותה. א"נ מוערפו שם דריש דאסורה אחר עריפה, והא דכתי' בה כפרה דרשי' מיניה בפ"ב (דמעילה) [דמגילה] [כ' ע"ב] דעריפתה אינה אלא ביום. ואידך תרתי שמעי' מינה. תימא אמאי לא דרשי' שם שם מעגלה ערופה להטעין גניזה לבגדי כהונה לר' דוסא. וי"ל דג"ש אינה אלא לשם מיתה בעלמא ותקבר שם שנא' וערפו שם. אי נמי שם דבגדי כהונה אינו מופנה, ואמרי' בפ' המפלת [נדה כ"ב ע"ב] דשבקי' מופנה מצד א' וילפי' לשני צדדים. א"נ שם דעגלה ערופה אינו מופנה, ואין מופנה אלא דמת גרידא.
אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר. הוה מצי למימ' דס"ל כרבנן דר' דוסא, אלא דבעי לשנויי אליבא דכ"ע. תרי מיעוטי כתיבי. תימא אמאי צריכי תרי מיעוטי בחד סגי, דלהכי כתביה רחמנא דלא נילף מינייהו. והא ליכא למימר דהוה ילפי' מאידך דלא כתי' ביה מיעוטא, דא"כ לישתוק ממיעוטא דאידך קרא, דע"כ שוין הן ולית בהו צריכותא מדחשיב להו באין כא'. וי"ל דאי לא כתי' אלא חד מיעוטא לא הוה ממעטינן אלא מילתא דלא (שוה) דאמי כ"כ למיסר, אבל מילתא דדמי למיסר לא, להכי צריכי תרוייהו. הכא כתי' הערופה. בפ"ק דחולין [י"א ע"א, כ"ד ע"א] דריש עדיין שתי דרשות מערופה, חדא מגופיה דקרא ואידך מייתורא דה"א, ומסמיכת התיבות דריש זאת בעריפה ואין דבר אחר בעריפה.
אם בשביל שתינק ותדוש פסולה. ה"ה אם דשה מעצמה פסולה, אלא רבותא אשמעי' אפי' בשביל שתינק פסולה. [ו]ה"ה דהוה מצי למיתני לרבקה ותדוש פסולה, אלא דהא הוי רבותא טפי, דיותר קשה לה הדישה כשהכניסה לינק משהכניסה לרבקה. עי"ל דנקט תינק לרבותא, אע"ג דלא איפשר אסיר כיון דקא מכוין ורישא נקט לרבותא אע"ג דאיפשר להאכילה בחוץ כיון דלא מיכוין כשרה.
הכניסה לרבקה. בתוספתא [פרה פ"ב ה"ב] מיתניא גבי פרה. ודשה כשרה. תימ' מה בין זה לעלה עליה זכר. וי"ל דמיירי בשיש פרות הרבה ואינו צריך לדישת פרה זו, דע"כ בדלא הוי פסיק רישיה איירי, דאי לאו הכי לא הוה פריך מיניה מידי כדפרשי' לעיל. ולפר"ח ניחא דמפ' לרבקה פי' לפטמה, כמו עגלי מרבק [ירמיה מ"ו], דהשתא לא ניחא ליה בדישתה לפי שמכחישתה.
<h2>דף כו:</h2>
עלה עליה זכר. תימא ודאי לא ניחא ליה לפסול פרתו שדמיה יקרים בשביל עליית זכר. וי"ל דאי הוה כשרה ודאי הוה ניחא ליה. תימא הא דתנן [פרה פ"ב מ"א] פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים, ואמאי הא מיפסלא בעליית זכר. וי"ל דר' אליעזר ורבנן דהתם סבירא להו כר' יהודה דאמ' [בפרה שם מ"ד] העלהו פסולה עלה כשרה. ועי"ל הא דעלה עליה זכר פסולה היינו כי חזי ליה ההיא שעתא וניחא ליה, אבל כי לא חזי ליה בההיא שעתא לא. כדאמרי' (בפ"ק דחולין) [ב"מ כ"ב ע"א] עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן, ניגבו אינו בכי יותן, אע"פ שאם היה יודע בההיא שעתא הוה ניחא ליה. ותרוייהו חדא טעמ' אית להו, דכי היכי דדרשי' עובד דומיא דעבד, דרשי' נמי י[ו]תן דומיא (דיותן) [דכי יתן]. והא דאיצטריך לאיתויי הך מתני' דשכן עליה עוף, משום דמילתא דרב פפא איתמר עלה.
מוכרי כסות מוכרים כדרכן. תימ' אמאי שרי, הא אי מתרמי מילתא דקא מתהני נמצא דעובר בלאו דכלאים בשוגג. וכי תימא כיון דלא קא מיכוין אפי' שגגת לאו ליכא, הא ליתה דאמרי' בריש אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל [ליה] סילוא, אמ' דילמא חביל בי וה"ל שגגת איסור, ופריך א"ה אחר נמי, ומשני אחר שגגת לאו, בנו שגגת חנק, אלמ' קרי ליה שגגה אע"פ שאינו מכוין לעשות חבורה. והתם נמי תימא אמאי שרי בשגגת לאו להכניס עצמו לידי ספק איסור דאוריתא. וי"ל דלעולם כי לא מיכוין ליכא איסורא כלל, והתם היינו טעמא משום דחיישי' כשיסיר הקוץ יהא סבור שטוב לו להסרה ע"י חבורה כדי שיצא הדם הנצרר, וכיון שעושה לתקנת חבירו סבור הוא שיהיה מותר, נמצא שעושה חבורה במתכוין אלא ששוגג בזה שהוא סבור שמותר כיון שעושה לטובת חבירו, ובאיסור חנק גזרו חכמים ולא באיסור לאו.
או בקשין של כלאי הכרם. משמע הכא דקשין של כלאי הכרם אסורים, והכי נמי אמרי' לעיל [כ"ה ע"א] כלאי הכרם עיקרן נאסר. וקשה מהא דאמרי' בכתובות פ' האשה שנפלו [ע"ט ע"ב], המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא מה שאכל אכל, אפי' אכל קימעא והוציא הרבה, ומפרש רב יהודה אפי' לא אכל אלא חבילי זמורות, דר' יהודה לטעמיה דאמ' אכלה (ערלת) [ערלה] שביעית וכלאים הרי זו חזקה, פי' אע"פ שאינו יכול לאכול אלא העצים לפי שהפירות אסורים, אלמא עצי כלאים שרו. וי"ל דהתם מיירי בעצים שהיו קודם זריעת כלאים, והפרי ממהר להוסיף מאתים ונאסר, והעצים לא נאסרו לפי שלא הוסיפו עדיין מאתים.
ר' אומ' הפת אסורה. משום דסבר יש שבח עצים בפת. כלומ', מחמת הנאת העצים הפת משבחת ונאפה, שהעצים עושים האפייה ולא הגחלים, [ש]בשעה שאבוקה כנגדו העצים שהם בעין גורמין אפיית הפת. ורבנן סברי אין שבח [עצים] בפת, כלומ', אין העצים אופין את הפת אלא השלהבת, ואין השלהבת באה מחמת העצים שהם בעין, אלא מחמת משהו הנשרף בחום השלהבת, הילכך חשובה היא כמו הגחלת שאין האיסור בעין. ותימא הא דתנן בפ"י (דתמורה) [דתרומות] [מ"ד] תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת, שאין טעם כמון אלא ריח כמון, לימא דאתיא דלא כר'. וי"ל דלא אמרי' יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה. ובהכי ניחא מה שהקשה ה"ר אהרן מהא דאמרי' [תרומות פ"ב מ"ג] המבשל בשבת בשוגג יאכל, אלמ' לא אמרי' יש שבח עצים בפת (הגחלים) [דגחלים] מוקצין הם. וכן פרש"י בפ' בתרא דע"ז [ס"ו ע"ב] אההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה. ונ"ל דאין ראיה מההיא דכמון, דהתם לא איירי באבוקה כנגדו אלא התנור הוסק בכמון וקלט התנור הריח וניכר טעם הכמון בפת.
בישלה ע"ג גחלים. משמ' בדיעבד אין אבל לכתחלה לא. אע"ג דלקמן [כ"ז ע"ב] אמרי' כל הנשרפין אפרן מותר ומשמע אפי' לכתחלה, יש לחלק בין אפר לגחלים.
בין חדש בין ישן וגו'. כדמסיק טעמ' דזה וזה גורם מותר. תימ', אע"ג דזה וזה גורם מותר, מ"מ לכתחלה אסור להסיקו ולעשות זה וזה גורם. דהא דאמרי' זה וזה גורם מותר היינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם, כדמוכח בע"ז בסוף כל הצלמים [מ"ח ע"ב], דאמרי' התם ר' יוסי אומ' נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה, ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר, וחשיב ליה התם זה וזה גורם. וי"ל דלא דאמי, דהתם דין הוא שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו, אבל הכא התנור אינו האיסור עצמו, אלא התנור נגמר בעצי איסור, ואי אמרי' יותץ נמצא התנור מופסד והיינו בדיעבד. ומיהו גבי ישן יוצן לא חשבינן בדיעבד, כיון שאין כאן אלא הפסד העצים, הילכך לכתחלה אסור לאפות בו בזה וזה גורם.
זה וזה גורם מי שמעת ליה. הילכך רישא דמתני' לא אתיא לא כר' ולא כרבנן, ואפה בו את הפת מילתא באנפי נפשה היא ומיירי בשאבוקה כנגדו. והקשה רבי' מאיר מאי ס"ד לומ' דר' סבר זה וזה גורם מותר ורישא דבריתא הוי תנא ג', וכי לא מסתבר טפי למימ' דכולה רישא דברי ר'. ותירץ (למימר) דמצי' למימר דרישא דברי הכל היא, דאפי' מאן דאית ליה זה וזה גורם מותר ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא, כמו שהוכחתי מההיא דע"ז דנוטעין ייחור של ערלה וכו', ולא מפליג התם מטעם דפרשי' דאי אמרי' יותץ התנור מופסד וחשיב בדיעבד. והא דלא שני דבהא פליגי הני תרי בריתות, דהך ברית' דבין חדש בין ישן יוצן ס"ל דחשיב בדיעבד, דלא מסתברא דבהא פליגי כיון דלא אשכחנא דכוותה פלוגתא דתנאי.
לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. איכא לפרושי עד שיהא בו כדי לחמץ באיסור (ואף) גרידא, וארישא קאי שאין בהיתר כדי לחמץ. ואיכא נמי לפרושי עד שיהא בו כדי לחמץ באיסור ואף אם יש בהיתר כדי לחמץ אסור. והכי מוכח מתני' דפ"ה דתרומות [מ"ו] ומייתי לה בפ' (בתרא) [קמא] דתמורה [י"ב ע"א], ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון, כגון אם נפל שאור (סאה) של תרומה בעיסה וחימצה, ונפלה אותה עיסה כולה לתוך עיסה אחרת גדולה ממנה, ויש בשאור כדי להחמיץ ראשונה ואין בו כדי להחמיץ השנייה, השנייה מותרת, אבל אם יש בשאור כדי להחמיץ אף השנייה אסורה, אע"פ שנתחמצה ע"י שאור של איסור וע"י העיסה שהיא של היתר, ומוקי לה התם כרבנן דהכא. והקש' רבי' שמשון מהא דתניא בפ' בתרא דע"ז [ס"ח ע"א], שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, ובזה כדי להחמיץ [ובזה כדי להחמיץ] אסור, ור"ש מתיר, ולמאי דפרשי' א"כ ר"ש דלא כמאן לא כר' אליעזר ולא כרבנן. ויש לדחות דההיא דתמורה מיירי כגון שיש יותר בשאור של תרומה ממאי שיש בעיסה ראשונה, דכשחזרו ונפלו לתוך עיסה אחרת אין בחולין כדי להחמיץ, ובשאור של תרומה יש בו כדי להחמיץ. והכי נמי יש לפרש עד שיהא באיסור כדי לחמץ ובהתר אין בו כדי לחמץ.
<h2>דף כז.</h2>
אלמא זה וזה גורם לר' אליעזר אסור. והקש' רבי' מאיר אמאי לא פריך אימור דשמעת ליה לר' אליעזר זה וזה גורם אסור, יש שבח עצים בתנור ובפת מי שמעת ליה. ועוד הקש' רבי' מאיר מאי קאמ' לעיל [כ"ו ע"ב] אימור דשמעת לר' יש שבח עצים בפת זה וזה גורם אסור מי שמעת ליה, אטו משום דלא שמעי' ליה בהדיא נוקי לרישא דברית' דלא כוותיה. דע"כ כרבנן לא מיתוקמא, דלדידהו אין שבח עצים בפת ה"ה בתנור, אלא כר' הוה לן לאוקומה כיון דמיתוקמה כוותיה. אע"ג דלא שמעינן ליה בעלמא דאמ' הכי בהדיא, מהכא נשמע דאית ליה זה וזה גורם אסור, דמסתמא כולה רישא מילתא דר' היא. (תימא) [ותירץ] דפריך תלמודא זה וזה גורם אסור מי שמעת ליה, דמתוך לשון הברית' הק', דמשמע ליה דרישא לאו דברי ר', (מעז דאיכא) [מ"ט דאי ר'] אמרה הוה ליה למיתני דברי ר' אכולה רישא. והשתא ניחא נמי הכא, דכיון דשמעי' לר' אל[י]עזר דאמ' זה וזה גורם אסור, אית לן למימר דאית ליה נמי יש שבח עצים בתנור כי היכי דתיתוקם ההיא ברית' אליביה. ולעיל נמי לא פריך אלא משום דברית' מוכחת הכי כדפרשי' [שם].
נתערבו באחרות. ר"ת לא גריס ואחרות באחרות, וכן בכל אותן משניות דבריש פ' בתרא דערלה [מ"ה, ו']. משום דבריש פ' התערובת [זבחים ע"ד ע"א] דקאמ' שמואל דספק ספיקא אסור בע"ז ולא בשאר איסורין, ודחיק תלמודא למצוא תנא דסבר כותיה ולא משכח אלא ר' יהודה דאית ליה ספק ספיקא אסור בכל איסורין, ושמואל סבר ליה כוותיה בע"ז ופליג עליה בשאר איסורין, ואי גרסי' בכל הני משניות אחרות באחרות א"כ ה"ל לאייתויי תנא דמתני'. ועוד מר' אליעזר דהכא ה"ל טפי לאיתויי דאסר בע"ז ובשאר איסורין לא אשכחן דאסר. והא דקתני ברית' וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה, לא קאי אלא על זה וזה גורם.
ובהא אפי' מחביריו. אליבא דשמואל צריכינן למימר דר' לית ליה זה וזה גורם אסור, דהא שמואל פסיק בהדיא פ' כל הצלמים [ע"ז מ"ט ע"א] הלכה כר' יוסי דאמ' זה וזה גורם מותר.
<h2>דף כז:</h2>
תנור שהסיקו בעצי הקדש. פרש"י בתנור ישן איירי. וקשה דמאי קאמ' לרבנן דשרו בקמייתא. ועוד קשה מאי קאמ' מה בין זה לערלה, שנא ושנא, דעצי הקדש לעולם אסור אבל אפר ערלה מותר. וע"ק דלא ה"ל למימר תנור שהסיקוהו בעצי הקדש, אלא הכי ה"ל למימר, אפה את הפת בעצי הקדש מהו, כדתני בברית' אפה בו את הפת, דהכא נמי איירי בשאבוקה כנגדו. ופי' ריצב"א דאיירי בתנור חדש, והשתא ניחא הא דקאמ' דשרו בקמייתא רבנן דפליגי ארישא דברית' דאית להו זה וזה גורם מותר. והשתא ניחא מה בין זה לערלה, דתרוייהו זה וזה גורם הוא.
הקדש אפי' באלף לא בטיל. תימא מה חומרא היא זו אף כל דבר שיש לו מתירין אפי' באיסור קל אינו בטל, ואפי' באיסור דרבנן כדאית' בריש מס' י"ט [ביצה ד' ע"א].
חוץ מעצי אשרה. הקשה רבי' שמשון תיהוי כע"ז שנשתברה מאיליה דאמ' בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"א ע"ב] דשריא. ואין לומ' דהכא באשרה של ישראל דאין לה ביטול, דהא בסוף תמורה [ל"ד ע"א] מפרש דמשום הכי לא עריב ותני אפר הקדש ועצי אשרה לעולם אסור, משום דאשרה יש לה היתר אם ביטלה הגוי. ואין נראה לחלק בין נשתברה מאיליה בין נפלה דליקה מאיליה, דתרוייהו ממילא נינהו.
ואפר הקדש לעולם אסור. הוה מצי לאוקומי בעצי שלמים, דהא מסקנא נמי לא איירי בכל אפר הקדש אלא בתרומת הדשן. ורבי' מאיר תירץ דלא מצי לאוקומי בעצי שלמים מדקאמ' לעולם אסור, אלמ' מיירי במידי דאין לו פדיון, להכי אוקמה רב שמעיה בתרומת הדשן ורמי בר חמא בעצי המערכה, אבל עצי שלמים עומדים לפדיון ולהביא בדמיהן שלמים, ולא שייך בהו למימר לעולם אסור.
אין ביעור חמץ אלא שריפה. יש שפוסקים כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפ' בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב]. וא"ת בהא דא"ר יהודה פ' לולב הגזול [סוכה ל"ו ע"ב] דאין סוכה נוהגת אלא בד' מינין שבלולב ויליף לה מק"ו, והשיבו לו חכמים כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל כי הכא, וכיון דבהא הלכה כר' יהודה א"כ בהתם נמי הלכה כמותו. וי"ל דהא [ד]קי"ל הלכה כר' יהודה בהא מכח דין אחר, אבל הך פירכא כל דין שתחלתו להחמיר וכו' פירכא טובה היא.
מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. הקשה ריצב"א להני אמוראי דלעיל [כ"ד ע"א] דילפי איסור הנאה בחמץ מקרא דכתי' גבי קדש, וממעטין ליה דאינו בשריפה מושרפת את הנותר, דדרשי' הנותר בשריפה, א"כ היאך יליף ר' יהודה הכא דחמץ בשריפה מנותר, הא מעטיה קרא בהדיא ואין כל איסורין שבתורה בשריפה. ורבי' שמשון תירץ דלית לן למעוטי מוהנותר אלא שאר איסורין דלא דאמו כולי האי לנותר, אבל חמץ דדמי ליה לגמרי, דאסור בהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו, לית לן למעוטי. וא"ת איסור הנאה נמי לא נרבה אלא חמץ בפסח דדמי טפי לנותר, אבל שאר איסורין לא. וי"ל דע"כ לשאר איסורין בא, דלחמץ לא איצטריך, דמצינא למילף ליה מנותר כדא"ר יהודה הכא.
חלב של שור הנסקל יוכיח (שישנו) [שאסור] וכו'. הקש' ריב"א היא גופה נילף מנותר שיהא בשריפה דדאמי ליה בכל צד. וי"ל דלא דאמי ליה לגמרי שאינו בבל תותירו.
<h2>דף כח.</h2>
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר. הא דקרי ליה דין אחר טפי מהני דלעיל, פי' ריב"א משום דהשתא לא צריך להנהו צדדין דלעיל אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, אלא בהאי צד לחודיה דבל תותירו מצי למילף דליתיה בכל הני דלעיל.
אמרו לו אשם תלוי וכו'. תימא לרבנן דאמרי שהם בשריפה אמאי לא ילפי' מנותר שיהא חמץ בשריפה, דלדבריהם ליכא פירכא. וי"ל דאיכא למיפרך מה לנותר שכן קדש. א"נ סבי' להו דמקרא דוהנותר [ד]דרשינן [לעיל כ"ד ע"א] דהנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה ממעטין אף חמץ.
ואתה אומ' בקבורה. היה תמה ריב"א מ"ט דר' יהודה דאמ' אשם תלוי בקבורה, בשלמ' חטאת העוף הבא על הספק ניחא דקאמ' בקבורה משום דספק חולין ספק קדשים הוא, הילכך א"ר יהודה תקבר מספק כשאר חולין שנשחטו בעזרה דקא חשיב בכלל הנקברים [בתמורה ל"ג ע"ב], אבל אשם תלוי דבהדיא כתו' בקרא כשאר קרבנות ואינו ספק חולין, אפי' נודע לו לבסוף דלא אכל חלב מיהו התורה חייבתו להביא על הספק וחלה עליו קדושה, מ"ש נותר דידיה משאר נותר דקדשים דאמרי' באש תשרף לא קאי אאשם תלוי. ורבי' שמשון מצא בת"כ בפ' צו את אהרן [פרשה ט' ה"ה] דמפיק ליה מקרא, דקתני התם ר' יהודה אומ' יכול חטאת העוף הבא[ה] על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו, ת"ל ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הם, הם בשריפה ולא כל אלו בשריפה. ואומ' אני דריב"א ידע שפיר הך דרשא דת"כ, אבל היה תמה אמאי קא ממעט ר' יהודה מהם, דמ"ש אשם תלוי משאר קרבנות, ושפיר קא מתמה. ורש"י פי' בסוף תמורה [ל"ד ע"א] דפליגי באשם תלוי שנודע לו קודם זריקת דמו שלא חטא ואין זורקין דמו. וניחא השתא טעמיה דר' יהודה דהוי כחולין בעזרה.
ותנן נמי גבי ע"ז כה"ג. נראה דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דהתם [ע"ז מ"ג ע"ב]. א"נ איפשר דהיינו רבנן דר' יוסי דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמ' [דברים י"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והא דשרו הכא משום דחמץ כתי' ביה [שמות י"ג] לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאתו, אבל בע"ז לא כתי' בה אכילה וכל מיני הנאה אסירא.
חמץ [ד]לשאר מימות וכו'. דלא אשכחן בשום דוכתא גבי חמץ ים המלח, אבל גבי ע"ז אשכחן ים המלח בכמה דוכתין, כי ההיא דלעיל [כ"ז ע"א] יוליך הנאה לים המלח, וכן ברישא דהך מתני' [ע"ז מ"ב ע"ב] גבי המוצא דמות חמה ולבנה יוליכם לים המלח. ומיהו לרבה נמי מועלת שחיקה לע"ז בשאר מימות, כדאמ' בסמוך שחיקה ורבה ל"ק הא לים המלח הא לשאר נהרות.
איפכ' מסתברא. לשון איפכא קשה קצת, כיון דלרבה ע"ז וחמץ שוין, ולא נקט איפכא אלא משום דרב יוסף קאמ' איפכא מדרבה, דטפי מצריך שחיקה בע"ז מבחמץ.
ע"ז דלא מאיסה בעינן שחיקה חמץ דמאיס לא בעי פירור. נראה דדומיא דחמץ דקאמ' רב יוסף דלא בעי פירור היינו אף בשאר נהרות דהתם (למי) [נמי] ממאיס כשהיה שרוי במים, ועיקר חידושיה דרב יוסף היינו בשאר נהרות, הכי נמי קאמ' בע"ז דבעינן שחיקה בשאר נהרות, אבל בים המלח מודה דלא בעי' שחיקה. דבכמה דוכתי קתני בים המלח, גבי צורת חמה צורת לבנה [ע"ז מ"ב ע"ב], ובמעות חטאות המתות [נזיר כ"ד ע"א], ובמקדיש בזמן הזה [ערכין כ"ט ע"א], דקתני בהו ים המלח ולא מצריך בהו שחיקה, ולא אסתפק תלמודא אלא הכא משום דקתני שוחק ברישא דמילתא ואיכא למימר דקאי אכולה מילתא, והכי מסתבר ליה לרב יוסף, להכי אוקומה בשאר נהרות. ואע"ג דרישא גבי צורת חמה איירי בים המלח, ס"ל לרב יוסף כיון דבסיפא קתני לים סתם איירי בכל מימות (ושותק) [ושוחק] קאי אכולה מילתא. ובכל דוכתא דקתני ים המלח ואשכחן דמועיל אף בשאר מימות, כגון ההיא דסוף כל הצלמים [ע"ז מ"ט ע"ב] דתנן ר' אליעזר אומ' יוליך הנאה לים המלח, (ובחמץ) [ובחבית] שנתערבה קאמ' בגמ' [שם] שקיל ד' זוזי ושדי בנהרא, וכן ביומא פ' הוציאו לו [נ"ה ע"ב] קאמ' ונישקול ד' זוזי ונישדינהו בנהרא, כל הני מיירי ע"י שחיקה. ותימא לרבנן דלית להו מפרר וזורה לרוח וכי מה יעשה בע"ז, וכי בכל שעה יוליכנה לים המלח. וי"ל יפרר לרוח במדבר מקום שאינו מגדל צמחים, או יקברנה תחת הקרקע בעומק שלא יעלם המחרישה.
<h2>דף כח:</h2>
ור"ש אומ' חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום. לכאורה משמע דלר"ש ליכא שום איסור באכילת חמץ עד הלילה, דלא מייתר ליה שום קרא. ועוד דמשמע לפני זמנו כמו לאחריו. ומיהו א"א לומ' כן, דהא שילהי מתני' דפ"ק [י"ד ע"א] אוקימנא [לעיל כ' ע"ב] כר"ש, וקאמ' דלא נחלקו אלא לשרוף יחד תלויה וטהורה, אבל זו לעצמה שורפ' אפי' טהורה (באש) [בשש] דאיירי בה ת"ק, ואי מותר לאכול חמץ עד הלילה אמאי ישרפנה בשש. ועוד דקאמ' תלמודא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק, ואי שרי לר"ש לאכול עד הלילה א"כ כר"ש נמי אתא שפיר, ואליל ט"ו קאי. ולא מסתבר דמשעה ראשונה קא דייק דאשעות קאי. הילכך נראה ודאי דלר"ש אסור באכילה משש שעות ולמעלה, ולא קאי עליה בלאו, אלא מתשביתו ואך חלק משמע ביעור שלא כדרך הנאתו, לאפוקי אכילה, אע"פ שהוא מבערו כשהוא אוכלו, מ"מ דרך הנאתו היא, אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש, דהיינו ביעור שלא כדרך הנאתו. וכן [ל]ר' יוסי הגלילי בשמעתין [כ"ט ע"ב] אמרי' דיכול להסיקו תחת תבשילו אף בפסח. ובלבד שיסיקנו בבת אחת ולא מעט דילמא אתי למיכל מיניה. וגם צריך להשביתו מיד אחר חצות, אלא שדרך ביעורו יכול ליהנות ממנו. ונראה דה"ה יכול למוכרו לגוים, דאין צריך להשביתו מן העולם רק שישביתנו מביתו. והא דאמרי' לעיל בספ"ק אליבא דר"ש שורפין, משום דאיירי בתרומה דא"א למוכרה לגוים.
בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. לאפוקי מדברי ר' יהודה קאמר ר"ש, אבל איהו לא צריך להאי היקישא, דלא מייתר ליה קרא לחמץ לפני זמנו.
חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וכו'. תימא לחזקיה דאמ' [לעיל כ"א ע"ב] דלא יאכל דוקא הוי איסור הנאה, א"כ מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו ולאחר זמנו, דלא כתי' אלא חד לא יאכל ומסתבר לאוקומי לתוך זמנו. וי"ל דמסתבר לדמויי אהדדי כל לאוי דאכילה דכתיבי גבי חמץ.
נתחמץ מחמת דבר אחר מנין. פי' ריב"א דדבר אחר דלאו מינו קאמ', דאי ע"י שאור קאמ', אדרבה האי מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאיליו, כדמוכח במנחות [נ"ב ע"ב], דתנן כל המנחות באות ממצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם, רמ"א שאור באה להם מתוכן, ר' יהודה אמ' אף זה אינו מן המובחר אלא מביא שאור ונותן לתוך המדה. ולאו בחימוץ ע"י תפוחים, דההוא חמץ נוקשה הוי, כדמוכח בפ' כל המנחות [נ"ד ע"א], ואין בו כרת, וחימוץ מחמת דבר אחר יש בו כרת, כדמוכח בפ' אלו עוברין [להלן מ"ג ע"א] אלא כגון שנתחמץ ע"י שמרי יין, כמו שעושין בארץ אשכנז שמיבשין השמרים בתנור ומחמיצין בו.
ואידך נפקא ליה מבערב תאכלו מצות. תימא דבסוף פ"ק דקדושין [ל"ז ע"ב] נפק' ליה חובה בזמן הזה ממושבותיכם [שמות י"ב] דכתי' גבי מצה, והיינו דלא כר' יהודה ודלא כר"ש דהכא.
וכל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. תימא אמאי איצטריך קרא שאוכל במצה ומרור והלא כל המצות שבתורה הוא מחוייב לעשות, ואי איצטריך קרא דסד"א דלא מצי אכיל להו כמו פסח, אטו מצה ומרור קדושה אית בהו. וי"ל דאיצטריך להיכא שעשה תשובה אחר שחיטת הפסח, אע"ג דפסח לא אכיל דבאותה שעה לא היה ראוי לישחט עליו, במצה ומרור מיהא אכיל.
כל ערל לא יאכל בו. פרש"י שמתו אחיו מחמת מילה, ובן (פי') נכר פי' דאינו משומד לכל התורה כולה. ור"ת פי' דערל היינו משומד לערלות ובן נכר היינו משומד לכל התורה כולה, ודבריו כתבתי ביבמות ראש פ' הערל.
<h2>דף כט.</h2>
ובדין הוא דאפי' תוך זמנו נמי מותר. פרש"י מותר באכילה. ולא נהירא, דה"ד אם נתנו לו נכרי לאוכלו הרי הוא שלו, ואם לקחו ממנו בגזל אפי' הכי חשיב שלו, כיון שחייב באחריותו, דלא גרע מחמץ דחייב באחריותו דחשיב כשלו. הילכך נראה דהא דקאמ' בדין הוא דאפי' תוך זמנו נמי שרי, היינו ליהנות, והאי דקאמ' אבל אתה אוכל של אחרים, לאו דוקא אוכל. א"נ אלאחר זמנו. וכן משמע לקמן דקאמ' ואזדו לטעמייהו, דפליגי בחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, ואי משכחת לה חמץ של נכרי מותר באכילה תוך הפסח, ליפלגו בחמץ תוך הפסח, ולרב אחא בר יעקב שרי באכילה אף תוך הפסח. ונ"ל דאשכחן שאוכל חמץ של נכרי דאינו חייב באחריותו, כגון שגזלו אחר ותחבו לזה בבית הבליעה במקום דלא איפשר לאהדורי אלא ע"י הדחק, כדאיתא בפ' אלו נערות [כתובות ל' ע"ב].
מאן י"א ר' נחוניא בן הקנה. תימ' למ"ד בריש אלו נערות [כתובות ל' ע"א] דיליף אסון אסון, ומיתה בידי שמים פוטרת נמי מן התשלומין, א"כ לר' דאמ' לקמן הזיד במעילה במיתה, אמאי פטור הכא מן התשלומין, דהא אע"ג דבעלמא מהניא מיתה בידי שמים לפטור מן התשלומין אפי' בשוגג, דקי"ל [כתובות ל"ה ע"א] חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורים, הכא לא מהניא. וי"ל דבמיתה [ד]גלי בה קרא דלא פטרה הכא מן התשלומין (גבי) [גלי], בכרת דלא גלי לא גלי. א"נ י"ל דהך סוגיא אליבא דרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה. הקשה ריב"א אמאי פטור הכא מקרבן מעילה משום קים ליה בדרבא מיניה, הא אמרי' בפ' המצניע [שבת צ"ד ע"א] המוציא אוכלין בכלי ושוגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה, אלמא קם ליה בדרבא מיניה לא פטר מקרבן. וי"ל דהא דפטר ליה מקרבן הכא, היינו משום פטור ממון דקרן, דאין חומש ואשם בלא קרן וכפרש"י.
בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הקשה רבי' חיים כהן ובפ"ב דבכורות מוכח דפלוגתא דפודין את הקדשים לא הוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף, דתנן התם [י"ד ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר, ובתר הכי קתני התם קדם הקדשן למומן אין יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור, ואהך סיפא קאמ' [בגמ' ט"ו ע"א] מנה"מ דתניא תזבח ולא גיזה ואכלת וכו', ופליגי תנאי בההיא בריתא אי פודין או אין פודין, אבל ברישא דלא קדשו מעולם קדושת הגוף דכ"ע פודין, וקרא נמי תזבח ואכלת בהני קדשים דקדוש קדושת הגוף איירי. ונ"ל דהך דקאמ' הכא אין פודין היינו מדרבנן, וליכא למימר דאטו משום איסורא דרבנן פקעה מעילה דאוריתא, דאה"נ דכיון דאמור רבנן אין פודין לא שוה מידי ולא שייך בה מעילה.
מ"ד מעל [קסבר] פודין. ויכול לפדותה להאכילה לבהמתו, הילכך בר דמים הוא. תימא היכי יכול לפדותו, והלא מיד שפודהו ומכניסו לרשותו קא עבר עליה בבל יראה. ויש לדקדק מכאן דהמשהה חמץ בביתו ודעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה, הילכך כשפודהו כדי להאכילו לבהמתו לא עבר עליו, מיהו לאלתר צריך להסיקו תחת תבשילו או להאכילו לבהמתו ולא קלי קלי, דילמא אתי למיכל מיניה, דליכא מאן דפליגי אאור לי"ד בודקין את החמץ [לעיל ב' ע"א], דחיישי' דילמא אתי למיכל מיניה (דליכא). ויש לדקדק מזה דלא יראה ניתק לעשה הוא, הילכך אינו עובר עליו כשמבערו לבסוף.
מ"ד לא מעל קסבר אין פודין. תימ' אע"ג דאין פודין מ"מ לימעול, דאחר שנשרף (מעשר) [ונעשה] אפר יכול לפדותו ויהיה מותר בהנאה. וי"ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוה מידי (ו)לא שייכא ביה מעילה. [ו]אפי' אי דבר הגורם לממון כממון דאמי, מ"מ כיון דכמו שהוא עכשיו בעין לא ישוה לעולם כלום, לאו גורם לממון הוא. וכן צריך לתרץ בהא דקאמ' דפליגי בדבר הגורם לממון, דמ"ד מעל סבר דבר הגורם לממון כממון דאמי, והאי גורם לממון הוא דיכול להשהותו אחר הפסח ואז מותר באכילה, וקשה מ"ש מכל איסורין שבתורה שהן בשריפה דאין מקדשין בו את האשה [קידושין נ"ו ע"ב], אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר [בתמורה ל"ד ע"א] ובחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה דאמרי' לעיל [ז' ע"א] אין חוששין לקדושיו אף לר' יהודה דאמ' חמץ בשריפה ואפרו מותר. אלא ודאי צריך לחלק דהתם טעמ' משום דבעיניהו לא חזו, אבל הכא חזי לאחר הפסח כמו שהוא עתה. א"נ דאינה מקודשת, היינו היכא דלית ביה שוה פרוטה לכשיעשה אפר.
<h2>דף כט:</h2>
רב אשי אמ' דכ"ע וכו'. יש להסתפק בגירסא זו, אי גרסי' דכ"ע פודין א"כ לרבנן אמאי לא מעל, דאע"ג דלישראל אסור בהנאה מ"מ יכול הגזבר למוכרו, ואי גרסי' אין פודין א"כ לר' יוסי אמאי מעל. וצריך לדחוק ולפרש דרב אשי ס"ל [דאע"ג] דאין פודין להאכילם לכלבים, מ"מ להסיק תחת תבשילו שרי, והיינו טעמ' משום דאכילת כלבים ממעטין מואכלת [דברים י"ב] ולא לכלביך, ולית לן למעוטי אלא אכילה דכוותה אבל לא הסקה. והקש' ריצב"א הא דילפי' לעיל בריש פירקין [כ"ב ע"א] מלכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, נימא נמי לכלב אי אתה משליך אותו אבל להסקה שרי. וי"ל דהכא דמשום בזיון קדשים הוא שייך לחלק, אבל בשאר איסורין לא שייך לחלק. וא"ת אכתי לרבנן אמאי לא מעל, והלא יכול הגזבר למוכרו לגוי ויסיקנו בפניו. וי"ל דחיישי' שמא יאכלנו, כדאשכחן בפ"ק דע"ז [כ' ע"ב] מוכרים להם ע"מ לקוץ וקוצץ ע"מ לשחוט ושוחט, ואיכא מאן דאסר למכור אלא אם כן קצוץ ושחוט, והכא גבי קדשים איכא למימר דמורו כולהו לאיסורא.
רב לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו'. ויש ספרים דגרסי' והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו, ופריך אהא דאמ' רב שלא במינו במשהו, ומשני דרב גזר חמץ בזמנו שלא מינו אטו מינו.
<h2>דף ל.</h2>
אמ' רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב. (מהנך) [מתוך] הלכות גדולות משמע דאין להיות בספרים במשהו כרב, דבה"ג מייתי מילתיה דרבא דהכא, ומפרש מדלא יהיב שיעור למילתיה ש"מ במשהו כרב. ובשאלתות דרב אחאי בפ' צו את אהרן קאמ', אמ' רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור בנותן טעם, לאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר. תימ' להך גירסא, כיון דלגמרי סבר רבא כר' יוחנן, לימא הלכה כר' יוחנן. וי"ל משום דאי הוה אמ' הלכה כר' יוחנן הוה אמינא דלא פסק כוותיה אלא בחמץ בזמנו, אבל בחמץ שלא בזמנו לא, דלא תיקשי דרבא אדרבא דאמ' קנס הוא דקא קניס ר"ש, כדפריך תלמודא. פסק רש"י דשמעי' מדרבא דאסר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, אלמ' ס"ל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, הילכך גזר חמץ שלא במינו אטו במינו, כדאמרי' לעיל [כ"ט ע"ב] ורב לטעמיה. וכן כת' בפ' כל הבשר [חולין ק"ט ע"א] דהלכה כר' יהודה דאמ' מין במינו לא בטיל, [ד]רבא קם ליה בשיטתיה, וגם רב ושמואל [לעיל] סברי נמי (סברי) הכי, אע"ג דפליגי עלייהו ר' יוחנן ור"ל, שמעינן לאביי ורבא דאינון אמוראי בתראי דקיימי כרב ושמואל בפ' בתרא דע"ז [ס"ו ע"א], חלא דחמרא וחלא דשיכרא, חמירא דחיטי וחמירא דשערי, רבא אסר במשהו אביי אמ' בנותן טעם, משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלינן, אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו. והקשה ר"ת א"כ תיקשי דרבא א[ד]רבא, דבפ' גיד הנשה [חולין צ"ז ע"א] קאמ' רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים, מין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא בס'. ואין לומ' דרבא אמ' כן כדי לעשות כלל שלו אע"ג דלא ס"ל, כדאשכחן דרבא רגיל לכלול כללות דלא כהלכתא, כגון הנך דג' מדות בקטן פרק התקבל [גיטין ס"ה ע"א] דאמ' רבא ג' מדות בקטן וכו', הגיע לעונת נדרים נדריהם נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, וקים לן בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ה ע"ב] ובפ' יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] דאינה חולצת עד שתביא שתי שערות, ורבא גופיה הכי אית ליה בנדה [שם], דהכא ע"כ אית ליה האי כללא, שהרי כלל שלו היה יכול לעשות במין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא, וא"כ למה לי[ה] למינקט מין במינו (ו)אי לאו דס"ל [הכי]. ועוד נראה דרבא לא כייל כללא דלא כהלכתא, דבפ' התקבל [שם] גרסי' רבה, וא"כ ל"ק דרבא אדרבא, דהתם קאמ' למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, ובפ' מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"א] [אמרינן] אמ' רבא אמ' רב נחמן בן י"ח, וקאמ' התם הא דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא פחות מבן עשרים דזבן נכסי אמרו לו קרובים זיל אכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא וכו', ומוכח התם מהאי עובדא דרבא סבר בן י"ח, אלא ודאי רבה גרסי' בפ' התקבל. והוא רגיל לכלול כללות כדאית' בפרק המצניע [שבת צ"ה ע"ב] אמ' (רבא) [רבה] ה' מדות בכלי חרס, ובגיטין פ' הזורק [ע"ט ע"א] אמ' (רבא) [רבה] ג' מדות (בקטן) [בגיטין]. ורבי' אפרים תירץ האי דקשה דרבא אדרבא, דהאי מין במינו דאמ' רבא, בטעמא איירי, בגיד שנתבשל עם בשר, והוי מין במינו בטעמא ולא בשמא ובטל בס', כדאמ' רבא בפ' בתרא דע"ז [ס"ו ע"א] דבתר שמא אזלינן. והשיב ר"ת דא"כ לא היה לו לקרותו מין במינו, דכיון דבתר שמא אזלינן, ה"ל מין בשאינו מינו. והאי דפליג אביי ורבא [שם] בחמרא חדתא בענבי ובחמירא דחיטי ובחמירא דשערי, איירי בטבל ויין נסך, תדע מדלא נקט אלא הני. והך דשמעתין אומ' ר"ת דלא גריס במשהו, כדמוכח בה"ג כדפרשי' לעיל. ואפי' אי גרסי' (לעיל) [ליה], מצינן למימר דאיסור חמץ שאני דחמיר טפי, ואע"ג דשאר איסורין בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, החמירו בחמץ לאסור במשהו. ואע"ג דקאמ' לעיל ורב לטעמיה דאית ליה שאר איסורין במינן במשהו, ולהכי גזר בחמץ שלא במינו אטו מינו, משמע דאי הוה סבר דשאר איסורין במינן בנותן טעם לא הוה מחמיר כולי האי בחמץ, רבא לית ליה האי סברא, אלא אע"ג דשאר איסורין במינן בנותן טעם, מחמיר בחמץ לאסור בין במינו בין שלא במינו במשהו. ור"ת פסק דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, והביא ראיה מפסקא דרבא בפ' גיד הנשה [שם]. ועוד כי דברי ר' יוחנן הם עיקר כנגד רב ושמואל בכולי תלמודא, כדאמרי' בריש מס' י"ט [ביצה ד' ע"א] רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ובפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ז ע"ב] מוכח דר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן. ועוד ראיה מריב"ל דאמ' [חולין צ"ח ע"א] כל איסורין שבתורה בששים, ויליף מזרוע בשלה דה"ל מין במינו. וריב"ל בר סמכא הוא, דקי"ל כותיה אף כנגד ר' יוחנן, כדמוכח בפ' בתרא דמגלה [כ"ו ע"ב] כי הא דאמ' רב (פפא) [פפי] משמיה דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי, ומייתי ליה התם ראיה מדברי ריב"ל אע"ג דר' יוחנן פליג עליה, אלמא הלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן, כ"ש כנגד רב ושמואל. ובסדר תנאים ואמוראים פסק הלכה כריב"ל בכל מקום. ועוד ראיה מר' אליעזר בן יעקב דסבר מין במינו בטל בשמעתן (דהרסן) [דחרסן] של זב וזבה בזבחים פ' התערובות [ע"ט ע"ב], ומשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי [ביבמות מ"ט ע"ב]. ועוד ראיה מסתמא [ד]תלמודא בשילהי י"ט [ביצה ל"ח ע"ב] גבי ר' אבא דאמ' מי שנתערב לו קב חטים וכו', וקאמ' שפיר עבד דאחיכו עליה, מ"ש חטים בשעורים דלא דמין בשאינו מינו בטל, חטים בחטים נמי נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל, מכלל דהלכתא כרבנן. ובמנחות פ' הקומץ רבה [כ"ג ע"א] קאמ' רבא קסבר [ר' יהודה] כל מין במינו ודבר אחר וכו', מכלל דאיהו לית ליה דר' יהודה אלא ס"ל דמין במינו בטל בלא דבר אחר. ואף רב יהודאי גאון פסק כן, דשאילו מיניה כל איסורין שבתורה במשהו כרב ושמואל או בנותן טעם כר' יוחנן ור"ל, והשיב מדאיצטריך לן למימר אמ' רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב, בהא נינהו הלכתא כרב הא בשאר כר' יוחנן ור"ל. וכן בהלכות פסוקות של אספמיא, חתיכה בין החתיכות בנותן טעם. והא דלא חשיב חמץ בפסח בהדי טבל ויין נסך בההיא בריתא דמייתי מינה סיעתא לר' יוחנן בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"ב], דקתני כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בששים חוץ מטבל ויין נסך, משום דטבל ויין נסך שלא במינן בנותן טעם, וחמץ בפסח אפי' שלא במינו במשהו. והיכא דנתערב חמץ במצה יבש ביבש, פרש"י בשילהי ע"ז [ע"ד ע"א] אהא דקאמ' התם האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה, הילכך חמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטיל, [ומשליך אחד מהן לנהר] והשאר נותן לכלבו, וחתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא, כיון דלא אסירא בהנאה בטילא ברובא, וחדא שדי לכלבא ואינך שרו באכילה. ולא ידענא למה לא יהיה תערובת חמץ מותר אף באכילה, דהא דאמרי' דחמץ במשהו היינו בדבר המעורב, דהיכא דשאר איסורין בנ"ט חמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה עשו משהו שלו [כנתינ]ת טעם בשאר איסורין, אבל יבש ביבש אם אינו דבר שבמנין, כי היכי דבשאר איסורין חד בתרי בטיל ה"ה לחמץ בפסח, דאין כאן שום טעם להחמיר יותר בחמץ מבשאר איסורין. וכן מוכח סוגיא דהתם [ע"ז שם] דפריך אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומשני האי תנא תרתי אית ליה, אלמא אין בין חמץ בפסח לשאר איסורין בתערובת יבש ביבש. וכן מוכח לעיל פ"ק [ז' ע"א] דקאמ' רבה בר רב הונא פת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת, ה"ד אילימא דלא ידענא אי חמץ אי מצה, מאי איריא כי רבתה מצה אפי' כי לא רבתה מצה נמי, אלמא דפשיטא ליה דאם רבתה מצה בטל חמץ במצה. ותערובת חמץ שאוסר במשהו, פסק רי"ף בשילהי ע"ז [סי' אלף ש"ג] דאוסר בהנאה. וכן מסתבר, דהיכא דשייך ביה נתינת טעם, כי היכי דלשאר איסורי הנאה שנתנו טעם בהיתר נאסר אף בהנאה, דטעם כעיקר דאוריתא בין לאכילה בין להנאה, ה"ה חמץ בפסח ואפי' במשהו אסור בהנאה.
אמ' רב קדירות בפסח ישברו. כת' רש"י דאין הלכה כרב משום דסבר רב נותן טעם לפגם אסור ואנן קי"ל [ע"ז ס"ח ע"ב] נותן טעם לפגם מותר. וקשה דמספ(י)קא ליה בפ' בתרא דע"ז [שם] גבי עכברא בשיכרא, אי משום דסבר נותן טעם לפגם אסור אי משום עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ועוד הא דשרינן נותן טעם לפגם ה"מ בדיעבד, אבל לכתחלה לא, דגזרי' אינה בת יומה אטו בת יומה בשילהי מס' ע"ז [ע"ו ע"א]. מיהו לא קשה דבעלמא ודאי שייך למיגזר, אבל קדרות אחר הפסח כולן אינן בני יומן ולא שייך למיגזר. והא דמספ(י)ק' ליה לתלמודא אי סבר רב דבנותן טעם אסור או מותר, שאני התם גבי עכברא משום דאפי' כי איתיה לאיסוריה בעיניה היה נותן טעם [לפגם, אבל הכא גבי קדירות דאי הוי האיסור בעין היה נותן טעם] לשבח אסרי' נמי היכא שנפגם טעמו. ובכה"ג צריכינן לחלק בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ה ע"ב] גבי הא דתנן אלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה השמן וכו', ומפ' שמואל בגמ' זליפתם של כלים אסורים אוסרתן, וקסבר נותן טעם לפגם אסור, וקשה דההיא מתני' ע"כ ס"ל נותן טעם לפגם מותר, דקתני סיפא [שם ל"ט ע"ב] דבש של גוים מותר, ומפ' בגמ' דבש למאי ניחוש ליה, אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר. וצריך לחלק דגבי דבש נותן טעם לפגם מותר, משום דאפי' אי הוה האיסור בעין היה נותן בו טעם לפגם, אבל גבי שמן אם היה גוף האיסור בעין היה נותן בו טעם לשבח, הילכך אפילו נפגם טעמו אסור. ולפי חילוק זה היה נראה קצת דהא דקאמ' רבא [ע"ז ס"ח ע"ב] הלכתא נותן טעם לפגם מותר, לא קאי אלא אדבר שפוגם מעיקרו, כגון נבלה דאיירי בה התם, אבל גיעולי גוים וקדרה שאינה בת יומה אסורה. וא"א לומ' כן דקי"ל כרבותינו [שם ל"ו ע"א] שהתירו את השמן אע"פ שאינו פוגם מעיקרו, ואמרי' נמי בפ' בתרא דע"ז [ע"ה ע"ב] קדרה שאינה בת יומה מותרת. ויש שרוצים לומ' דכל איסורין שהם במשהו לא אמרי' בהו נותן טעם לפגם מותר, דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה אסריה רחמנא, והה"נ נותן טעם לפגם. ומביאים ראייה מההיא דע"ז בפ' בתרא [ס"ו ע"א] דקאמ' והא מדקתני סיפא כל שבהנאתו בנותן טעם מכלל דרישא בנותן טעם עסקי', ומפ' כך, מכלל דבנ"ט עסקי' מדשרי שלא כדרך הנאתו, דאי איירי באיסור משהו אפי' שלא כדרך הנאתו נמי אסיר. ולא נהירא, דנהי דהחמירה בהם תורה לאוסרן במשהו, מ"מ שם איסור עליו, אבל כשהוא פגום פקע איסוריה כדילפי' מנבלה [שם ס"ז ע"ב]. ועוד עיקר טעמם פריכא הוא, דהיכן אסרה תורה במשהו מין במינו, והתם אפי' חד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל, דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו, אבל נותן טעם לפגם מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם. וההיא דע"ז לא דייק מדשרי שלא כדרך הנאתו דאיירי בנ"ט, אלא הכי דייק מדסיפא בנתינת טעם מכלל דרישא נמי בנתינת טעם.
ולישהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן. תימא מאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחלה. ואין לומ' משום דהכא איסור דרבנן הוא כיון דליכא אלא משהו ושלא במינו, גם נותן טעם לפגם, ובדרבנן מבטלינן כדאמרי' בריש מס' ביצה [ד' ע"ב] דעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, דה"מ דבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה, אבל דבר שיש לו שורש מן התורה לא. דאי לא תימא הכי במין במינו שאוסר עד ס' לר' יוחנן [לעיל כ"ט ע"ב], יוסיף עליו (התם) [היתר] עד שיבטלנו בס', כיון דמן התורה בטל ברוב. ואמרי' נמי ביבמות פ' הערל [פ"א ע"א] גבי עיגול בעגולין עולה, דאי תרומה בזמן הזה דאורית' אינו עולה, אע"ג דתרומת תאנים דרבנן, כיון שיש לו עיקר מן התורה, ואמרי' בהניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] נפלו (לגגו) [לגת] ונתבצעו במזיד לא יעלו אע"ג דמדאוריתא ברובא בטיל. וי"ל דשאני הכא דקדרה של חרס אם היו אוסרין אין להם תקנה, הילכך חשיב בדיעבד. ואע"ג דאסרי' קדרה שאינה בת יומה ואין לה תקנה ולא חשבינן לה בדיעבד, היינו משום דהתם ממש [מהאי]סור נבלע ממנו בקדרה, אבל הכא דליכא אלא משהו וגם הוי שלא במינו, חשבינן ליה בדיעבד ומבטלינן ליה בקדרה.
גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן. וא"ת והא לעיל [כ"ט ע"ב] בחמץ גופיה לא גזר רב שלא במינו אטו במינו, דמתיר שלא בזמנו שלא במינו. וי"ל דהתם מילתא דלא שכיחא היא שיערב חמץ אף בשלא במינו, אבל הכא אי שרית ליה לבשל לכתחלה שלא במינו אתי נמי לבשל במינו.
דילמא אתי למיכליה בכותח. ותימ' וליכליה בכותחא, דהא נותן טעם בר נותן טעם הוא, כמו דגים שעלו בקערה דמותר לאוכלן בכותח [בחולין קי"א ע"ב]. וי"ל דהכא שאני לפי שהתנור פולט כל שעה כשמחממין אותו ונבלע בפת, וליכא אלא חד נותן טעם.
<h2>דף ל:</h2>
והלכת' אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. תימא דתניא בתוספתא דע"ז [פ"ט ה"ב] הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור, ואמרי' נמי בפ"ק דחולין [ח' ע"א] סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר וכו', ופריך תיפוק לי משום שמנונית דאסורא, ומשני בשליבנה באור, אלמא סכין צריך ליבון. ותירץ ר"ת דההיא דתוספת' וההיא דחולין מיירי בסכינים גדולים שלפעמים צולים בהם בשר, דומיא דשפודים ואסכלאות. וכן מוכח בירוש', דגרסי' בפ' בתרא דע"ז [פ"ה הט"ו] סכין תוחבו ג"פ בקרקע ודיו, ר' בא בש"ר [—בשם רב] יהודה הדא דתימא בסכין קטנה, אבל בסכין גדולה צריכה ליבון, והליבון שאמרו הוא שיהיו ניצוצות ניתוזות ממנו. ונ"ל [—ולא נהירא לי] דההיא דירושלמי לחתוך בה צונן איירי כיון דקאי אתוחבה ג"פ בקרקע, ולענין צונן לא (לא) שייך לחלק בין תשמישו ע"י האור לתשמישו ע"י רותחין. אלא היינו טעמא דסכינים [גדולים] אורח למיעבד בהו גומות, ואמרי' בפ' בתרא דע"ז [ע"ו ע"ב] דשיפה לא מהני בסכין שיש בה גומות ואפי' לחתוך בה צונן, הילכך בעי ליבון, והגעלה לא מהניא, כי אינו יכול לנקר הגומות ואינו פולט במקום הגומות, ואפי' סכין קטן אם יש בה גומות בעי ליבון. ועוד תירץ ר"ת דחמץ שאני דהיתירא קא בלע [ו]כי פליט (ו)ליתיה לאיסוריה בעיניה, [ו]כי האי גונא משני רב אשי [בפרק] בתרא דע"ז [ע"ו ע"א]. ותימא דרב אשי גופיה הוא דקאמ' הכא (קרנייהו) [קתייהו] בטינא ופרזלייהו בנורא. וי"ל דלהחמיר הוא דקאמ' הכי, (ד)שלא היה רוצה לסמוך אשינויא דידיה, ומתחלה אמ' לדידי חדתא עבדן לי, ותו אמ' דראוי להחמיר (לליבון) [ללבן], ואיהו גופיה דקא מסיים והלכתא אידי ואידי ברותחין, כלומ' מי שאינו רוצה להחמיר סגי ליה בהכי. וי"מ אידי ואידי ברותחין אחר הליבון, לפי שאינו יכול ללבן הברזל היטב אצל הקתא. וריב"ם היה מצריך ליבון לסכינים ישנים הניקחים מן הגוים, לפי שדרך גוים לתקן בו פתילה בפי הנר של חלב בשעה שדולק, והופכין בו בשר על גבי גחלים. ור"ת היה אומ' כיון דאין תשמישו לכך, לא חיישי' דילמא מתרמי ועביד הכי, ואפי' אי מתרמי דעביד, כל זמן שאין הישראל משתמש בו ע"י האור סגי ליה בהגעלה ברותחין, דכל מה שסופו לפלוט ע"י רותחין פולט בהגעלה ראשונה. ולא נהירא כיון דתשמישו ע"י האור אינו יוצא מידי דופנו בהגעלה בלא ליבון ופולט תמיד בכל הגעלותיו, מידי דהוה אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה, ולא אמרי' דכל מה דעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה, אלא אינו יוצא מידי דופנו ופולט תמיד מעט מעט. וכן אין לומ' דמה שבלע ע"י האור לא יפלוט לעולם כי אם באור, דהא אמרי' בסוף (פ"ק ד)ע"ז [ע"ו ע"א] דשפוד ואסכלה של קדשים מגעילן ברותחין משום דהיתירא קא בלע, אלמא דבליעה ע"י האור פולטת ע"י רותחין.
שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. פרש"י מדאמ' רחמנא [ויקרא ו'] בכלי נחשת ומורק ושוטף ובכלי עץ ושוטף ובכלי חרס טעון שבירה, אלמא אינו יוצא מידי דופנו לעולם. וקשה דבזבחים פ' דם חטאת משמע דהא דהצריכה תורה שבירה בכלי חרס לא מפני הבליעה אלא גזירת הכתו', דבעי רמי בר חמא התם תלאו באויר תנור מהו, אבישול ואבלוע הוא דקפיד רחמנא, או דילמא אבישול בלא בלוע, ואי טעמא משום בליעה מאי קא בעי רמי בר חמא. וי"ל דע"כ כיון דכלי מתכות מועלת מריקה ושטיפה וכלי חרס בעי שבירה, ע"כ משום בליעה הוא, אלא דמיבעיא ליה לרמי בר חמא כיון דהחמירה תורה כל כך בכלי חרס, מי אמרי' דאפי' אבישול בלא בלוע קפיד רחמנא.
שאינו יוצא מידי דופנו. תימ' והלא יוצא מידי דופנו ע"י חזרת כבשונות, כדאית' בזבחים פ' דם חטאת [צ"ו ע"א] דפריך אמאי ישברו ליהדרינהו לכבשונות, ומשני לפי שאין עושין כבשונות בירושלם, ומשמע הא עושין שרי בחזרת כבשונות, ולעיל נמי אמרי' דקדרות בפסח מהני להו הסקה מבפנים אי לאו דחייס עלייהו. ותירץ ר"ת דלא חשיב בכה"ג יוצא מידי דופנו, דכיון שהסיקו נעשה ככלי אחר חדש, שכן דרך כל כלי חרש אחר שנעשה מן הטיט מסיקין אותו בכבשן. ולפירושו קשה כיון דחשבי' להו ככלי אחר, א"כ כלי חרס שנטמא אמאי לא תועיל ל[ו חזר]ת כבשונות, וא"כ אמאי אמרה תורה [ויקרא י"א] תנור וכירים יותץ. ותירץ רבי' שמשון דקדרה שאין דרך להסיק, כשמחזירין אותה לכבשונות פנים חדשות באו לכאן, אבל תנור דכל שעה ושעה מסיקין אותו לא דאמי כפנים חדשות. ולנ"ל [—ולא נהירא לי] דלא [מיש]תמיט בכולי תלמודא לאשמועינ' דכלי חרס יטהר בהיסק. הילכך נראה שאין לדמות טהרה לפליטת איסור.
כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. ל"ג בצונן, אלא אפי' בחמין מותר להשתמש בהן מצה, כיון שידוע הוא דכל השנה לא משתמש בהן חמץ כי אם צונן לא בלעו כלל, ומותר להשתמש בהן מצה אפי' בחמין. חוץ מבית שאור דאע"פ שלא נשתמש בו אלא צונן, הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש בו מצה בחמין, אבל בצונן מותר להניח בו מצה אפויה, אבל ללוש בו מצה אפי' בצונן אסור, כנ"ל.
ובית חרוסת כבית שאור וכו'. נראה לר"ת דהכא איירי בלא הגעלה אבל ע"י הגעלה שרי, ושוב חזר בו ואמ' אע"פ שמדוכות של גוים מותרים ע"י הגעלה, הנהו אסירי מחמת חמץ [ש]חימוצו קשה ואינו יוצא אף ע"י הגעלה. ותימא הוא לפרש כך דדבר הבלוע ע"י צונן לא פליט בהגעלה, דלכאורה משמע דקאי אכלים שנשתמש בהם צונן דמשתמש בהם מצה בלא שום תיקון, חוץ מבית השאור שאין משתמש בו בלא הכשר, אבל ע"י הכשר למה יאסר. והר' יהודה ברי"ט אמ' שקבל דדוקא ללוש בהן מצה קאסר הכא, לפי שכח התבלין גורם לעיסה להחמיץ, וכה"ג אמרי' בסוף פירקין [מ' ע"ב] שהחרוסת מחמיץ הקמח. ולפי זה גרסי' שפיר משתמש בהם מצה בצונן, לאשמועי' דחוץ מבית שאור איירי בצונן, כגון ללוש בו מצה.
<h2>דף לא.</h2>
ראובן שמכר שדהו לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה. ונראה לפרש דדוקא זקפן עליו במלוה, אבל אם לא זקפן לא מצו אמרי ליה בני ראובן מידי, דחשבינן הנך מעות כאלו הם מונחים משכון תחת השדה שיטרפוה ממנו, ולהכי נמי נקט באחריות כדי לחלק בין זקפן ללא זקפן. א"נ מצי' למימר דאפי' לא זקפן נמי מצו אמרי ליה בני ראובן מטלטלי שבק (אבוך גבן) [אבון גבך], והאי דנקט זקפן, לאפוקי שלא יהא עייל ונפיק אזוזי דאמרי' (בב"ח) [בב"מ (ע"ז ע"ב)] דלא קני.
ופייסיה בזוזי. הכי נמי בלא פייסיה בזוזי הוה מצי למימר הכי, אלא לרבותא נקט, דאע"פ שכבר נתן המעות, לא מצי למימר ליתמי המעות שנתחייבתי לאביכם נתתי לבעל (חובי) [חובו].
משתעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן. ותימא גבי מטלטלין [נמי] נימא הכי. וי"ל דוקא קרקע שהיא בת שעבוד, וסמך המלוה על הקרקעות של הלוה לפי שאין יכול להבריחם, ואם מכרה או משכנה חוזר וגובה אותה, וחשבינן לה כמו שהוא בידו, אבל מטלטלין דמכרן או משכנן אינו גובה מהם, לא חשבינן להו כאלו הן בידו. והלכה כר' נתן, דבכמה דוכתי מייתי מילתיה דר' נתן, ואמרי' בב"ק [נ"ג ע"א] ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדי(י)נא, ורבא נמי א"א לישב דבריו הכא אי לאו דס"ל הא דר' נתן.
<h2>דף לא:</h2>
וקא מיפלגי בדר' יצחק. תימא והא ר' יצחק לא קאמ' אלא שלא בשעת הלואתו, כדאית' בפ' ה[שוכר את] האומנים [ב"מ פ"ב ע"א] אימור דא"ר יצחק שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמ', והכא בשעת הלואה איירי, מדקתני נכרי שהלוה לישראל על חמצו, דמשמע בשעת הלואה, כמו שמדקדק בפ' השוכר את האומנים [פ"א ע"ב] אמתני' דתנן הלוהו על המשכון שומר שכר וכו', ואמרי' עלה בגמ' מתני' דלא כי האי תנא המלוה את חבירו על המשכון וכו', ומשני כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו, ופריך והא אידי ואידי על המשכון קתני, ופרש"י התם [פ"ב ע"א] דעל המשכון משמע בשעת הלואתו. וי"ל דהא דקאמ' בדר' יצחק קא מיפלגי ה"פ, כיון דשלא בשעת הלואה קונה הוא לגמרי כדר' יצחק, א"כ לענין חמץ יש לנו לחושבו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו [ב]בל יראה ובל ימצא אף בשעת הלואה, דחשבינן ליה (מ"ש) מצוי. וכולה הך שמעתי' מיירי שאחריות המשכון שביד ישראל אינו עליו כי אם על הגוי, דאם קבל אחריות עובר עליו בבל יראה אפי' לא היה ממושכן בידו, כדאית' בפ"ק [ה' ע"ב]. הקש' ריב"א היכי מתרץ אביי להך בריתא, הא ע"כ בדר' יצחק קא מיפלגי, דהיינו טעמא דסיפא נכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח דברי הכל עובר, ולאביי נהי דלא קני ליה מ"מ הואיל ולמפרע הוא גובה אמאי עובר, דהכי ניחא ליה לעיל [ל"א ע"א] מתני' לאביי, דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל אינו עובר, ואפי' לא הרהינו אצלו כיון דלמפרע גובה אינו עובר. ותירץ דאביי מוקי פלוגתייהו כגון שלא בא הישראל לידי גבייה לבסוף שפדאו הנכרי, דלא שייך בהא פלוגתיהו דאביי ורבא כלל, אלא בהכי פליגי, דלמ"ד עובר ס"ל דקני ליה ישראל מגוי, ונמצא שהיה בפסח ברשות ישראל, ומ"ד אינו עובר ס"ל דלא קני, ולא היה ברשותו. וסיפא דברי הכל עובר דלא קני ליה לכ"ע, ונמצא שהיה בפסח ברשות ישראל.
מנין לב"ח שקונה משכון. פרש"י לענין להתחייב באונסין. ולא משמע כן בסוף פ' האומנין [ב"מ פ"ב ע"א] ובסוף פ' שבועת הדיינים [שבועות מ"ד ע"א], דכי מפרש התם טעמא דהלוהו על המשכון שומר שכר כדר' יצחק, פריך ליה אימור דא"ר יצחק שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר, ולפרש"י ה"ל לאקשוי אי משום דר' יצחק אמאי לא הוי אלא שומר שכר באונס נמי יתחייב, אלא משמע דלא הוי אלא שומר שכר. מיהו יש לדחות דחדא מתרי פירכי נקט. ור"ח פי' התם דלא קני ליה להתחייב באונסין. וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו שומר שכר, אי חשיב קנין גמור אפי' באונסין נמי יתחייב, ואי לא חשיב קנין אפי' שומר שכר לא הוי. ואין לומ' דזהו שכרו שתופס משכון זה להיות בטוח מחובו, דא"כ לא היו צריכין לדר' יצחק, דממילא שמעי' דהוי שומר שכר, מידי דהוה אאומנין דהוו שומר שכר משום דתפיס ליה אאגריה [ב"מ פ' ע"ב]. אלא ודאי גבי אומן דוקא שייך האי טעמא שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנותו, [ובשביל שבתפיסת הכלי הוא בטוח משכרו הוי שומר שכר, אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון]. אלא ודאי היינו שכרו דקני לו להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות. וכן פר"ח דקני ליה לקדש בו את האשה. ותימא אמאי חשיב שומר שכר מהאי טעמא, גם ממעותיו היה יכול לעשות זה. וי"ל כיון דבשעה שנטלו לא היו מעותיו בידו, נהנה הוא במשכון שנוטל במקומן, כיון דיכול לעשות ממנו קדושין או קנין, ועוד שיכול לעשות חליפין מן הכלי הממושכן, מה שלא היה יכול לעשות מן המעות.
שנא' [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין לו. וא"ת לעולם אימא לך דאינו קונה, ואפי' הכי יש לו צדקה במה שטורח להחזיר לו המשכון. וי"ל משום דכתי' ברישיה ושכב בשלמתו וברכך, ואם אינו קונה המשכון א"כ הברכה אינה אלא מכח הלואתו והוי רבית דברים, ובפ' איזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"ב] אמרי' ואפי' רבית דברים אסור. ונ"ל דצדקה לא מיקרי אלא מה שאדם עושה בממונו, אבל מה שאדם טורח בגופו בשביל חבירו הוא הנקרא חסד, ומדקרי ליה צדקה אלמ' המשכון קנוי לו.
ל"ק הא דאמ' ליה מעכשיו הא דלא א"ל מעכשיו. תימה דמתני' ר"ש היא דאמ' חמץ אחר הפסח מותר, אלא דגבי ישראל קניס משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא, וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, ואין אחריות החמץ שבביתו עליו, וביד הגוי לפדותו אחר הפסח, וא"א לו לישראל לבערו, א"כ אמאי קא אסר ליה ר"ש אחר הפסח. וצ"ל דקנסינן ליה, משום דמעיקרא כשהלוה לו על חמצו וא"ל הגעתיך לא היה לו לקבוע זמן הפריעה אחר הפסח אולי לא יפדנו ונמצא למפרע שלו.
גוי שהרהין פת פורנין אצל ישראל. אביי לא מוקי לה במעכשיו, אלא ה"פ אינו עובר אם פדאו, ואם א"ל הגעתיך, פי' לאחר הפסח א"ל לא אפדנו [ו]יהיה שלך עובר, דלמפרע הוא גובה.
אמ' רב אחא וצריך שיבטלנו בלבו. פרש"י שמא (יפקע) [יפקח] הגל במועד ויעבור בבל יראה. ובחנם פי' כן, דאפי' לא יפקח את הגל עובר עליו בבל ימצא, שהרי טמון הוא ברשותו.
<h2>דף לב.</h2>
הא מני ר' יוסי הגלילי היא. פרש"י דרישא מיירי בשוגג בשתיהן, דאי שגג בתרומה (והדר) [והזיד] בחמץ אמאי משלם הא מיחייב ליה כרת, וסיפא מיירי במזיד בתרומה אפי' שגג בכרת, דמיתה בידי שמים ככרת דמי. וקשה לפירושו, דצריכינן למימר דמתניתין דלא כתנא(י) דבי חזקיה דאמ' דחייבי מיתות שוגגין פטירי, ובפ' אלו נערות [כתובות ל"ה ע"א] קאמ' מי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה. ועוד דמתני' דלא כהלכת', דאביי הוא דאמ' בפ' אלו נערות [ל' ע"א] דטעמא דר' נחוניא משום דיליף אסון אסון ואפי' מיתה נמי פטר, אבל רבא מפרש התם טעמא דר' נחוניא מדכתי' [ויקרא כ'] ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי, אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, ודוקא כרת פטור אבל מיתה לא. הילכך נראה לפרש דרישא מיירי אפי' הזיד בכרת, דאין חילוק בין שוגג למזיד לענין קם ליה בדרבא מיניה, אלא היינו טעמא דלא מיפטר מחמת כרת משום דתשלומי תרומה כפרה הם, כדמוכח במס' תרומות, דתנן התם פ"ו [מ"א] שאם רצה הכהן למחול אינו מוחל, ועוד קתני התם [מ"ב] בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן, אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה, אלמא אע"פ שאכלה תרומה שלה ועתה נעשית כהנת צריכה להפריש תשלומין ויהיו שלה כדי שתתכפר. וסיפא דמתני' פטור משום כרת, בין שגג בכרת בין במזיד. והא דלא קתני בחמץ של חולין של חברו שאם אכלו במזיד פטור אע"ג דמותר בהנאה, משום דקם ליה בדרבא מיניה, משום דאשמועי' ברישא דתשלומי תרומה בשוגג כפרה הם, ולא פטר ליה כרת.
ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. פרש"י משמע את הקדש שאכל, אלמא ראוי להיות קדש היה, וכששלם דוגמתו שם קדש חל עליו, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שכשמשלם דוגמתו אין שם קדש חל עליו. וקשיא לפירושו, דהכא בתרומת חמץ אפי' היה לה שעת הכושר איירי, ואותה ראויה להיות קדש, דלא ממעטי' [להלן ל"ג ע"א] מתתן לו ולא לאורו אלא כשלא היה לו שעת הכושר. ונראה לפרש דר' אליעזר בן יעקב הואיל וס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה, מהראוי להיות קדש ממעטינן אפי' היתה לה שעת הכושר, דכיון דאסורה בהנאה, אינה ראויה להיות קדש כלל, דראוי להיות קדש משמע שראוי לשום דבר, הילכך תרומה טמאה לא ממעטינן כיון שהיא מותרת בהנאה, והיינו דא"ל ר' אליעזר בן יעקב וכי מה הנאה יש לו בה, כלומ', הואיל ואין לו בה שום היתר הנאה אית לן למעוטי מקרא.
<h2>דף לב:</h2>
ואין נתינה בפחות משוה פרוטה. וא"ת והא קי"ל דחטה א' פוטרת את הכרי [חולין קל"ז ע"ב], אע"ג דכת' [דברים י"ח] בתרומה תתן לו, והכא אפי' רבנן מודו לו אי לא כתי' [ויקרא כ"ב] כי יאכל. וי"ל דחטה אחת לאו דוקא, אלא שוה פרוטה בעינן לכל הפחות. מיהו קשה מהא דאמרי' בפ' הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] קונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה, אע"ג דכתי' [רות ד'] שלף איש נעלו ונתן לרעהו. וכן גבי גט אמרי' [גיטין כ' ע"א] כתבו [על] גבי איסורי הנאה כשר, אע"ג דכתיב [דברים כ"ד] ונתן בידה. וי"ל כדאמ' בגיטין [שם] דנתינת גט אמ' רחמנא ולא נתינת ממון, וכן גבי קנין נתינת נעל ולא נתינת ממון. עי"ל דאפי' גבי נתינת ממון נמי לא בעי שוה פרוטה, והכא שאני משום דמה שמשיב את הקדש שמעל בו, היינו כמו השבת הגזילה שאינה בפחות משוה פרוטה, הילכך ונתן דהכא משמע ליה למידרשיה נתינה חשובה.
ההוא מיבעי ליה דבר הראוי להיות קדש. ואע"ג דמשמע לעיל [ע"א] [ד]מאת הקדש קא דריש, איכא למימר תרוייהו צריכי, דאי לא כתי' אלא את הקדש, הוה אמינא דאתי להכי שלא יחזיר לו אלא פירות ולא מעות שאינם ראוים להיות קדש, אבל כל מיני פירות ישלם ואפי' אינם ראויים לכלום, השתא דכתי' ונתן את הקדש, משמע נתינה הראויה להיות קדש.
מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד. ותימא אדרבה היא הנותנת, דשאר מצות שהן בכרת חמורות הן ולא ניתן זדונן לכפרה, אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת ראוי להתכפר על זדונה. שכן מצינו בד' שמביאים על זדונם כשוגג דחשיב להו בפרק מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א], הבא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון, בכל הני לית בהו כרת. וכה"ג פריך בריש מכות [ב' ע"ב], דקאמ' התם ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה עדים זוממים שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו, וקאמ' היא הנותנת, הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דליהוי ליה כפרה, הם שלא עשו מעשה במזיד ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה. וי"ל דבלאו הכי שפיר פריך לא אם אמרת. וכן היה רבי' מאיר אומ' דהוה מצי למיפרך לא אם אמרת בשאר מצות שכן מתכפר להם אפי' בחטאת בת דנקא תאמר במעילה דצריך להביא אשם בכסף שקלים. וע"ק דהכא משמע דאי לאו בשגגה הוה מחייבי' מזיד, א"כ גבי נזיר אמאי איצטריך למיכתב פתאום דמרבי מיניה בכריתות [שם] דמביא על הזדון, וכן בשפחה חרופה למה הוצרך לכתו' אשר חטא לרבות הזדון [בכריתות שם], וכי תימא דהוה ילפי' ממעילה דאימעיט זדון, א"נ משבועת ביטוי, הא ליתה, דאדרבה הוה לן למילף משבועת העדות ומשבועת הפקדון, דקולא וחומרא לחומרא ילפינן. ונ"ל דגבי שפחה חרופה ונזיר טמא ועדות ופקדון איצטריך לגלויי לן דמביאים על הזדון, משום דברוב קרבנות באים על השוגג, ובכולהו איצטריך קרא דלא ילפי' מהדדי דבכולהו איכא פירכא כדאיתא בשבועות [ל"ד ע"ב], והשתא דגלי קרא בהני, הוה אמינא דכל קרבן שאין בו כרת יביא נמי על הזדון, להכי איצטריך הכא בשגגה למעוטי מזיד.
<h2>דף לג.</h2>
ומה תרומה במיתה אף מעילה במיתה, ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית. תימ' דבפ' כל (התנור) [התדיר] [זבחים צ"א ע"ב] ובפ' כל המנחות [מנחות ס"ב ע"א] איכא תנא דאמ' דון מינה ואוקי באתרה, א"כ הכא נמי מוקי ליה באתרה, נימא מה מעילה דממון בשוה פרוטה אף מעילה דאכילה כן. ואע"ג דאיכא מ"ד דון מינה ומינה, מ"מ היכי פריך הכא כ"כ בפשיטות דקאמ' שדא ביה נרגא. וי"ל דהכא לא דאמי לדון מינה ואוקי באתרה דבעלמא, משום דכל מיני מעילה ילפינן מתרומה, וראוי היה לומ' אף בהנאת מעילה דממון בכזית, אלא דלא שייך ביה למימר כזית, והואיל ואינו מפורש בהדיא בהנאת ממון שוה פרוטה, באכילה אית לן למימר הכא לכ"ע דון מינה ומינה. ותימא אמאי לא מפריך לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב בהן מיתה עד דהוי כזית בכדי אכילת פרס, תאמר במעילה דאפי' אי בעי כזית הא אמרינן במעילה פ' הנהנה [י"ח ע"ב] צירף המעילה לזמן מרובה מעל. ושמא אי(כא) ילפי' מתרומה ילפי' לגמרי מינה אפי' שלא לצרף במידי דאכילה. דאע"ג דמצרפין בהנאת ממון, לא שייך למיפרך הכא מהנאת ממון, דהא דקאמ' לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית, במידי דאכילה קאמ', הילכך לא שייך למיפרך אלא ממידי דאכילה.
ומינה מה תרומה בכזית. תימא דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא מתרומה ע"כ ס"ל דמעילה בכזית כמו תרומה, ורבנן נמי דפליגי עליה דר' ואמרי באזהרה אית להו ג"ש נמי כדפרש"י, דלכמה מילי ילפי' מעילה מתרומה בפ' הנהנה [מעילה י"ח ע"ב], וא"כ מ"ט דרבנן דאבא שאול דאמרי לעיל [ל"ב ע"ב] לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל לתרומה עד שיהיה בו כזית, אבל במעילה לא בעי' כזית. ואין לומ' דאינהו סברי דאמרי' הכא דון מינה ואוקי באתרה בעלמא, דא"כ דמסתבר למימר הכי אמאי קאמ' לעיל שדא ביה נרגא. וצ"ע.
נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. נראה לר"ת לפרש ונמצא שהוא מחובר וחתכו, דאי נתכוון לחתוך את התלוש וחתך אחר שהוא מחובר, מאי איריא נתכוון לתלוש, אפי' נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר זה פטור, דלא הוי מלאכת מחשבת הואיל ולא נתכוון לחתוך מחובר זה. והכי תניא בהדיא בפרק ספק אכל [כריתות כ' ע"א], היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות את זו וכיבה את זו פטור. ועוד דנתכוון לזרוק שתים וזרק ד' דקתני בפ' כלל גדול [שבת ע"ג ע"א] גבי הני מיפרשא הכי, דאפי' נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' פטור אי לאו דאמ' בכל מקום שתרצה תנוח.
תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי [חולין ונתחמם בגיזי] עולה שמעל. תימא מה שייך הנאת עולה למתעסק בשבת, אף בשאר (מדות) [מצות] נמי דינא הכי, אם היה מתעסק בשאר מצות ונהנה חייב, ולאו משום חומרא הוא, דאמ' בכריתות פרק ספק אכל [י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, ומה ענין זה לאיסור שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ונ"ל דלא קשה מידי דנהי דאיכא טעמא למילתא, מ"מ פירכא היא, שהרי מצינו חיוב במעילה מה שאין כן בשבת. ומיהו קשה נילף מחלבים ועריות שחייבים עליהם כרת ופטר את המזיד, אע"ג דגבי חלב איכא למיפרך כדאמ' רב חייא בר אבין לעיל [ל"ב ע"ב], נילף מעריות דלא שייך בהו לא פירכא דרב חייא בר אבין ולא פירכא דמר בריה דרבינא. ונ"ל דאפי' אי עביד ק"ו מחלבים ועריות, כיון דק"ו אתי מכח חומר כרת, איכא למיפרך מה לשם כרת שכן לא חייב בה שאין מתכוין כמתכוין.
רב נחמן בר יצחק אמ' וכו'. הני אמוראי פליגי בפלוגת' דאביי ורבא (ו)בפ' כלל גדול [שבת ע"ב ע"ב], [דק]מיפלגי בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, דרב נחמן בר יצחק מחייב ליה ופטר דוקא נתכוון להגביה.
אמ' מר בד"א וכו'. פרש"י דברי הכל קאמ', ואפי' למ"ד דשרי הנאת חמץ בפסח קאמ'. ואע"ג דלכאורה האי בד"א אתנאי דאיירי ברישא קאי, ולדידהו חמץ בפסח אסור בהנאה, לא היה נראה לרש"י דאליבא דידהו בעי תלמודא מה"מ, דלדידהו שמעינן ליה מקרא דונתן לכהן את הקדש [ויקרא כ"ב], דבר הראוי להיות קדש, וכיון שאסור בהנאה אינו ראוי להיות קדש כדפרישי' לעיל [ל"ב ע"א]. ועוד מתוך דברי רב נחמן בר יצחק מוכח דלא בעי אליבא דתנאי [ד]רישא, דתתן לו ולא לאורו משמע תתן דבר הראוי לו ולא דבר שאינו ראוי לו אלא לאורו, דכי האי גונא דריש ליה רב נחמן בר יצחק (אמ' קרא תתן לו ולא לאורו, מכלל דבת אורו היא) גופיה בפ' במה מדליקין [שבת כ"ה ע"א], דבעי התם תרומה טמאה דמותרת בהנאה מ"ל [—מנא לן] וקאמ' רב נחמן בר יצחק אמ' קרא תתן לו ולא לאורו, מכלל דבת אורו, ולתנאי דרישא אפי' לאורו לא חזי.
<h2>דף לג:</h2>
אמ' קרא ראשית ששייריה ניכרין. תימא כיון דאליבא דר' יוסי הגלילי איירינן כדפרישי', א"כ הוי שפיר דמי שייריה ניכרין, דע"י התרומה שייריה מותרים בהנאה. וי"ל דאפי' קודם הפרשה נמי היה טבל כולו מותר בהנאה, דאין לך בו אלא (בשעת) [משעת] הרמה ואילך היינו דוקא טבל טמא, דדרשי' [בשבת כ"ו ע"א] במשמרת תרומותי הכתו' מדבר טהורה וטמאה, מה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך דהיינו אכילתה, אף טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך דהיינו שריפה, ומהאי טעמ' אסרי' כל הנאה של כלוי בטבל טמא, אבל בטבל חמץ בפסח שרי בכל מיני הנאות.
משקין בענבים מיפקד פקידי. ואינו חיבור לזג, הילכך טומאת אוכלין לא נטמא, (וגבי) [וגם] טומאת [משקין] לא נטמא אגב האוכל, אע"ג דחיבורי אוכלין כאוכלין, או מטעם שומר(י), דיש שומר להכניס, כדאית' בפ' העור והרוטב [חולין קי"ח ע"א] משום דכל זמן שהוא בתוך הזג אין עליו תורת משקין לקבל טומאה.
וכי טומאה שבהן להיכן הלכה. הקשה ה"ר מנחם מהא דתנן בפ"ג דמס' טהרות [מ"א], הרוטב והגריסין והח0לב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה, קרשו הרי אלו שניים, חזרו ונימוחו כביצה מכוון טהור, ואמאי נימא טומאה שבהן להיכן הלכה. וי"ל דה"פ, קרשו הרי אלו שניים, דבטלו מתורת משקין ונעשו אוכל, והוי כאוכל שנוגע במשקה, דבעצמו נגע כשנהפך ממשקה לאוכל, חזרו ונימוחו (ו)כביצה מכוון טהור, לאו טהור ממש קאמ', אלא טהור מסתם טומאת משקין שהם ראשונים, אלא נשארו בטומאת האוכל שפרשו ממנו ושניים הם, אבל יותר מכביצה טמא כדין משקה, דמשיצאת טיפה ראשונה (נטמאו) [נטמאת] בכביצה.
לאימת מתכשרי לכי סחיט להו לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה. תימא תיקשי ליה ממתני' (דפ"ב) [דפ"ג] דטהרות [מ"ב], דתנן גוש של זיתים שנפל לתנור והוסק כביצה מכוונת טהור, פי' גוש זיתים מחוברים טמאים שנפל לתנור והוסק התנור ויצא מהן משקה, כביצה מכוונת טהור התנור, דאין אוכל מטמא כלי, ומשקין היוצאין מן הגוש אין להם במה יטמאו שהרי חסר הגוש מכביצה, יתר מכביצה נטמא התנור, ואי פירות מבלע בלע אמאי טהור התנור, והלא נטמאו המשקין עם האוכל. ולא שייך לאוקומה לענין הכשר כי הך דהכא, דע"כ בגוש של זיתים טמא איירי. וי"ל דמוקי לה בגוש של זיתים שני, הילכך כביצה מכל וכל טהור התנור, דכיון דאוכל שני הוא, משקין היוצאים ממנו אין נעשים ראשונים מכח טומאה ראשונה שנטמאו עם האוכל, כדפרישית גבי רוטב וחלב (ורוטב) וגריסין דהך מתני' דגוש. אבל הכא לא שייך לשנויי הכי, דטמא מת שסחט זיתים וענבים ראשונים הם.
כי סחיט להו בציר להו שיעורא. מכאן הקש' ר"ת לרש"י דפי' דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה, דהא מכי נפק טיפה ראשונה מתכשר ומיד נטמא כל הנשאר, דמשקין מיבלע בליעי ונטמא המשקין עם האוכל, ואפי' אין בו כביצה הכל טמא. ותירץ ה"ר יוסף דאע"ג דמקבל טומאה בפחות מכביצה, הכשר אינו מקבל בפחות מכביצה. והיינו טעמ' דמאשר יאכל [ויקרא י"א] דדרשי' מיניה [בתו"כ שמיני פ"ט ה"א] לטמא אחרים בכביצה, עליה קאי אשר יבא עליו מים יטמא, אלמא דאין הכשר בפחות מכביצה. ועוד הקשה מדלקמן פ' אלו עוברין ולקמן [מ"ד ע"א] אפרשנו ב"ה. ועוד הקשה מההיא דפ' המצניע [שבת צ"א ע"א], דאמ' התם, בעי רבא מיניה דרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, למאי לענין טומאה, ובמקומו מפורש. ועוד הקש' רשב"ם על פרש"י מהא דתנן במסכת אהלות פ' [העושה מאור (פי"ג מ"ה)], אלו ממעטין את הטפח פחות מכביצה אוכלין, פי' פותח טפח שישנו בין בית לבית ומונח בו פחות מכביצה אוכלין, ממעט את אויר הטפח ואין הטומאה עוברת מבית לבית, וקאמ' בסיפא [מ"ו], זה הכלל הטמא אינו ממעט והטהור ממעט, אלמ' פחות מכביצה אוכלין לא מקבלי טומאה. וכי תימ' קרי ליה טהור כיון שאינו מטמא אחרים, הא ליתא דאמרי' בפ' לא יחפור [ב"ב י"ט ע"ב] דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. עוד ראייה מדאמ' במס' סוטה פ' כשם [ל' ע"א], שתי עיסות א' טהורה וא' טמאה, נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לה פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף, והתניא כביצה, ומסיק דמיירי בעיסה ראשונה, ודכ"ע אין שני עושה ג' בחולין, וחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דאמו, והכא (דמותר) [במותר] לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קא מיפלגי, הא דתניא כביצה (הכא) [סבר] מותר, הא דתני פחות מכביצה סבר אסור. אלמ' פחות מכביצה לא מקבל טומאה, דאי מקבל טומאה א"כ גורם טומאה הוא. ורש"י דחק לפ(י)' שם דפחות מכביצה אינו חשוב, ומותר לגרום [לו] טומאה כדי לתקן העיסה לתרום מן המוקף. ועוד הביא רבי' אליהו ראיה מההיא דת"כ [שמיני פרשה ז' הי"ג], דדריש גבי כלי חרש, אותו תשבורו, אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן, ואי מקבל טומאה בכל שהוא אמאי איצטריך קרא דלא מהני בהו שבירה, פשיטא דטומא' שבהן להיכן הלכה. ועוד ראייה מהא דתנן פ' אלו עוברין [להלן מ"ט ע"א], ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קדש, ר"מ או' זה וזה בכביצה, ומפ' בגמ' חזרתו כטומאתו, מה טומאתו בכביצה אף חזרתו בכביצה, ומסתמ' בקבלת טומאה קאמ', דמה לנו לתלות החזרה בטומאת אחרים. ורש"י עצמו חזר בו במס' חולין פ' אותו ואת בנו [פ"ב ע"א] בשמעת' דפרה מטמאה טומאת אוכלין. ופר"ת דבין לטמא ובין ליטמא בעינן כביצה, והא דאמרי' [חולין כ"ד ע"ב] התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל, לאו דוקא חרדל, דחרדל לא מקבל טומאה, אלא לסימנא בעלמ' נקטיה. והך דרשא דת"כ [שמיני פ"ט ה"א] דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, פי' רשב"ם דמיירי בקדשים, דכמו כן מצינו בהן חומרא אחרת גבי טומאה, שטרפה ששחטה טהורה בחולין ובקדשים טמאה כדאית' (בפ"ב) [בפ"ד] דחולין [ע"ג ע"א]. ור"ת פי' דאסמכת' בעלמא היא, דמילי טובא אסמיך בת"כ מקרא אע"ג דליתנהו אלא מדרבנן, כמו מעשר פירות וירק [תו"כ בחוקותי פי"ב ה"ט] ואין עולין באילן [תו"כ אחרי מות פ"ז ה"ט].
דאי לא תימא הכי הא דתניא למה [זה] דומה לתרומת תותים וענבים וכו'. הקש' ה"ר אלחנן מאי קא פריך הא אמרי' לקמן [ל"ד ע"ב] אע"ג דר' יוחנן ס"ל משקין מיפקד פקדי, גבי ענבים של תרומה מודה דמשום (ערלה) [מעלה] מקבל טומאה המשקה עם האוכל, דחשיב כאילו מיבלע בליעי. ותירץ הר' מאיר דלא עביד מעלה בתרומה אלא במידי דאיתיה נמי בקדש, כגון תבואה וענבים, אבל תותים שאין מהם למזבח לא עבוד מעלה. ונ"ל לתרץ דרב חסדא דהכא לית ליה דרב יוסף דלקמן דמוקי הא דר' יוחנן בתרומה, אלא רב חסדא מוקי לה כפשטה דאיירי בענבים שהקדישן לנסכים, אבל בתרומה לא עבוד מעלה.
ומי חיישי' לתקלה. הקש' רבי' מאיר, והא פליגי בה תנאי לעיל בסוף פ"ק [כ' ע"ב]. ותירץ דהכי פריך, ומי חיישי' לתקלה בזמן מועט בכדי דר[י]כה, והא תניא מדליקין בפת ושמן של תרומה שנטמא, ומיירי שאין מהן אלא מעט, דאפי' מאן דחייש לתקלה היינו דוקא בחבית מלאה דמתקיים זמן מרובה.
<h2>דף לד.</h2>
והי[ו] מחמין לו חמין בחטים של תרומה. משמע הכא דשרי ליה לישראל לאתהנויי מתרומה, וכן משמע ההיא דעירובין [כ"ו ע"ב] דמייתי לעיל בריש פירקין [כ"ג ע"א], מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וקשה לר"ת מהא דאמרי' בפ"ק דע"ז [ט"ו ע"א] וביבמות פ' אלמנה [ס"ו ע"ב], כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואמאי והא ישראל גופיה יכול להאכילה. ותירץ דהנאה שאינה של כילוי שרי לישראל, אבל בהנאה שמכלה על ידה התרומה אסור, ובשמעתין היו מחמין לכהנים אוכלי שולחנו של ר'. וכן מוכח במס' תרומות, דתנן בשילהי תרומות [פי"א מ"י] מדליקין בשמן שריפה בבתי כניסיות ובבתי מדרשות במבואות האפלים וע"ג חולין ברשות כהן, פי' אם יש שם כהן, דנר לא' נר למאה, אבל אם אין שם כהן אסור. והיינו טעמ' משום דדרשי' [שבת כ"ו ע"א] משמרת תרומותי [(במדבר י"ח), בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת טהורה], מה תרומה טהורה אכילתה לכהן אף תרומה טמאה אכילתה דהיינו הסקה לכהן, והדר ילפי' טהורה מטמאה, מה טמאה היסיקה דהיינו הנאת כילוי אסור[ה, אף תרומה טהורה הנאה של כילוי אסורה, דהיינו ליתן לבהמה לאכול]. וה"ר משה מפונטזייא היה רוצה לתרץ, דכל הנאות מותרות לישראל רק [לא] להאכיל לבהמתו, דכתי' [ויקרא כ"ב] וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ונפש משמע נמי נפש בהמה, כדדרשינן בת"כ ועל כל נפשות מת לא יבא [ויקרא כ"א], שומע אני אפי' נפש בהמה, ת"ל לאביו ולאמו וכו', אלמ' בהמה בכלל נפש, ודוקא קנין נפש של כהן אוכל אבל קנין נפש בהמה של ישראל אינו אוכל. והקש' לו ר"ת מההיא דמס' תרומות [פי"א מ"י] דמשמע דהדלקה נמי אסירא.
טהרו מלטמא. תימ' דאמרי' פ"ק דשבת [י"ז ע"ב] טעמא דגזרו על גידולי תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן, שלא ישהה אותה לזריעה דאתי בה לידי תקלה, וכיון דטהרה מלטמא אכתי ישהה אותה לזריעה כדי לטהרה מטומאתה. וי"ל כיון דאינה נעשית חולין איכא ריוח פורתא דתרומה דמיה מועטין, ולא משהה לה.
תנינא גידולי תרומה. הקש' רבי' נסים דתניא בתוספתא בריש מס' טהרות [פ"א ה"ה] גידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין. ומצא התירוץ בירושלמי דמס' תרומות [פ"ו ה"א] דמפרש הרי הן כחולין להתחייב בלקט שכחה ופאה ובמעשרות, ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אותם, ועניי ישראל מוכרים את שלהם לכהנים והדמים שלהם, דכיון דגידולי תרומה מדאוריתא חולין נינהו, ולא אתיא גזרה דרבנן ומפקע להו.
גידולי גידולין. פרש"י כמו בצל שנטעו והם נוספות ומתחברות ג' או ד' יחד היינו גידולי גידולין. ולא נהירא, כיון דמאותה השתילה ששתל ניתוסף ונתחבר, הכל נקרא גידולי ראשון. וריב"א פי' על פי(') הירושלמי [תרומות פ"ט ה"ב] דגידולין היינו גידול ראשון מהשתילה ראשונה, וגידולי גדולין היינו שעקרן וחזר ושתלן, והכי איתא בירושלמי גידולי גידולין משיעשו שתי גרנות.
אלא א"א פיסול הגוף למה לו צורה. תימ' דילמא האי פיסול חטאת העוף דקתני היינו בדם ובבעלים, דבעינן צורה. וי"ל דמ"מ אחר שנזרק (דם) [בלול] הסיח דעתו ממנו, ולמה צריך להמתין עד למחר שתתעבר צורתו. ורבי' מאיר תירץ לפי שאין דמה מתקבל בכלי, אלא אוחז בראשו ובגוף ומזה, וכיון דמזה בגוף הקרבן אם נשפך דמה לארץ הוי כאילו אירע פיסול בקרבן. ופיסול בעלים נמי לא שייך אלא בנזיר טהור ועשה פסח.
<h2>דף לד:</h2>
וכתי' (נותן) [ונתן] אלמ' תלושין וכו'. פי' רש"י מגומגם. ונראה לפרש, מים חיים אל כלי [במדבר י"ט] שתהא חיותן בכלי משמע, ומדאמ' ונתן אלמא תלושין נינהו, והדר קתני מים חיים, א"כ קשו קראי אהדדי. ונראה לפרש דונתן אתא לאשמועי' דלעולם תלושין נינהו לענין טומאה, אפי' חיברן למים חשיבי כתלושין ואין זריעתן מטהרתן. והשתא מייתי ראייה דאין זריעה להקדש מן התורה, וכן נמי עבדו(ה) רבנן מעלה דלא תועיל זריעה לתרומה.
<h2>דף לה.</h2>
כוסמין מין חטים, שבולת שועל ושיפון מן שעורים. פרש"י לענין תרומה דאין תורמין ממין על שאינו מינו. וקשה לפירושו דתנן במס' תרומות [פ"ב מ"ו], כל שהוא כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה, ובריש מס' כלאים תנן, החטים (והזרנין) [והזונין] אינם כלאים זה בזה, השעורים והשבולת שועל, והכוסמין והשיפון, והפול והספי'ר, פול (הלון) [הלבן] והשעועות, אינם כלאים זה בזה, וזוגי זוגי קתני, כדמפרש בירושלמי [כלאים שם], דאלו כלם אינם כלאים זה בזה א"כ הוה קשה לשמעתין, דהוה משמע כוסמין מין שעורים ולא מין חטים, והכא משמע איפכא, אלא ודאי זוגי זוגי קתני, אלמא דשעורים ושיפון שני מינים הם, וכן שבולת שועל ושיפון, והה"נ לתרומה, והכא קתני דמין א' נינהו. הילכך נראה דלענין חלה קאמ' הכא, ואע"ג דלענין תרומה חשיבי שני מינין, גבי חלה הניטלת מן העיסה מצטרפין אותן מינין שעיסותיהן דומות זו לזו. וכן מוכח במנחות פ' ר' ישמעאל [ע' ע"א], דתנן החטים והשעורים וכו' הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפין זה עם זה, ומייתי עלה בגמ' הך ברית' דהכא.
תניא כוסמין מין חטים וכו'. ומהא דתנן בפרק בתרא דחלה [מ"ב], אי זהו מין במינו, החטים אינם מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין, ושעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים, אלמא דכוסמין בהדי שעורים מצטרפין, והכא דקתני דכוסמין דוקא מין חטים. וצריך לפרש כוסמין אף מין חטים וכ"ש מין שעורים.
שבולת שועל ושיפון מין שעורים. ולא מין חטים. ותימא מהא דתנן בריש חלה ה' דברים חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה, אלמא מצטרפין כולהו יחד. ורש"י פי' במנחות [ע' ע"א] והא דקתני וכלם מצטרפין זה עם זה לאו דוקא. בירושלמי [חלה שם] (רמז) [רמי] כלם מצטרפין זה עם זה אמתני' דפ' בתרא דחלה [מ"ב] דתנן החטין אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין וכו', ומשני כאן בבלול כאן בנשוך, אם בלל מכל המינין יחד ועשה מהן עיסה מצטרפין לה' רבעים להתחייב בחלה, אבל עשה עיסה ממין זה לבד וממין זה לבד והשיכן יחד אנן מצטרפין אלא כמו ששנוי בפ' בתרא.
המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת. בפ' העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] דריש [ריש] לקיש מקר' נפש [שמות י"ב] לרבות את השותה. ואם מצה הוא אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. דלאו לחם הוא.
<h2>דף לה:</h2>
יוצאים בדמאי. איכא לספוקי אי בעי למימר שיוצאים לכתחלה או דוקא בדיעבד. ומהאי טעמ' דמפ' בגמ' דאי בעי מפקר ניכסיה הוא, משמע דלכתחלה לא, דהשתא מיהא לא אפקר ניכסיה ולא הוי עני. או שמא הואיל ומותר לעניים, אכילה דמצה שריא אפי' לכתחלה הואיל ונקראת עניות. וכן משמע דכל הנך דמתני יוצאים בהן לכתחלה. אכסניא. בירושלמי [דמאי פ"ג ה"א] איכא מ"ד אכסנאי גוי, ואיכא מ"ד אכסניא ישראל.
מי פירות אין מחמיצין. תימ' דקא אמ' לקמן [ל"ו ע"א] בשמעתין אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד. ומיהו מהא ל"ק, דהא דקאמ' אין מחמיצין היינו חמץ גמור אבל חמץ נוקשא הוי ואית ביה לאו. וכן משמע מילתיה דריש לקיש דאמ' אין חייבין על חימוצו כרת, אבל לאו משמע דאית ביה. ומיהו קשה לקמן בפירקין [מ' ע"א] אמרי' גבי (קימחא) [חצבא] דאבישונא, רבא אמ' מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין ושרי ליה לגמרי. ופי' ר"ת דמי פירות ודאי אין מחמיצין כלל, והא דאמ' לקמן תשרף מיד היינו בשעירב בו מים דהא ממהרת להחמיץ יותר. וכן מוכח בפ' כל המנחות באות מצה דקאמ' התם [נ"ז ע"א] אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר' יוסי הגלילי, ופריך מנחת נסכים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין, אמ' ריש לקיש אומ' היה ר' יוסי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה, אלמא משמע בהדיא דמי פירות בלא מים אין מחמיצין. והא דאמרי' [מנחות נ"ד ע"א] תפוח שרסקו ונתנו תוך העיסה וחימצה הוי חמץ נוקשה, התם כבר נילושה העיסה במים. והא דריש לקיש דהכא איירי ע"י מים וקאמ' אין חייבין על חימוצו כרת דחמץ נוקשה הוי כההיא דתפוח שריסקו. אבל ליכא למימר דבלא מים איכא מלקות דחמץ נוקשא הוי, דא"כ אמאי איצטריך לריש לקיש למימר התם דמנחת נסכים מגבלה במים, בלא גיבול מים נמי אע"ג דלא הוי [א]לא חמץ נוקשה איצטריך קרא לאזהורי שלא תאפה חמץ, דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה. ובירוש' דסוף פירקין [ה"ז] משמע דמי פירות אפי' בפני עצמן מחמיצין, דגרסי' התם, ר' שמואל בר רב יצחק ה"ל יין תוסס, יהיב ביה שעורים בשביל שיחמץ, אתא שאל לר' מנא, א"ל צריך אתה לבער. ר' חנינא ה"ל דבש מזוייף בסלת, שאל לר' מנא, א"ל צריך אתה לבער. חד מאילי' דר' פדאי ה"ל גרבין דמשח (חד מן דבית ביראי) גו אוצרא דחטים של ר' בון, א"ל איזיל גרוף די תחותיהון. ושמ' [—ושמא] כל הני סברי כאביי דאסר חצבא דאבישונא דס"ל דמי פירות מחמיצין בפני עצמן, וקי"ל כרבא דשרי. ורש"י מסתפק במי ביצים אי חשיבי כמי פירות או לאו, לפי שאנו רואים שהעיסה נעשית מהם עבה יותר מן המים. ור"ת היה נוהג בהם היתר, והיה נוהג לאכול ערב פסח אחר ד' שעות עיסה שנילושה בביצים. אע"ג דאמרי' [ירושלמי פ"י ה"א] האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, היינו דוקא בלחם עוני שיכול לצאת בו הלילה.
ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. פשיט'. הקש' רבי' מאיר מאי פריך פשיטא לימ' דאיצטריך לאפוקי מדר"מ דאמ' בפ' יש מותרות [יבמות פ"ה ע"ב] דמעשר ראשון אסור לזרים. ותירץ דא"כ לא ה"ל למיתני במעשר ראשון שניטלה תרומתו אלא במעשר ראשון סתם, דבכל דוכתא דקתני מעשר ראשון סתם לענין אכילה היינו מעשר שניטלה תרומתו, אלא ע"כ ה"ק שניטלה תרומתו אע"פ שלא נתקן לגמרי, והיינו דפריך פשיט' ומה תיקון היא צריכה יותר.
ומה ראית. בכל דוכתא הוי פירושה ומה ראית כלומ' איפוך אנא. והקשה רבי' מאיר דמאיזה טעם היה לומ' לנו איפכא. ותירץ כיון דמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט א"כ לא מסרו הכתו' אלא לחכמים, א"כ איפוך אנא, דמסתברא לקנוס הלוי טפי בשהקדימו בשבלים, לפי שידע בבירור שלא ניטלה הימנו תרומה גדולה כיון שלא נגמרה מלאכתו.
והכהנים בחלה ובתרומה. אע"ג דאמרי' לקמן [ל"ו ע"ב] בכל מושבותיכם [שמות י"ב] מצה הנאכלת בכל מושבות, חלה ותרומה חשיב להו נאכלין בכל מושבות, אע"פ שאינם נאכלים בבית הקברות הואיל ונאכלים בכל ערי ישראל.
אבל לא בטבל. פשיטא. תימ' דבשמעתין מצריך קרא דאין אדם יוצא בטבל והכא פריך פשיטא. וי"ל דפריך הכא פשיטא שאין יוצאים בו לכתחלה. בטבל טבול דרבנן לא. תימא אמאי צריך קרא תיפוק לי משום מצוה הבאה בעבירה כדאמרי' בלולב הגזול [סוכה ל' ע"א]. וי"ל דשאני לולב שמודים ומשבחים בו להב"ה דומיא דקרבן, דהא בסוכה צריך למעוטי גזלה [שם ט' ע"א], וכן בציצית, דדרשי' לכם משלכם, אבל משום מצוה הבאה בעבירה לא.
אסימון דרחמנא אמ' [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך, דבר שיש בו צורה. פרש"י פלדון שאין עליו צורה. וקשה דבפ' הזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] קאמ' מאי אסימון פולסא, ובפ' במה אשה יוצאה [שבת ס"ה ע"א] משמע דפולסא הוא דבר שיש בו צורה, (וקאמ') [דקאמר] התם אמתני['] דיוצאים בסלע שע"ג הצינית, אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא. ור"ת מפ' מטבע שיש בו צורה אלא שנפסל ואינו יוצא בהוצאה, וה"ק דרחמנא אמ' וצרת הכסף בידך ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, דבר שיש עליו צורה שיוצאה בהוצאה ויכול לקנות בו כל דבר. והכי דריש ליה ר"ע בפ' הזהב [שם].
דרחמנא אמ' [ויקרא כ"ז] ונתן הכסף וקם לו. לאו ממשמעות דכסף ממעט מקרא, דהא בכל דוכת' אמרי' שוה כסף ככסף, אלא אכלל ופרט קא סמיך, ויסף כלל, כסף פרט, והיה לו חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו שטרות עבדים וקרקעות. וכן מוכח בבכורות פ' יש בכור [נ"א ע"א], דתנן אין פודין לא בעבדים לא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות, ומפ' בגמ' ולא בהקדשות בכל אלה, ושטר יליף התם בכלל ופרט. וכן נמי יש לפרש בקרקעות.
<h2>דף לו.</h2>
האוכל נבלה ביום הכפורים. פרש"י אם נתנבלה ערב י"ה [—יום הכיפורים], א"נ אפי' בי"ה, ולא חייל לאיסור י"ה אאיסור אבר מן החי. ולא נהירא דהא פקע מיניה איסור אבר מן החי וחייל עליה איסור נבלה, ואיסור י"ה (ליחיל) [ליחול] בהדיה, דבאיסורי בת אחת מודה ר"ש אע"ג דאין איסור חל על איסור בזה אחר זה. אלא בנתנבלה בערב י"ה איירי. א"נ בנתנבלה בי"ה, דמעיקרא ה"ל איסור דאינה זבוחה, דכתי' [דברים י"ב] וזבחת ואכלת, זבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל, ולא חייל איסור די"ה אאיסור דאינה זבוחה. וקשה לי א"כ איסור נבלה לר"ש היכי חייל על אינו זבוח, וכי היכי דחייל איסור נבלה ליחול נמי איסור די"ה בהדה. וי"ל דאיסור נבלה הוי מעין איסור דאינה זבוחה אלא שיש בו לאו הילכך חייל, אבל איסור י"ה לא חייל.
כתי' עני וקרי עוני. ודרשי' תרוייהו מקרא ומסורת. ואע"ג דגבי לולב כ"ע מודו דאמרי' כפת כתי' [סוכה ל"ד ע"ב] ולא אמרי' כפות קרינן ויצטרך שני לולבים. וי"ל דשאני לולב דמוכח קרא דומיא דפרי עץ הדר דמשמע חד, הילכך לכ"ע מסורת עיקר.
שעונין עליו דברים. תימ' כיון דר"ע דריש תרויהו א"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ט דר"ע, כדפריך מעיקרא כד הוה ס"ד דלא דריש ר"ע אלא מסורת לחודה. וי"ל דר"ע מסתבר ליה למדרש מקרא ומסורת בעי"ן ולא באל"ף.
אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו, אתאן לת"ק. דקדק רי"ף [סי' תשכ"ו] דומיא דקיטוף דאיירי ע"י מים שכבר נילושה העיסה (העיסה) במים ואח"כ מקטף בשמן, כה"ג נמי איירי בלישה, שלש ביין ושמן ודבש עם המים, ואסר ת"ק ור"ע שרי. ופסק הלכת' כר"ע (כעובדא) [דעובדא] דריב"ל (מסיים) [מסייע] ליה. והא דאסרי' לקמן [ל"ט ע"ב] ותיקא במייא ומילחא ושרינא במשח' ומלחא, קשה לפסקא דידיה, דמשמע דוקא מי פירות בלא מים אין מחמיצין. וכן ההיא דמנחות [נ"ז ע"א] דפריך מנחת נסכים מי פירות [נינהו ומי פירות] אין מחמיצין, ומשני ריש לקיש אומ' היה ר' יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה. הילכך נ"ל כרברבתא דפסקי כחכמים, ועובדא דריב"ל איירי בלא מים, ולא מסתייע מיניה אלא דיש חילוק בין יום א' ליום שני. ועוד נ"ל דליתה להאי דיוקא דדייק רי"ף דדומיא [ד]שרו רבנן בקיטוף דהיינו ע"י מים (אחר) [אסרי ב]לישה, דאיפשר דבלישה אסרי אפי' בלא מים, דס"ל דמי פירות לחודייהו מחמיצין כדסבר אביי לקמן [מ' ע"א], וקיטוף שרו אפי' ע"י מים משום דקיטוף דבר מועט הוא ואינו מחמיץ, ור"ע דשרי לא שרי אלא מי פירות לחודייהו בלא מים.
לישה נמי נהי דבזריזין ליתה במקום זריזין איתה. תימ', תינח מנחת סלת דלישתה בעזרה, שבלילתה היא בכלי שרת ונקמצת סלת, אלא הכא במנחת מאפה, מדקתני כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, וזהו דוקא במנחת מאפה ומחבת ומרחשת שנקמצין אחר אפיה וטיגון וצריך לשומרן שלא יחמיצו ותפסל המנחה, ואותה לישה שקודם אפייה וטיגון מנ"ל שבמקדש היתה. וי"ל דמסתמ' כיון שצריכות שימור שלא יחמיצו, סמוך לתנור ומחבת ומרחשת שהיו בעזרה היו לשין אותה ולאפותה ולטגנן מיד בלא שהייה. ועוד תירץ רבי' אפרים משום דאמרי' במנחות פ"י [פ"ז ע"א] שתי מידות של יבש היו במקדש עשרון וכו' עשרון [מה] היה משמש (כותיה) [בו היה] מודד בכל המנחות, וכיון דהא עשרון הוא כלי שרת אם היה מוציאה לחוץ היתה נפסלת ביוצא, הילכך בעינא שתהא הלישה בעזרה.
מה מרור שאינו בכורים. תימ' מנ"ל דמרור אינו בכורים, דילמ' מרור דקרא היינו זית שהוא מר, כדאמרי' [עירובין י"ח ע"ב] והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יהיו מזונותי מרורים כזית וכו'. ותירץ רבי' שמשון משום דאמרי' [להלן ל"ט ע"א] מרור דומיא דמצה, מה מצה מיני זרעים אף מרור מיני זרעים.
<h2>דף לו:</h2>
(מוציא) [אוציא] חטים ושעורים שיש במינן בכורים. [תימה] א"כ אוציא כל המינין דכלם מין חטים ושעורים נינהו, כדאמרי' לעיל [ל"ה ע"א] כוסמין מין חטה ושעורים נינהו וכו', ואנן לחם בעינן [ו]משום הכי ממעטין לעיל [שם] אורז ודוחן.
אי מצות מצות ריבה אפי' בכורים נמי. הוה מצי למימר דאהני ריבוי לרבות יש במינו בכורים ואהני מיעוטא למעט בכורים, אלא בלאו הכי משני ליה שפיר דכיון דאשכחן דהדר ביה ר"ע.
דא"ר אלעזר מנין למעשר שניטמא וכו'. והא דאיצטריך למימ' כדר' אלעזר היינו למאן דאית ליה מחיצות לקלוט דאוריתא, הילכך לית ליה היתר מושבות אלא כשנטמא כר' אליעזר, אבל למאן דאית ליה מחיצות לקלוט דרבנן [מכות כ' ע"א] בלא נטמא אית ליה היתר מושבות מדאורית'. (נמי) [ומיהו] ר' אליעזר גופיה מצי סבר מחיצה לקלוט דרבנן ואיצטריך קרא לנטמא דאפי' בירושלם יכול לפדותו. ומיהו קשה דאפי' מעשר שני טהור יש לו היתר מושבות, שהרי מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל בזמן נוב וגבעון, כדתנן בפ' בתרא דזבחים [קי"ב ע"ב] באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל ערי ישראל, והא (ד)חשבינן ליה היתר מושבות (דדמו) [כדמוכח] לקמן בפירקין, דתנן [לעיל ל"ה ע"א] חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן ודריש ליה [להלן ל"ח ע"ב] מקרא, ופריך תיפוק לי דאין להם היתר בכל מושבות, ומשני אמ' ריש לקיש חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון. ותירץ רבי' שמשון דמה שנאכלים בנוב וגבעון אין זה קרוי היתר מושבות בזמן בית עולמים, דאי לא תימא הכי בכורים נמי יש להם היתר בכל מושבות, דאף הם היו נאכלים בכל ערי ישראל בזמן נוב וגבעון דדין א' להם, דבחד קרא כתיבי לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' ותרומת ידיך [דברים י"ב], ואמרי' אלו בכורים. והא דלקמן גבי חלות תודה ורקיקי נזיר, (הכא) [ה"ק] זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלים בנוב וגבעון, הילכך איצטריך קרא אחרינא לאסור אף בזמן נוב וגבעון שאז יש להם היתר מושבות, והכא איירי בבכורים ובמעשר בזמן בית עולמים שאין להם היתר מושבות.
מאן שמעת ליה דאמ' מעשר שני נפיק ביה ר"ע. תימ' מנ"ל דאתיא כר"ע, דילמ' אתיא כהני תנאי דסבירא להו יש אם למסורת ולא דרשי אנינות כלל. והא דאיצטריך לעיל מצות מצות ריבה לר"ע, היינו משום דסבר יש אם למקרא ולמסורת, דהא דריש עוני שעונין עליו דברים הרבה, אבל מאן דלית ליה כלל למקרא ולא דריש אלא מסורת, בלא ריבויא ידעינן דמעשר שני נמי נפיק ביה. וי"ל דאפי' מאן דסבר יש אם למסורת אפ"ה דריש עוני אנינות, אע"ג דס"ל מסורת עיקר, א"א שלא ידרוש שום דרשא מן המקרא, הילכך לא אשכחן תנא דאית ליה דנפיק במעשר שני אלא ר"ע דדריש מצות מצות ריבה.
[ו]ר' יוסי הגלילי תיפוק לי[ה] דאין נאכלין באונן. תימ' ר' יוסי הגלילי תיפוק לי' מעשר שני בכל מושבותיכם כמו בכורים. וי"ל דאי לאו לחם עוני הוה אמינא דמושבותיכם דוקא לבכורים הוא דאתא, אבל מעשר שני הואיל ואיפשר להיות לו היתר מושבות בניטמ' כר' אליעזר הוה אמינא מצות מצות ריבה.
פרט לחלוט ואשישה. קשה דהכא משמע דחלוט הוי לחם אלא דממעטי ליה גבי מצה משום דלא הוי לחם עוני, ולקמן בשמעתין אמרי' מאי חלת המסרת חלוט של בעלי בתים, ומדפטרינן ליה מחלה אלמא [לאו] לחם הוא המסרת הוא. וי"ל דהכא מיירי בבלילתו קשה, ולקמן מיירי בבלילתו רכה. ומיהו אכתי קשה מהא דאמרי' בהחולץ [יבמות מ' ע"א] גבי חלוט אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינא ביה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ותירץ [ר"ת] דהכא מיירי בלא הדר אפייה דאז הוי מצה עשירה, אבל היכא דהדר אפייה אע"ג דחלטיה מעיקרא לא הוי לחם עשיר. ולישנא לא משמע הכי דה"ל למימר לחם עוני קרינא ביה, ומדאמ' לחם סתם משמע דקודם אפייה אף לחם לא הוי. ונראה דהתם מיירי בבלילתו רכה, דקודם אפייתו בתנור אף לחם לא הוי ואחר אפייתו נקרא לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון דבלילתו רכה. וי"ל דמלחם ממעט חלוט שאינו נקרא לחם, ומעוני ממעט אשישה.
<h2>דף לז.</h2>
וב"ה מתירין. טעמ' דב"ה כדאמרי' במס' י"ט [י"ז ע"א], דאופה אשה תנור מלא ככרות אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד, מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא.
והמדומע פטור מן החלה. בפ' יוצא דופן [נדה מ"ז ע"א] פליגי בה ר"מ ור' יוסי, ר"מ מחייב מדומע בחלה ור' יוסי פוטר. ומפ' טעמא דר"מ משום דסבר חלה בזמן הזה דאורית' ולא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורית'.
<h2>דף לז:</h2>
ות"ק מ"ש המעסה ומ"ש החלטה. תימ' מאי קא בעי לימא משום דמר סבר עילא[ה] גבר ומר סבר תתאה גבר. וי"ל משום דמשמע ליה דקא פסיק ותני אע"ג דלית ביה אלא שיעור חלה מצומצם, דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר א"א שלא יתבשל ממנו קצת ובצר ליה שיעורא, הילכך בעי שפיר מ"ש המעסה ומ"ש (הלעטה) [החלטה].
אמ' לך ר' יוחנן תנאי היא. נראה דלא איצטריך לאשכוחי תנא אלא לההוא לישנא דאמ' זה וזה לפטור, אבל לההוא לישנא דאמ' זה וזה לחיוב [איכא תנאי בההיא ברייתא גופה, דעל כרחין ההיא לחיוב] היינו אפי' באילפס, דאי בתנור חייב אבל באלפס פטור, א"כ היינו כחכמים דאמרי עשאן באילפס פטורים.
לא דכ"ע מעשה אילפס פטורים. (פסח) [פסק] ר"ח כריש לקיש דסוגיא דשמעתין כוותיה מדאמ' דכ"ע מעשה אילפס פטורים. ועוד הך סוגיא דיתיב רבה ורב יוסף אחורי דר' זירא אליבא דריש לקיש איירי, דאי רבי יוחנן לא פטר אלא אפאו בחמה. מיהו נראה דכר' יוחנן ס"ל מדלא חשיב ליה [ביבמות ל"ו ע"א] בהדי הנך תלת מילי דפסקי' הלכת' כריש לקיש, וכן בשאלתות דרב אחאי בפ' צו [שאילתא ע"ז]. ועוד נראה דאע"ג דמחייב ר' יוחנן מעשה אילפס היינו דוקא שאפאו באילפס בלא משקין דומיא דתנור, אבל אם בשלו [במים] או טיגנו בשמן מודה ר' יוחנן דלא הוי לחם, כדמוכח בירוש' דפ"ק דמס' חלה [ה"ג]. דגרסי' התם, א"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומ' עליו המוציא לחם ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. וריש לקיש אמ' כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומ' עליו המוציא ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"ר יוחנן ובלבד ע"י משקין, כלומ' בהא מודינא לך. ועוד היה אומ' ר"ת דבדבר שבלילתו רכה פליגי, דר' יוחנן סבר אפייתו באילפס עושה לחם, וריש לקיש סבר דוקא תנור, אבל דבר שבלילתו קשה (מודה ר"מ) [מודו כ"ע] דחייב בחלה ואפי' סופו לבשלו במים או לטגנו בשמן, דמשעת גלגול אתי חיוב חלה כדמוכח בכמה דוכתי. מההיא דתנן [חלה פ"ג מ"ב], נולד ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה, משגלגלה תיעשה בטהרה. ותנן נמי בפ"ק דחלה [מ"ה], עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין, פטור[ה] מן החלה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין, תחלתה סופגנין וסופה עיסה, חייבת בחלה. ועוד היה אומ' ר"ת דכי היכי דמחייב בחלה מברך עלייהו המוציא לאחר בישול או טיגון. וכן משמע בברכות בפ' כיצד מברכין [ל"ז ע"ב], היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומ' שהחיינו, נטלן לאוכלן אומר המוציא לחם מן הארץ. וקא פסיק ותני, ל"ש מנחת סלת ומאפה תנור ול"ש מנחת מחבת ומנחת מרחשת אע"פ שמט[ו]גנת בשמן. והה"נ [—והוא הדין נמי] מבושל במים, דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן. אבל ורמיישוש שקורין לטריאה, היה אומ' ר"ת דאין מברכין עליהם המוציא, לפי שאין בהם תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייב עיסתן בחלה. ורבי' שמשון פי' בפי' משניות דמס' חלה [פ"א מ"ה], (דחלת) [שהלש] עיסה גמורה (דדעתו) [ודעתו] לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה. והביא ראיה מפ' כיצד מברכין [שם], דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, ופריך והתניא חייב, ומשני התם כדקתני טעמ' ר' יהודה אומ' מעשיה מוכיחים עליה, עשאה כעכין חייבת לימודין פטורה. ופרש"י שם לחם [ה]עשוי לכותח אין אופין אותו (לתנור) [בתנור] אלא בחמה. אלמ' אע"ג דמשעת גלגול קא אתי חיובא [ד]חלה, כיון דגלגלו אדעתא דלאפות[ו] בחמה מפטר, דסופו לבטלו מתורת לחם. (דהא) [והא] דמחלק בין לימודין לכעכין, משום דבכעכין מיחלפא בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח, אבל למודין מעשיה מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי. ובירוש' [חלה פ"א ה"ד] גרסי', עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך לעשות חררה לבנה. וכדי שלא יקשה ההיא ירושלמי לגמ' דידן, יש לפרש ההיא כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפות[ה] באור, דחיישין שמא תימלך ליקח כשיעור, והיינו נמי דמחלק בגמ' דידן בין לימודין לכעכין, דבכעכין אתי לימלך אבל לימודין לאו אורחיה למימלך. ובמתני' דתחלתה עיסה וסופה סופגנין, היינו בנמלך, אבל בתחלתה עיסה לעשותה סופגנין פטורה. ואמרי נמי בירושלמי [שם], חדא איתתא שאלה לר' מונא, כגון אנא דבעי למיעבד איצותי איטרא מהו דנסיבנא מינה ותהא פטורה מן החלה. אמ' לה אסיר שמא תמלך לעשות עיסה. פי' אצותי היינו עיסה, כדמתרגמי' עריסותכם [במדבר ט"ו] אצותכון. וההיא איתתא היתה לשה לעשות אותה איטרי, והוא כעין סופגנין ואסקריטין, ושאלה באותו מקצת שרגילה לקחת לאפות שלא כדרך איטרי אם יכולה לאוכלה בלא חלה משום דלית בה כשיעור, ואסר לה שמא תמלך על כולה או על כדי חיוב חלה. וה"ה לעיסת כותח אם לקח ממנו מעט לאפותו נתחייבה כל העיסה. עוד אמרי' בירוש' [שם ה"ה], א"ר יוחנן העושה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה. אלמ' אע"פ שיש בה שיעור חלה בשעת גלגול, כיון שדעתו לחלקה לפחות מכשיעור ולמוכרה בצק פטורה מן החלה. הה"נ עושה עיסה ע"מ לעשותה סופגנין. והא דאמרי' בפ' כיצד מברכין [שם] דהאוכל מנחות מברך עליהן המוציא, לאו במנחת מחבת ומנחת מרחשת איירי, דמטוגנת בשמן ובטלות מתורת לחם, אלא במנחת מאפה תנור וסלת איירי. א"נ בכל המנחות, ושומנן מועט דהוי כמו אפוי. ועוד ראייה מדאמרי' לקמן בפירקין [מ"א ע"א] דלר' יוסי אין יוצאין ברקיק מבושל אע"פ שלא נימוח, שהבישול מבטלו מתורת לחם, ואע"ג דר"מ פליג עליה קי"ל כר' יוסי. וחביץ קדרה (בפ') [דפרק] כיצד מברכין [שם], בלא נתבשל איירי. והא דתניא התם [ל"ז ע"א] הכוסס חטה מברך עליה בפ"ה [—בורא פרי האדמה], טחנה אפאה ובישלה, בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהן המוציא ולבסוף מברך שלש ברכות, ההיא דר"מ היא וסבר דלא אתי בישול ומבטל לאפייה. וכן היה ר"מ נוהג כשהיו לשין בביתו עיסה כדי לבשלה במים או לטגנה, היה מצוה (לאפותה ממנו) [לאפות ממנה] מעט, וע"י כך נתחייבה כל העיסה בחלה קודם שיקח ממנה מעט, דחיישי' שמא תמלך. וגם לא היה מברך המוציא על זה, אלא מברך על לחם אחר המוציא ואח"כ אוכלה.
לחם שאינו אפוי בתנור א' וכו'. תימ' מנ"ל לחלק בין בלילתו רכה לבלילתו קשה, דלכאורה משמע דלר' יהודה אין חילוק שהרי תולה טעמו בתנור א'. והיה אומ' ר"ת דה"פ, לחם האפוי בתנור א', פי' רגילים לאפותו בתנור א' כגון שבלילתו קשה.
הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו. פרש"י דבאילפס מיבעי ליה. וקשה לפירושו דא"כ ס"ד דמעשה אילפס דפליג ביה ר' יוחנן וריש לקיש הודבק בפנים והרתיח בפנים, א"כ מאי קא מיבעיא ליה לרב יוסף בתר הכי הדביק בפנים ואבוקה כנגדו מהו, היינו הדביק מבפנים והרתיח מבפנים דפליגי ביה, ומשמע דרב יוסף לא נחלק על רבה בפלוגתייהו דר' יוחנן וריש לקיש. הילכך נראה כפר"ח שפי' דהדביק בתנור איירי, ומיבעיא ליה כיון דעשה בו כמעשה אילפס אי הוי כתנור או כאילפס, ורבי יוסף מיבעיא ליה בתנור שלא הוסק והפת נאפה כנגדו.
<h2>דף לח.</h2>
אתיא לחם לחם. הקשה ה"ר יעקב מאורלינש כיון דילפי' לחם לחם דבעינן מצה משלכם, א"כ אמאי איצטריך למילף לעיל [ל"ה ע"ב] מקרא דאין יוצאים בטבל, תיפוק לי דלא חשיבי שלכם. דבאתרוג של דמאי תנן בפ' לולב הגזול [סוכה ל"ד ע"ב] וב"ה מכשירין, ומפרש טעמ' [שם ל"ה ע"ב] משום דאי בעי מפקר ניכסיה והוי עני ואכיל דמאי והשתא נמי לכם קרינן ביה, אבל טבל גמור משמע דלא חשיב לכם. וי"ל דאתרוג שאני דהא דלא חשיב שלו היינו דכיון דצריך ליתן ממנו תרומה ומעשר יש לכהן וללוי חלק בו, ובאתרוג בעי' שיהיה הכל שלו דשותפות פוסל באתרוג [בב"ב קל"ז ע"ב], אבל מצה אם יאכל ממנה כ"כ שאכל כשיעור חיובו יתר על חלק כהן ושל לוי חשיב שפיר שלו. ועי"ל דאיצטריך להיכא שמה שיפריש ממנה היא שלו, כגון אם היה כהן והופרשו ממנה המעשרות, או לוי והופרש ממנה תרומה ומעשר עני, או עני והופרש ממנה תרומה ומעשר.
אבל חלה דאי מטמיא [לית לה היתר במושבות ו]לשריפה אזלא לא. הך בעיא ליתה אלא למאן דאית ליה מחיצות לקלוט דאורית', אבל למאן דאית ליה מחיצות לקלוט דרבנן [מכות כ' ע"א] יש לה היתר מושבות שיוציאנה חוץ למחיצות ויפדנה ואפי' טהורה. א"נ אפי' מאן דאית ליה מחיצות לקלוט דרבנן לא חשיב לה נאכלת בכל מושבות כיון דאינה בת פדייה דרבנן.
או דילמ' אמרי' הואיל ולא קרא עליה שם וכו'. תימא אי אמרי' הואיל אפי' בכורים נמי חשיבי נאכלים בכל מושבות מהאי טעמ' גופיה הואיל ולא קרא עליהם שם. וי"ל דלא דאמי, דשם בכורים אינם נאכלים בכל מושבות, אבל הכא שם חלה לחודה נאכלת בכל מושבות [ושם מעשר לחודיה נאכל בכל מושבות], הילכך אע"ג דאיכא תרתי ומחמת זה אין לו היתר מושבות, כיון דכל חד וחד לחודיה אית ליה היתר מושבות אמרי' שפיר הואיל. וא"ת אי אמרינן הואיל אמאי איצטריך למימ' לעיל [ל"ו ע"ב] דמעשר יש לו היתר כר' אליעזר, בלא הא דר' אליעזר נמי נאכל בכל מושבות הואיל ולא העלהו בירושלם. וי"ל דכה"ג לא שייך למימר הואיל דכל מעשר סופו לאכול בירושלם, ומעשר שני והבאתו לירושלם אחד הם ושם אחד הם.
חלות תודה ורקיקי נזיר. פרש"י דמיירי שלא נשחט עליהם הזבח ולא הוקדשו, דאי בשהוקדשו תיפוק לי שאינו שלכם דמשולחן גבוה קא זכו. ועוד ליפלוג וליתני בדידיה, בד"א בשהקדישן אבל בלא הקדישן יוצא בהן. והכי מיפרשא מילתייהו דרבה ורב יוסף, יצאת זו שמשתמרת לשם זבח לכשיקדישנה, יצאת זו שנאכלת ליום אחד שהיא משתמרת להיות נאכלת ליום אחד לשיקדישנה, ורב יוסף נמי סמיך אקרא דושמרתם את המצות. ויש פירושי רש"י שכתו' בהם דרב יוסף מוקי למתני' בשנשחט עליהם הזבח, ולא נהירא מטעמ' דפרש"י. והא דפריך ותיפוק לי דאינה נאכלת באנינות, ותיפוק לי דאינה נאכלת בכל מושבות, ה"פ אינה נעשית ליאכל באנינות וליאכל בכל מושבות. והא דלא פריך ותיפוק לי דאינה נעשית להיות מצתכם שעתידה להיות ממון גבוה משום דלא ברירא כולי האי דרשא דלחם לחם.
<h2>דף לח:</h2>
חלות תודה [ורקיקי נזיר נאכלין] בנוב וגבעון. פרש"י דאתיא דלא כר"ש דאית ליה [מגילה ט' ע"ב] דלא קרבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן. וכפירושו משמע בפ' בתרא דזבחים [קי"ז ע"א], דתניא התם כל הנידר ונידב קרב בבמה, שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה דברי ר"מ, וחכמים אומרי' לא קרבו אלא עולות ושלמים בלבד, רש"א אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן. ש"מ דר"ש מודה לחכמים אלא שהוסיף לחלק אף בצבור. אבל בפ"ק דמגלה לא משמע הכי, דתנן התם [שם] אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים, זה הכלל דבר הנידר ונידב קרב בבמה, שאינו נידר ונידב אנו קרב בבמה. ואמ' עלה בגמ' מני ר"ש היא, אלמ' דלר"ש דכל נידר ונידב קרב בבמה. וההיא דזבחים אדר"מ קאי, דר"מ לא חילק אלא ביחיד אבל בצבור לא, וקאמ' ר"ש דאף בצבור יש חילוק. ובזבחים [שם] משמע דר"מ אית ליה דרקיקי נזיר קרב בבמה, דאמ' התם מ"ט דר"מ, אמ' קרא [דברים י"ב] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, אמ' להם משה לישראל כי עליתו להתם ישרות תקריבו וחובות לא תקריבו. כלומ', לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנחנו מקריבין בין נדרים ונדבות בין חובות, אלא ומה תעשון, איש כל הישר בעיניו, מה שישר בעיניו להתנדב. ואמרי' נמי התם קרבנות נזירות ישרות נינהו, דנזירות נידר ונידב הוא. ושמעתין דהכא איירי כר"ש וכר"מ.
נאכלין בנוב וגבעון. הקש' ר"ת היכי ממעטינן בכורים מבכל מושבותיכם הא בכורים חובות הקבוע להם זמן נינהו, וכדאמר [לעיל ל"ו ע"ב] ושמחת בכל הטוב [דברים כ"ו] לזמן הבאת בכורים הוא דאתא, וא"כ קרבי' בנוב וגבעון כמו פסחים שהיו קרבין לכ"ע, וכן בכורים נמי כל הצבור חייבים בהם ויש להם זמן קבוע. וי"ל דלא מיקרי זה זמן קבוע שאין יום א' קבוע לכל הצבור להביא בו ביום. ועוד למאי דפרשי' לעיל [שם] דלא איצטריך קרא אלא לאיסור בזמן נוב וגבעון, אבל בזמן בית עולמים לא חשיב זה היתר מושבות ניחא, דממעטין בכורים בזמן בית עולמים.
<h2>דף לט.</h2>
אסותא דדיקלא. מין זרעים ואינו גדל מן הדקל, דהא אמרי' לקמן דבעי' מין דזרעים.
ואימא הירדוף וכו'. והא דלא משני הכא כדמשני פ' לולב [סוכה ל"ב ע"ב] גבי הדס דקאמ' ואימא הירדוף, ומשני דרכיה דרכי נועם [משלי ג'], דהתם צריך ליטלו בידו והירדוף קוצים יוצאים ממנו וא"א לאוחזו בידו, אבל הכא א"א שיהא טוב לאכילה. אבל לפרש"י שפי' התם דלא הוי דרכיה דרכי נועם משום דהוי סם המות לבהמה, כ"ש הכא דשייך לשנויי שפיר טפי. וע"ק דלעיל אמרי' דהרדופני כשר, ופ' אלו טריפות [חולין נ"ח ע"ב] מוכח דהוי סם המות לבהמה.
<h2>דף לט:</h2>
ערוגה בת ו' טפחים זורעין בתוכה חמש זרעונים. תימא הואיל והרחקת ג' טפחים לא ינקי מהדדי, דהא אותו זרע שבאמצע אינו רחוק אלא שלשה טפחים מן הזרעונים שבד' רוחות הערוגה, א"כ יזרע בתוכה ט' זרעונים ד' בד' רוחות הערוגה עודף על אלו הה'. וי"ל דאי משום יניקה הכי נמי, אלא משום עירבוב הזרעים כשיהיו גדולים לא רצו חכמים להתיר יותר. תדע דאף אלו לא היינו מתירין אי לאו דנפקא לן מקרא בשבת פ"ר עקיבא [פ"ד ע"ב] וכגנה זרועיה תצמיח [ישעיה ס"א], אע"ג דקים להו לרבנן דה' בשיתא לא ינקי [בשבת פ"ה ע"א], והיינו טעמ' משום דחיישי' לערבוביא. ועי"ל דבה' זרעונים יכול לזרוע הרבה בכל רוח ורוח טפח וג' חומשין, אז יהיה באלכסון מזרע שבמערב עד זרע שבצפון ג' טפחים, אבל אם היה זורע ט' זרעונין לא היה יכול לזרוע מכל מין אלא גרעין א'. ותימ' היאך זורעין בה ה' זרעונים והלא מקום הזרעונים ממעט שאין בין זה לזה ג' טפחים. ותירץ ר"ת ד' אמות של כלאים שוחקות הן כדאיתא בריש עירובין [ד' ע"א].
<h2>דף מ.</h2>
נתבקעו אסורות. לפי שקרובים להחמיץ. ור' יוסי ס"ל דאע"ג דנתבקעו שורן בחומץ והחומץ צומתן שלא יחמיצו. ה"ג ר"ת, כל שאלו מניחן על פי אבוב של קלאים. והוא כלי מנוקב שמיבשין בו קליות, כדאמ' במנחות פ' ר' ישמעאל [ס"ו ע"א] גבי עומר שנתנו לתוך אבוב של קלאים כדי (שתגמור) [שתשלוט] האור בכולה, והן מתבקעות בכח האור. פסק רי"ף [סי' תשל"ה] כיון דלא איפסיק' הלכת' בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא, דה"ל ספק' דאורית' וספקא דאורית' לחומרא. ודוק' לאכול הני שעורים בעיניהו, אבל נמצאת חטה במאכל ולא נתבקעה, כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן הוא לא אסרינן ליה אם לא נתבקעה (דשמואל) [כשמואל], משום דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא. ונ"ל דכ"ש אם נמצאת בעיסה או במצה לאחר אפייה דמותר אם לא נתבקעה. ואפי' נתבקעה נ"ל דשרי, דנתבקעה לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ, וחטה זו בתוך הקמח היתה, ודבר ידוע הוא שהחטה שהיא קשה אינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון דהעיסה לא החמיצה כ"ש החטה, ולא חיישי' שמא היתה החטה במים לפי שרגילים ישראל לשמור יפה המים השמורים לשם מצוה מחימוץ.
הדר אמ' רבא מצוה ללתות. פי' משום הידור מצוה כדי לאכול פת נקייה. דכתי' ושמרתם את המצות. כלומ', הזהירה תורה כשתביאו החטה לידי כך שתהא צריכה שימור, כגון שיבא עליה מים, מאותה שעה תשמרנה לשם מצה של מצוה. ואי לאו דבעיא לתיתה. כלומ' שהקפידה תורה ללתות משום הידור מצוה לאכול פת נקייה. שמור דמאי. במה הזהירה תורה לשומרה כל זמן שנותנים עליה מים. אילימא שימור דלישה. משעה שנותנים מים בקמח ללוש העיסה הזהירה תורה לשומרה כדי לצאת בה משום מצה של מצוה. שימור דלישה לאו שימור הוא. משום דשימור דלישה לא נפיק בה משום מצה של מצוה אם לא שמרה מקודם לכן, וכיון (כהזהירה) [דהזהירה] תורה לשומרה לשם מצה של מצוה קודם הלישה ע"כ מצוה ללתות משום הידור מצוה, דאם לא כן אמאי הזהירה תורה לשומרה משום חימוץ לשם מצוה. אבל אין לפרש מצוה ללתות כדי לשומרה משום חימוץ דכתי' ושמרתם את המצות, אלמ' דהזהירה תורה לעשות בה דבר שתהא צריכה שימור, וע"כ היינו לתיתה דשימור דלישה לאו שימור הוא, דא"כ ה"ל למימר חובה ללתות כיון דהזהירה תורה לעשות לתיתה כי היכי דאיצטריך שימור. ועוד למה הצריכה תורה לעשות לתיתה בלא טעם אלא כדי להצריכה שימור, טוב הוא [יות]ר שלא ילתות ולא יהיה צריך שימור. כנ"ל.
תרגומא אקמחים. פי' הך דכפרים תרגומא אקמחים, וכן הך דסלתות אכרכים, ולצדדין קתני.
בצקות של גוים. פרש"י שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. ויש תמהים על פרש"י דלא מסתבר להקל כולי האי לאכול בצק שלש הגוי שלא בפנינו דחיישי' דילמא לשו בחמין, ומפרשי' בצקות של גוים כגון שלש הגוי בפנינו. ולא נהירא דא"כ ה"ל למימר קמחים של גוים כיון דרואה אותו קמח ביד הגוי ולשו הגוי בפנינו. הילכך נ"ל כפרש"י דאע"פ שלשו הגוי שלא בפנינו כיון שאנו רואים שאין בו לא שאור ולא סידוק מותר.
ואפי' הכי לא הדר ביה רבא. פי' אפי' דנדחה טעמו של רבא דהוה בעי למימר דשימור דלישה לאו שימור היא, אפ"ה לא הדר ביה ומחמיר על עצמו היה לשימור משעת קצירת מצה של מצוה. וכן משמע דחומרא בעלמא הוא מדקאמ' מר בריה דרב[ינ]א (מ)דנקטא ליה אימיה בארבי, משמע דאיהו בעצמו לבדו היה מחמיר ולא נהגו שאר החכמים כן. ונהגו בצרפת ובאשכנז לשומרה משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין בריחים של מים.
כי מהפכתו כיפי הפיכו לשם מצוה. וא"ת כיון דס"ל דבעי שימור בשעת כיפי א"כ היכי מוכח רבא דמצוה ללתות, דילמא לאו מצוה היא ושימור בעי משעת העימור. וי"ל דאם איתא דלא בעי למעבד בחיטי דבר שיהיה צריך שימור כגון להביא עליהם מים, לא היה מצריך שימור בשעת העימור, דלא מיקרי שימור אלא בשעה שנותנים עליהם מים דאז צריכים שימור מחימוץ, ואגב הכי הוה מחמיר להצריך שימור אף משעת העימור.
<h2>דף מ:</h2>
ולא יעשנו מרדעת לחמור. כיון שאין הכלאים ידוע בו, דחיישי' שמא יעשנו טלאי ע"ג בגדו, אבל בכלאים ידועים שרי, כדתנן בפ' בתרא דמס' כלאים [מ"ד] מרדעת חמור אין בו משום כלאים, ותנן נמי התם הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהו נוגעים בבשר. ואע"ג דאמ' ביומא פ' בא לו [ס"ט ע"א] ובכמה דוכתי דאפי' עשר מצעות זו ע"ג זו אסורים, שמא תכרוך נימא על בשרו, היינו במצעות הרכין, אבל מרדעת וכרים וכסתות קשין הם ואין דרכם ליכרך עליו נימא. וההיא דכרים וכסתות מוקים לה בירוש' [כלאים פ"ט ה"א] ע"ג קרקע אבל ע"ג מטה לא, ודוקא בריקנין אבל מליאים נוצה או צמר לא.
אבל עושים אותם תכריכין למת. תימ' דהכא אמרי' דמלבישין את המת כלאים ולא חיישי' ללועג לרש, ובמנחות בפ' התכלת [מ"א ע"א] קאמ' אמ' רב טובי אמ' שמואל כלי קופסא חייבים בציצית, אמ' רבא מודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו פטורה, פי' זקן שעשאה טלית לצורך תכריכין, וקאמ' התם וההיא שעתא ודאי רמי ליה משום לועג לרש, פי' לכשימות מטילין ציצית לתכריכיו, אלמא אפי' ציצית צריך להטיל לתכריכיו משום לועג לרש, דאחרים יש להם ציצית והוא אין לו, וכ"ש שאין להלבישו כלאים. ורשב"ם תירץ דלא שייך לועג לרש בכלאים, דאפי' (לא) [לחי] בכה"ג שאינו נהנה אין כאן עבירה, כדאמ' לעיל [כ"ו ע"ב] דמוכרי כסות מוכרי' כדרכן. ולא נהיר', דציצית נמי לא אשכחן בכה"ג שיתחייב אם אינו נהנה, דרחמנא אמ' [דברים כ"ב] על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. וי"מ וההיא שעתא, כלומ' כשמתעסקים בו להוליכו לקברו, מטילין לו ציצית משום לועג לפי שאותם המתעסקין בו ניכר שיש להם ציצית בבגדיהם והוא אין לו, אבל אם יש כלאים בתכריכיו אין כאן לועג לרש. ור"ת מפ' דודאי מתים אינם מצווים בשום מצוה כדאמרי' במס' (נדרים) [נדה] פ' האשה [ס"א ע"ב] במתים חפשי, כיון שמת נעשה חפשי מן המצות, ומ"מ ציצית מטילין לו שהיא שקולה כנגד כל המצות ושייך בה טפי לועג לרש, כדאמרי' במנחות פ' התכלת [מ"ג ע"ב] וזכרתם את כל מצות ה', מלמד ששקולה ציצית כנגד כל המצות, ורמז לדבר דציצית עם ח' חוטים וה' קשרים עולים תרי"ג. ואין להביא ראיה מהא דהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ד ע"א] דצריך להטיל ציצית למתים, מדאמ' התם גבי מתי מדבר פסקית לחד מינייהו חוטא דתכלתא, שאני התם כדאמ' במדרש [פתיחתא לאיכה רבתי פיסקא ל"ג] ובירוש' דסוף מס' תעניות [פ"ד ה"ז] שבליל ט' באב היו נכנסים חיים לתוך קבריהם, למחר בת קול יוצאת ואומרת יבדלו החיים מן המתים. ואין להביא ראיה שלא להטיל ציצית למתים מהא דאמ' בברכות בפ' מי שמתו [י"ח ע"א] דר' יוחנן ור' יונתן הוו אזלי בי קברי, הוה שדיא תכלתא דר' יונתן, א"ל ר' חייא דלייה דלא לימרו למחר באים אצלינו ועכשיו מלעיגים עלינו, אלמ' דאין להם ציצית, דאי יש להם ציצית מה ליעוג איכא הא אינהו נמי הוו להו. וי"ל אפי' יש להם ציצית כיון דהם אינם מצווים הוי ליעוג, כלומ' אנו מחוייבים ועושים מה שהם אינם יכולים לעשות. ומה שנהגו בזמן הזה להסיר מהם הציצית מטלית של מתים, אומ' ר"ת ששמע מזקני לוטייר כי ציצית הוא עדות שקיים כל התורה כולה. ואמרי' נמי במדרש [תד"א רבא פכ"ו] על כנפי בגדיהם לדרתם חסר כתי', כלומ' לדור שכלו תם, ואין הדור ראוי לאותו עדות. ונראה דהיינו טעמ' לפי שבימי חכמים הראשונים שהיו רגילים להתעטף בטלית בת ד' כנפים והיה להם ציצית בחייהם היו עושים להם במותם, אבל עכשיו אין לכלם ציצית בחייהם ואם י[עשו לה]ם במותם מה שלא קיימו בחייהם, [אין לך לועג לרש גדול מזה, ואם יעשו רק לאותם שקיימו בחייהם ולאותם שלא קיימו בחייהם] לא יעשו, אחרים מתביישין, כדאמרי' בפ' בתרא דנדה [ע"א ע"א] בתחלה היו מטבילין ע"ג נדות מתות והיו נדות חיוב מתביישות, התקינו שיהו מטבילין על הכל. ובפ' בתרא דמועד קטן [כ"ז ע"ב] חשיב כה"ג. וכן הכא נמי מטעם זה נהגו שלא להטיל ציצית אפי' לאותם שקיימו בחייהם שלא יהיו אותם שלא קיימו מתביישים. וכי תימא בהכי ניחא טפי דליכספו. וי"ל דאין להענישם על ככה, דודאי בימי דורות הראשונים שהיו רגילים להתעטף בטלית בת ד' כנפים ראוי להענישם על ככה, כדאמרי' במנחות פ' התכלת [מ"א ע"א] דא"ל מלאכא לרב קטינא בעידן ריתחא ענשינן, אבל עתה שאין רגילים לעשות מלבוש של ד' כנפים אף בעידן ריתחא לא ענשינן. מ"מ מצוה היא לעשות אדם טלית בת ד' כנפים ולברך עליה בכל יום לקיים את המצוה, כדאמרי' בסוטה [י"ד ע"א], וכי משה רבי' היה דחוק ליכנס לארץ ישראל לאכול מפריה, אלא לקיים המצוה היה דחוק. ועוד יש סמך למנהגנו במס' (מנחות) [שמחות פי"ב] דקאמ' התם אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאנפליוני, וכמה דברים אנו נוהגים על פי הספרים החיצונים כמו ויחל משה בתענית, ובמס' מגלה [ל"א ע"ב] אמרי' שקורין ברכות וקללות, וכן אמרי' במגלה [שם] דר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואנן נהגינן על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני ט' באב. ודברי (הרמב"ם) [הרמב"ן] כתבתי בפ' מי שמתו.
האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. רשב"ם היה מדקדק מכאן דעירוי ככלי שני מדלא מצא לאסור אלא ליתן לתוך האילפס ולתוך הקדרה, ואי ס"ל דעירוי ככלי ראשון, אדמפליג בין נותן לתוך הקערה ותמחוי לנותן קדרה ואילפס, ליפלוג בתוך קערה ותמחוי גופיה ונימ' הכי, לא יתן תבלין לתוך קערה ותמחוי ויערה עליהם אבל נותן הוא לתוך קערה ותמחוי. ועוד הביא ראיה מהא דקי"ל לקמן בפ' כיצד צולין [ע"ו ע"א] כשמואל דאמ' תתאה גבר, ואי עירוי מבשל א"כ עילאה גבר. ומתוך כך היה מתיר לערות רותחין מכלי ראשון על התרנגולת כדי למולגה. ור"ת היה אומ' אדדייק רשב"ם מרישא לידוק מסיפא איפכא, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי, דמשמע שהתבשיל כבר בתוכם דומיא דאילפס וקדרה, הא לערות מאילפס לתוך הקערה על התמחוי אסור. ועוד לדבריו תקשה מהכא למ"ד עילאה גבר. אלא ודאי ליכא למידק לא מרישא ולא מסיפא, דאיידי דתנא ברישא דהך מתני' [שבת מ"א ע"א] המיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים אבל נותן לתוך הכוס, תנא נמי הכא האילפס והקדרה לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ור"ת היה אומ' דעירוי ככלי ראשון, והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' בזבחים בפ' דם חטאת [צ"ה ע"ב], ת"ר אשר תבשל בו ישבר [ויקרא ו'], אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין, ת"ל בו ישבר, אלמא דעירה לתוכו חשיב כמבשל. ואי תיקשי לך הא דאמרי' התם בהך סוגיא דזבחים, תלאה באויר תנור מהו, ת"ש א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח, ומהדר בלוע בלא בישול לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי בישול בלא בלוע, אלמ' דעירה לתוכו רותח חשוב בלוע בלא בישול. י"ל דה"ק בלוע בלא בישול מחום כלי זה, כגון עירה לתוכה רותח שלא נתבשל מחום כלי זה אלא מחום כלי אחר שנתבשל בו אצל האש ולא נבלע בתוכו, מ"מ ע"י עירוי נבלע בתוך הכלי ואוסרו. ועוד הביא ראיה מהירוש' [שבת פ"ג ה"ה] דגרסי' התם על גמ' דמשנה זו, האילפס והקדרה, מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה. ר' יונה אומ' עירוי ככלי ראשון. חיליה דר' יונה מהכא, וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, אין לי אלא בישל בו עירה לתוכו רותח מנין, ת"ל בו ישבר מ"מ. התיבון תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל. איתיב בר בון אם בכלי נחשת בושלה, אית לן למימר כלי נחשת בולע, ומדתניא כותיה דרבי(') יונה אלמ' הלכת' כותיה. ואע"ג דקי"ל כותיה דשמואל דתניא כותיה דאמ' תתאה גבר, (ו)מודה שמואל דמבשל כדי קליפה, דהא ברית' דקתני דמסייע ליה (ד)קתני חם לתוך צונן מדיח, ופריך תלמודא אדמוקר ליה בלע, כלומ' קודם שיצטנן חום של עליון נבלע ממנו קצת בתחתון ומשני אימא חם לתוך צונן קולף. ועוד הביא ר"ת ראיה מהא דאמרי' לעיל...
<h2>דף מא:</h2>
[חסר] אזג וחרצן דלרבא לקי נמי על לאו שבכללות. שאין ת"ל כי אם צלי אש. פי' זה שסמכו לנא ומבושל.
<h2>דף מב.</h2>
לימד על כל הפרשה כולה שהיא בלאו. נראה דהיינו דוקא דומיא דהכא דאית בהו לאו הבא מכלל עשה עשה, אבל בשאר דברים לא.
עברה ולשה. פרש"י עברה ולשה בחמין. ומתוך ה"ג משמע דקאי אמים שלא לנו. וכת' אבי העזרי דוקא עברה ולשה במזיד כמו עבר ושהה דפ' כירה, אבל בשוגג לא קנסינן לה.
אלו עוברין בפסח. פרש"י עוברין בבל יראה ובל ימצא. וגם ריב"א דקדק כן מלשון דאלו עוברין משמע דעוברין מן העולם. ולא נהירא לר"ת, דהא דקתני בסיפא הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת, משמע דלפרושי אלו עוברין דרישא אתא, ואי בל יראה ובל ימצא קאמ', צריכה למימר דליכא כרת. ועוד דתערובת דמתני' מפקי' בגמ' [מ"ג ע"א] מכל מחמצת לא תאכלו, והיינו דוקא לאכילה, דבאכילה איירי קרא, ואפי' באכילה לא הוה מיחייב (ד)אי לאו דרבייה קרא, וא"כ כיון דלבל יראה ובל ימצא ליכא ריבוי מהיכא תיתי לן דמחייב. ונראה לר"ת לפרש אלו עוברין בפסח האוכלו, פי' מעל השולחן שאינן נאכלין, כעין פי' ריב"א שפי' עוברין מן העולם. והשתא להך פירושא דפרי' לעיל בריש מכילתין דמה שצריך לבער החמץ מן הבית ולא סגיא ליה בביטול משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה אסור להשהותו בביתו, כך הנך דמתניתין אף לפירוש ר"ת שאינו עובר עליהם בבל יראה, דחיישינן דילמא אתי למיכל מנייהו. אבל לאידך פירושא דפריש משום דהחמירה תורה עלייהו לעבור בבל יראה ובל ימצא היכא דלא ביטלו החמירו בו חכמים לבדוק אחריו ולהוציאו מן הבית אע"פ שביטלו, היה מותר להשהות כל אלו בבית, כיון שאינו עובר עליהן בבל יראה לפר"ת. ותימ' אמאי קאמ' ר' יהודה לעיל בריש פ' כל שעה [כ"א ע"ב] דאסור למכור כותח לגוי ל' יום קודם לפסח, והלא אף בביתו יכול לשהותו. ותירץ ר"ת דכותח שם בעליו עליו ויסברו שמכרו לו בימי הפסח. ושכר שלנו העשוי משעורים, היה אומ' ר"ת דאסור להשהותו בפסח, דדוקא בשכר המדי הוא דשרו, דמעיק' הוא עשוי מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנים בו אלא מעט שעורים להחמיצו, כדמשמע בגמ' [ע"ב] דרמו ביה שעורים, אבל שכר שלנו שעיקרו משעורים לא. וכן משמע נמי מהא דאמרי' בגמ' [מ"ד ע"א] דלא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בכותח דליכא כזית בכדי אכילת פרס, ושכר שלנו פעמים שנותנים בו שעורים (במים) [כמים] או פחות מעט ואיכא כזית בכדי אכילת פרס. ותימ' כיון ששכר שלנו דינו כמו שעורים ממש לענין חמץ, א"כ לא נברך עליו שהכל נהיה בדברו אלא בפ"ה, דהא אמרי' במס' ברכות [ל"ו ע"א] קימחא דשערי מברכי' עליה בפ"ה דאישתני לעילויא, [ו]אפי' למ"ד מברכין עליו שהכל, היינו משום דאית ליה עילויא אחרת שעושים ממנו פת, אבל הכא כיון שעשו ממנו שכר שוב אינה ראויה לפת ולית לה עילויא אחרי', והוה לן לברוכי עליה בפ"ה דאישתני לעילויא. וי"ל דמאן לימא לן דהיינו עילויא דמה שעושין ממנו שכר, דילמ' היינו גריעות' דמעיקר' היתה ראויה לפת והשתא אינה ראויה. ועוד כיון דאין ממשות הקמח בעין ואינו ניכר בו כלל, אין שם קמח עליו והויא כמיא בעלמא. ולא דאמי להא דאמרי' [ברכות ל"ט ע"א] מייא דכולהו שלקי כשילקי, דהתם אין מעורב דבר אחר אלא הירק. וה"ר יעקב הקשה אהא דא"ר יוחנן לעיל בפ' כל שעה [כ"ט ע"ב] בזמנו בין במינו בין שלא במינו [בששים] שלא בזמנו מותר כר"ש, וכיון שלא בזמנו מותר ע"י תערובת, א"כ בזמנו יהא אסור במשהו דהוי דבר שיש לו מתירין דאפי' באלף לא בטיל כדאמרי' בפ"ק די"ט [ג' ע"ב]. ולפרש"י ניחא דאם היינו אוסרים משום חמץ לפי שיש לו מתירים, היה אסור להשהותו, ונמצא שאין לו מתירין ולכך שרי. ולפר"ת נמי י"ל דלר' יוחנן איירי בדברים המתקלקלים אם ישהו אותו עד לאחר הפסח.
ר' אליעזר אומ' אף תכשיטי נשים. ר' אלעזר גרסי' ו[לא] ר' אליעזר, דתכשיטי נשים חמץ נוקשה דמפ' בגמ' [מ"ג ע"א] שטופלות אותם בסולת, ואמרי' בגמ' דר' אליעזר לית ליה חמץ נוקשה (בסלת), הילכך גרסי' הכא ר' אלעזר ובגמ' גרסי' ר' אליעזר, או איפכא.
<h2>דף מב:</h2>
הא בדורקי הא בדפורצני. דתמד דדורקי טוב הוא ואינו נעשה לעולם חומץ.
טיפולן של בנות עשירים. וקשה דהיינו תכשיטי נשים. ותירץ ה"ר יעקב מאורלינ"ש דהכא מיירי בפנים של מעלה שטופלות על פניהם (להרים) [להאדים] הבשר, שאינו נמאס כ"כ, וההיא דתכשיטי נשים מיירי בפנים של מטה להשיר השער, דמאיס טפי.
<h2>דף מג.</h2>
למה מנו חכמים את אלו. תימ' והא הוצרך למנותן לאשמועי' שהם באזהרה ואין בהם כרת. וי"ל דאי משום הא לא הוה צריך למימני אלא תרי מינייהו כותח הבבלי ועמילן של טבחים, חד ע"י תערובת וחד נוקשה בעיניה.
מאן תנא דאמ' חמץ דגן גמור ע"י תערובת [ו]נוקשה בעיניה בלאו. משמע הכא דחמץ נוקשה לא הוה ביה איסור כלל אי לאו דרבייה קרא, וכי רבייה קרא נמי מכל מחמצת לא תאכלו למלקות איתרבי ולא לכרת. וקשה מהא דאמרי' בפ"ק דחולין [כ"ג ע"ב] בעי ר' זירא הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שאור שבזה ושבזה מהו, שאור דמאן וכו' עד אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא, השתא מנ"ל דחמץ הוא משום דלקי עליה (דשאני) [דילמא שאני] חמץ בפסח דאיתרבי, אבל לענין תודה לא איתרבי וחמוץ גמור בעינן. וי"ל דילמ' אית ביה שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה. ותימ' הא דתניא בפ' כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ג ע"ב] אין מחמיצין בתפוחים, ומפ' התם משום דהוי חמץ נוקשה, ומה בכך הא אמרי' דאיתרבי חמץ נוקשה לענין חמץ שבתודה ושתי הלחם. וי"ל דאפ"ה לכתחלה מיהו בעינן חמץ מעליא.
ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה. מדאורית' באכילה נמי שרי, כדאמ' בפ"ק דחולין [כ"ג ע"ב] מצה מעליא היא, אלא מדרבנן אסיר.
ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. פי' לגבי (זית) [כרת] (ד)לא כתי' מחמצת, הלכך לא איתרבי לענין כרת.
ואלו נוקשה בעיניה לא קתני. [תימה] מאי ראיה היא זו, דילמא משום הכי לא חשיב נוקשה דכ"ש הוא כדאמ' רב נחמן. וי"ל דאי כ"ש הוא ה"ל למיתנייה לאשמעי' דאין בו כרת.
ההוא כל מיבעי ליה לאיתויי נשים. תימ' דהא תרי כל כתיבי גבי כרת, חד כתי' כי כל אוכל חמץ ונכרתה דמייתי בברית', ואידך כל אוכל מחמצת ונכרתה דפריך מיניה לעיל. ולרבנן נמי דלא דרשי כל נמי קשה, דהא כי כל דרשינן לרבות נשים, ומאידך כי כל נרבה נמי עירובו שיהיה בכלל חמץ לענין כרת, והה"נ לאזהרה כיון דגלי לן קרא שהוא בכלל חמץ לענין כרת. וצ"ל דידע תלמודא דלשום דרשא אחרינא איצטריך.
<h2>דף מג:</h2>
סד"א כל שישנו בקום אכול מצה. תימ' היכי ס"ד למימר הכי, דאיפכא הוה לן למימר דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, דכל היכא דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן. ותירץ ריב"א דהאי ד[י]נא לא שייך (כדברי) [בדבר] שיש בו כרת משום דאית ביה קרבן שלא יביא חולין לעזרה. ולא נהירא, דהא איכא למ"ד חולין בעזרה לאו דאורית'. ועוד דאמרי' בפ"ק דיבמות [ח' ע"ב] כל עריות שבתורה מאי איריא דאקשת להו לאחות אשה ליקשי להו לאשת אח, ומשני לחומרא מקשינן, ואע"ג דאתי לידי חיוב חטאת. וי"ל משום הכי ס"ד למידרש קרא הכי דמשום דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישא, דאיסור חמץ דרישא דקרא תלוי באכילת מצה דכתי' בסיפא. ואע"ג דאמרי' בריש (עירובין) [ערכין] [ג' ע"ב] סד"א הני כהנים הואיל וליתנהו בכלאים בציצית נמי ליתנהו, אלמ' רישא מפ' לסופא, התם א"א לומ' בענין אחר דודאי הותר כלאים לגבייהו, אבל הכא דאיפשר לפרשו בשני עניינים, מסתבר טפי דסיפא מפ' לרישא. ועי"ל דלהכי הוה פשיטא ליה דנשים פטורות מאכילת מצה משום דבפ' הישן [סוכה כ"ח ע"ב] דרשי' ג"ש חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות, ומסוכה פטר להו בהדיא התם. הקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש למה אין נשים חייבות בציצית דתידרוש כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, כדמשמע בההיא דערכין גבי כהנים אם הותר להם כלאים שלא בשעת עבודה היו פטורין גם מציצית, א"כ הכא נמי נידרוש בציצית. ומיהו לשינוייא קמא דפרישית דיותר יש לדרוש דסיפא מפרש לרישא אפי' לקולא, שייך להקשות איפכא שלא יהיו חייבות בכלאים, ובפ"ק דביצה [י"ד ע"ב] משמע [דכלאים] לא חזו למידי, דמשמע דאפי' לנשים אסירי. וצריך לומ' דאיכא שום ריבוי דאיתרבו לנשים לכלאים. ואין לדרוש נמי לחייבם בציצית, דהא נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, דדרשי' ליה בהיקישא בפ"ק דקידושין [ל"ה ע"א] דהוקשה כל התורה כולה לתפילין, ולא אתו סמוכים ומפקי (בהיקשא) [להיקישא], אבל הך דחמץ ומצה דשמעתין הך נמי היקישא.
וכי תימא ר' אליעזר לא דריש כי כל והתניא וכו'. הוה מצי לאייתויי ההיא דכי כל אוכל חלב דדריש בה נמי כל וכי כל, אלא ניחא ליה לאיתויי מעירובו אעירובו.
אין לי אלא כולו מקצתו מנין. אביי ורבא פליגי בפ' כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ח ע"א] בפי' דהך בריתא, אביי מפר' הכי, שאור בבל תקטירו אין לי אלא כזית חצי זית מנין, ורבא מפרש לה הכי, שאור בבל תקטירו ואין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין. ומפ' תלמודא דבהא פליגי אביי ורבא, אביי סבר דיש קומץ בפחות משני זיתים ויש הקטרה בפחות מכזית, הילכך אין לי אלא כולו היינו זית מקצתו מנין היינו חצי זית, ורבא סבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה בפחות מכזית.
מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר. תימא דילמ' היינו ר"ע דדריש כל בפ' התערובות [זבחים פ"ב ע"א] גבי כל חטאת, דדריש ר"ע אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מנין ת"ל כל. וי"ל דבהא לא מצי משני מידי דאפי' יהא ר"ע מ"מ קשה דלא מישתמיט בשום דוכתא שיסבר שום תנא דתערובת חמץ בכרת.
חוץ מאיסורי נזיר. הוה מצי נמי למימר חוץ מחטאת, דהא ר' יוחנן סבר לקמן בשמעתין [מ"ה ע"א] דבחטאת היתר מצטרף לאיסור, אלא דבקדשים לא מיירי.
כמאן כר' אליעזר דדריש כל. פרש"י דדריש מקצתו מנין ת"ל כל, ודריש ליה הכי מקצתו מנין חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו ואינן מעורבין אלא כל א' ניכר. וקשה לפירושו דלדבריו לא הוה זעירי לא כאביי ולא כרבא. ועוד מאי קאמ' כמאן כר' אליעזר דדריש כל, אפי' כרבנן נמי אתי, דנהי דכל לא דרשי כי כל דרשי, וא"כ הוו דרשי כי כל לרבות מקצתו דהיינו היתר מצטרף לאיסור. ועוד כיון דדריש ברישא היתר מצטרף לאיסור והדר עירובו, א"כ בחמץ דליכא אלא חד קרא הוה לן למידרש מיניה היתר מצטרף לאיסור ולא ע"י תערובת. וע"ק מה שפי' חצי זית היתר וחצי זית איסור ואינם מעורבים יחד, ולקמן בשמעתין [מ"ה ע"א] משמע דלא מצטרף היתר לאיסור אלא בשעה שנתערבו שניהם יפה, גבי חטאת דקאמ' יכול אפי' שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה. הילכך נראה לפ' דזעירי משמע ליה דבשאור היתר מצטרף לאיסור מדקתני עירובו מנין ת"ל כי כל, והיינו היתר מצטרף לאיסור בשנתערב יחד, ואליבא דרבא דלדידיה ה"פ מקצתו מנין כזית שלם ת"ל כל, עירובו מנין דהיינו חצי זית היתר וחצי זית איסור ומצטרפין, ת"ל כי כל, וכאביי לא מצי סבר, דכיון דמרבה מקצתו אפי' חצי זית א"כ מה שייך בו צירוף, במשהו לחודיה דאיסור מחייב, והא דמרבה עירובו היינו בשנתערב לגמרי עם ההיתר, דסד"א שיתבטל בתוכו. והשתא ניחא דקאמ' כמאן כר' אליעזר דדריש כל, דאי לרבנן אע"ג דכי כל דרשי לא הוה מוקמי כי כל לרבות עירובו אלא לרבות מקצתו. וניחא נמי השתא הא דפריך א"ה לענין חמץ בפסח נמי דדריש ר' אליעזר כל לרבות עירובו, והיינו היתר מצטרף לאיסור, אבל לפרש"י עירובו לאו היינו היתר מצטרף לאיסור.
<h2>דף מד.</h2>
א"ה לענין חמץ בפסח נמי. לר' יוחנן לא הוה מצי פריך, דאיהו לא דריש כל. ותימ' הא דאשכחן בריש פ' בתרא דיומא [ע"ד ע"א] דדריש ר' יוחנן (דכל) [מכל] חלב דחצי שיעור אסור מן התורה. וי"ל דנהי דדריש ליה לענין איסור, להתחייב במלקות כמו בשיעור לא דריש ליה, והה"נ גם חמץ מרבי חצי שיעור לאיסורא.
והוינן בה [מקום] מגעו אמאי פסול הא בטלי להו ברובא. דקס"ד דדימוע (לרבנן) [דרבנן]. וקשה לריב"א דמדפריך וליבטיל ברובא משמע שהשום והשמן אינם בעין, כי דבר שישנו בעין וניכר א"א לבטלו, ולישנא דמתני' לא משמע הכי, דמדקתני (במקצתו) [במקצתן] משמע דאשום ואשמן קאי, מדלא קתני במקצתה, אלמא דאיירי בישנן השום והשמן בעין ונגע במקצתן. ועוד אי מיירי שהכל מדומע ואינם ניכרים, היכן מצי' בתבשיל שהכל שוה בטעם ובממשות שיהיה מקצתו טהור ומקצתו טמא. ועוד דקתני בהדיא בסיפא אימתי בזמן שהן גוש בקערה, אבל אם היה מפוזר טהור. ועוד דפליגי תנאי במס' טבול יום [פ"ג מ"ד] בעיסה מדומעת מי שפוסל (פסול) [פוסל] לגמרי ומי שמכשיר מכשיר לגמרי, דתנן עיסה שנדמעה או שנתחמצה בתרומה אינה נפסלת בטבול יום, ר' יוסי ור"ש אוסרים, וליכא מאן דמפליג בין מקום מגעו לשאינו מקום מגעו. ור"ת גריס מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה. ומיירי שהשום והשמן שהם ניכרים ע"ג המקפה מעט הנה ומעט הנה. וברישא שהמקפה של תרומה ניחא שפוסל את כולה, שהשום והשמן של חולין בטילי לגבי המקפה ומביאים לה טומאה, מידי דהוה אידות שמביאים טומאה לאוכל, אבל במקפה של חולין ושום ושמן של תרומה אמאי פסל מקום מגעו הא לא הוי כביצה. ואשום ק"פ ואמ' [—קפריך ואמאי] אבל שמן הא אמרי' לעיל בפ"ק [י"ז ע"ב] גבי משקה בי מטבחייא דמטמא(ה) בפחות מרביעית. ואע"ג דשום מקבל טומאה דרבנן בפחות מכביצה, מ"מ כיון שאין בו שיעור לקבל טומאה מן התורה לא היה ראוי להחמיר ולפסול מקום מגעו, כיון שניתן לתבלין לתוך המקפה ונתערב בו נתבטל אגב המקפה. ורש"י שמחק זאת הגירסא אזיל לטעמיה דפסק לעיל בפ' כל שעה [ל"ג ע"ב] דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא.
לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. וכיון דלענין חיובא אנו עושים המקפה שסביב השום והשמן כאלו הוא תרומה ללקות עליה, הה"נ לענין טומאה מצטרף החולין עם התרומה להשלימו לכביצה. ותימ' דילמ' לעולם אין היתר מצטרף לאיסור, וה"פ הואיל וזר לוקה עליה בכזית אם היה מלקט וצובר מן השום והשמן כזית ואוכלן. וי"ל כיון דאין דרך אכילתן בכך, משום האי טעמא לית לן למימר [שלא] (ש)יבטל אגב המקפה.
לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מן המקפה, אוכל בתוך [כך] כזית איסור, וכיון דע"י אכילת מקפה נתחייב על התרומה, מצטרפת נמי עמה להשלימה כביצה.
וכזית בכדי אכילת פרס דאורית'. תימ' מאי קא מיבעיא ליה (ממתני' הא) [הא מתני' היא] בכריתות [י"ב ע"ב], כמה ישהה האוכלו [וכו'] בכדי אכילת פרס. וי"ל דהתם איירי שהאיסור בעין בלא תערובת ואכלו מעט מעט, אבל בתערובת מיבעיא ליה. ותימ' אפי' אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורית', תיפוק לי משום טעם כעיקר דאמרי' בשמעתין דהוי דאורית' לד"ה. וי"ל דאי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורית', גם כל טעם כעיקר לא מחייב אלא א"כ אוכל כזית מן הטעם בבת א', כגון שהבליע כזית בשני זיתים פת ואכלם בבת א' והטעם כעיקר ולא נתבטל הטעם בפת, אבל אם לא אכלם בבת א' לא, שלא יהיה הטעם חמור מן העיקר עצמו, שהעיקר עצמו כשהוא מעורב בהיתר אינו חייב עד שיאכל ממנו כזית בבת א', כ"ש (מטעם) [הטעם]. ואינו מתישב לי, דכיון דטעם כעיקר מדאורית' (ועשה) [נעשה] הטעם כעיקר האיסור וחייב עליה בכזית, ולא [דמיא] לכזית בכדי אכילת פרס, דהתם לא נעשה ההיתר איסור. ולקמן בשמעתין [מ"ה ע"א] נדקדק בו.
א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי. תימא ואמאי פשיטא ליה כולי האי דבכותח איכא כזית בכדי אכילת פרס, אע"ג דמצי['] למימר ידוע היה להם שמשימין בו לחם הרבה, אין נראה לומ' כן. אלא נראה דפשיט' ליה לתלמוד' דאין היתר מצטרף לאיסור אלא א"כ יש מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס, וסברא גדולה היא, דאין להחמיר בהיתר מצטרף לאיסור יותר משאם היה אוכל כל התערובת, וכל הנך [ד]מתני' מיירי שאין החמץ ניכר נותן טעם בתערובת.
א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר. ואין לומ' דהא דפליגי רבנן בכותח הבבלי היינו באוכל כזית מצומצם, דר' אליעזר מחייב משום דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אבל אם אכל כזית בכדי אכילת פרס מודו רבנן דמחייב, דמדאמרי רבנן ועל עירובו בולא כלום משמע אפי' אכל הרבה מן הכותח לא מחייב. תימ' מאי ס"ד דאביי וכי לא היה יודע שיש כמו כן להקשות לדבריו, וכן לקמן גבי קדרות ומדוכות.
איתיביה שתי קופות א' של חולין. תימ' מאי פריך אמאי אמרי' שאני אומר, הא קי"ל [זבחים ע"ט ע"א] דמדאורית' מין במינו בטל ברובו. וי"ל דמשמע ליה דמיירי בכל עניינין אפי' במין בשאינו מינו כגון קמח של חטים בקמח של שעורים.
ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורית' אמאי אמרי' שאני אומ'. בנזיר פ"ג מינין [ל"ז ע"א] גרסי' בשלמ' לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין, אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי. ותמיהא גירסא זו דכי נפישי חולין מאי הוי [הואיל] וזר לוקה על כזית היתר ואיסור אמאי אמרי' שאני אומ'. ונראה לפרש לגירסא, דאביי ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור כשהאיסור רבה על ההיתר או לכל הפחות שוין, דכה"ג מצטרף בנזיר וגמרי' מינה, אבל כשההיתר רבה על האיסור [אינו] מצטרף עם האיסור אלא מבטלו, ורב דימי סבר בשום מקום אין היתר מצטרף לאיסור אע"פ שהאיסור רבה על ההיתר רק באיסורי נזיר, דאע"פ שההיתר מרובה מצטרף לאיסור, [ו]מיניה לא גמרי' לשאר איסורין כדמפרש לקמן בשמעתין [מ"ה ע"א]. וה"פ לעיל מה טעם הואיל וזר לוקה עליה בכזית לאו משום היתר מצטרף עם איסור, ונצטרך להעמידה בחציה שום ושמן וחציה מקפה, ומשני לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ופריך א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר, בשלמ' לדידי פליגי, דר' אליעזר דריש כל ואתא ריבויא דכל למימר דהיתר מצטרף לאיסור אפי' כשהאיסור מועט, ורבנן לא דרשי כל סברי דלא מצטרף אלא א"כ שוין כשאר כל איסורין שבתורה, אלא לדידך אמאי פליגי. וכן שני קופות ומדוכות ניחא דאמרי' שאני אומ' לאביי, דכיון שהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור.
ואי כזית בכדי אכילת פרס דאורית' אמאי אמרי' שאני אומ'. אפי' אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורית', הא א"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה [יומא ע"ג ע"ב] ובכל לוגמא ולוגמא איכא איסור דאורית' ולא בעינן צירוף לכזית, ואמאי אמרי' שאני אומ'. וי"ל דבהא לא סבר כר' יוחנן. וכן נמי צריך לומ' לקמן דקאמ' כי נפיש חולין מאי הוי הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן, אלמ' אע"ג דמדרבנן בעי רבייה, ובפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א] א"ר יוחנן אע"פ שלא רבו קסבר (ב)תרומה בזמן הזה דרבנן, אלא ודאי בהא לא סבר כר' יוחנן. ונ"ל דאפי' מאן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה היינו דוקא כי איתיה בעיניה אבל בתערובת לא. וגם נ"ל שרש"י דקדק בזה שפי' היכי אמרי' שאני אומ' ותלינן בקולא בעון מיתה, דמשמע דאי ליכא מיתה אע"ג דאיכא איסורא תלינן לקולא.
<h2>דף מד:</h2>
וה"ה לערלה בשתים. פרש"י איסורי הנאה ואין היתר לאיסור תוך ג', ואיסורו איסור עולם ליכא למימר בה דלאחר ג' מותרת. ולא נהירא, דהפרי הגדל תוך ג' אסור לעולם, והעץ שמותר לאחר ג' תוך ג' אינו נאסר. ופר"ת דאיכא ערלה דלא שייך בה אלא תרתי, כגון בשנה הד' דיש היתר לאיסורו ע"י פדיה או ע"י הבאה לירושלם. וה"ר י"ט היה אומ' דה"פ, שיש היתר לאיסורו לגרום איסורו, דמותר לידור בנזיר, מה שאין כן בכלאים דאסור לזרוע כלאים, אבל ערלה מותר לגרום איסורא ליטע אילנות. ולא נהירא לר"ת, דהא ברוב הספרים גרסי' ויש היתר לאחר איסורו. ועוד למה נפרש כפי' הרי"ט ולא יהיה לערלה אלא בשתים, נפרש כפרש"י ויהיה לערלה גם בשלשה.
ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא. הך סוגיא היא אליבא דרבא, אבל אביי דאמ' בפ' כל הבשר [חולין ק"ח ע"א] דבשר בחלב לאו חידוש הוא, לדידיה צריך טעם אמאי צריכי רבנן למיגמר מנזיר לטעם כעיקר.
ורבנן קדרה בת יומה א"א דלא פגמה פורתא. לכאורה משמע דרבנן נמי סברי דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה, ומ"מ חידוש הוא, דבעלמא אפי' פג(י)ם מועט שרי והכא אסירי. ואין נראה לפרש כן, דכיון דלא איפשר דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסרה תורה, א"כ מ"ל לפלוגי בין בת יומה לשאינה בת יומה. הילכך נראה דלרבנן כולהו אסירי. ו[ב]פ' בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] פליגי בה ר"מ ור"ש, דר"מ סבר נ"ט לפגם אסור וגמר מגיעולי גוים וקדרה בת יומה נמי א"א דלא פגמה פורתא. ומוכח בשילהי ע"ז [ע"ה ע"ב] דמאן דסבר נ"ט לפגם אוסר אפי' אינה בת יומה, ושריותא דנבלה מוקי לה ר"מ בנבלה סרוחה מעיקרא, ור"ש סבר דסרוחה מעיקרא לא בעיא קרא דעפרא בעלמ' הוא והתיר הכתו' אע"פ שאינה סרוחה מעיק', [ו]גיעולי גוים לא אסר הכתו' אלא קדרה בת יומה דלא פגמה כלל, ור"ש סבר לה כר"ע, ור"מ (בעיגולי) [בגיעולי] גוים סבר כרבנן דאפי' אינה בת יומה אסירא.
<h2>דף מה.</h2>
כחמור שבהן. ה"ג ר"ח, ומיירי בחטאת ושלמים, ופעמים נאכלים בתורת שלמים לחומרא כגון שנשחטו השלמים מאתמל, ואם נבלע מן השלמים בחטאת אינה נאכלת אלא עד הלילה. ואם נשחטו שניהם היום ונבלע מן החטאת בשלמים, נאכלים השלמים ליום ולילה בלבד בתורת חטאת.
דהא כל איסורין שבתורה גמרי' מנזיר. פי' ראוי ללמוד מנזיר. ורבנן לאיי מצרך צריכי. הכא משמע דלכ"ע קרא דחטאת להיתר מצטרף לאיסור. וקשה דבפ' גיד הנשה [חולין צ"ח ע"ב] מוקי ליה רבא לטעם כעיקר, דאמ' התם רבא וכל משרת ענבים ליתן טעם כעיקר [דבקדשים אסור] קמ"ל דהכא שרי וליגמר מיניה הא גלי קרא להיות כמותו וכו'. וגריס ר"ת להיתר מצטרף לאיסור. ונראה דגירסת הספרים דהתם אתיא כסוגיא דנזיר [ל"ז ע"א], דמשמע התם נזיר וחטאת לרבנן תרוייהו ליתן טעם כעיקר, דגרסי' התם, ורבנן מיצרך צריכי, דאי כת' רחמנא גבי חטאת (הוא) [הוה] אמינא נזיר לא אתי מיניה, דנזיר מקדשים לא ילפי[נ]ן, ואי כת' רחמנא גבי נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפי' משום דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסירי ליה, הילכך לא אתי מיניה. פי', ורבנן מוקמין תרוייהו לטעם כעיקר דחד מחבריה לא יליף כדמפרש, אבל בכל דוכתא ילפי' מתרוייהו מהצד השוה. ולהך גירסא ניחא ורבנן מיצרך צריכי, דלא שייך לומ' מיצרך צריכי אלא היכא דתרי קראי אתיין לחד דרשא. וכן לישנא דיקדש להיות כמוה שאם פסולה הוא יפסול, משמע טפי לטעם כעיקר.
בכולה שמעתין משמע דטעם כעיקר דאורית'. ורש"י פי' בפ' גיד הנשה [חולין צ"ח ע"ב] דטעם כעיקר דרבנן, והביא ראייה מהא דאמ' אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא [שם ק"ח ע"א] דאורית' דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא, אי חידוש הוא אפי' כי לא יהיב טעמ' נמי, ורבא דחי ליה לעולם דרבנן ושאני הכא דדרך בישול אסרה תורה ולכך בעינן נותן טעם, ושאר איסורין לא ילפי' מהכא דחידוש הוא. ועוד הביא ראיה מהא דבפ' בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] טעמו וממשו לוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, אלמ' אין לוקין על טעם האיסור אם אין בו ממש. והא דילפי' בפסחים מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו לאמוראי דאסמכת' בעלמ' היא ולאו מילף הוא, דהוו להו גיעולי גוים ונזיר שני כתובים הבאים כא' ואין מלמדים. א"נ גיעולי גוים חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. והקשה עליו ר"ת דהא ר' יוחנן גופיה דאמ' התם טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ס"ל הכא כר"ע דמוקים משרת להיתר מצטרף לאיסור, וטעם כעיקר יליף ליה מגיעולי גוים. וליכא למימר דאסמכתא בעלמא הוא מדקא"ר עקיבא טעם כעיקר מנ"ל יליף ליה מבשר בחלב, משמע הא אי לא הוה יליף טעם [כעיקר] מבשר בחלב הוה מוקמי' ליה לקרא דמשרת למילף לטעם כעיקר דמסתבר טפי לאסור טעם האיסור ממה שנאמ' להיתר מצטרף לאיסור. א"כ משמע דטעם כעיקר הוי דאוריתא כמו היתר מצטרף לאיסור דאמרי' לעיל דזר לוקה עליו. ועוד הקשה ר"ת [ד]בזבחים פ' התערובות [ע"ח ע"א] מוכח בהדיא דטעם כעיקר דאורית', דגרסי' התם אמ' ריש לקיש הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור, ש"מ נותן טעם כדי לאו דאורית', (דס"ל) [דסלקא] דעתי' דאיירי בזבח ומנחה שהם ב' מינים ונותנים טעם זה בזה, מתיב רבא עשה עיסה מן החטה ומן האורז אם יש טעם דגן חייבת בחלה ואדם יצא בה ידי חובתו בפסח, ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא, וההיא דר"ל איירי במין במינו, הרי מצי' דאע"פ שרוב העיסה מן האורז אם יש טעם דגן אזלינן בתר טעמא, ואם אכל כזית עיסה יצא ידי חובתו כאילו היתה כולה של חיטין. וכן רבא גופיה דדחי למילתיה דאביי וקאמ' לעולם טעם כעיקר לאו דאורית', קאמ' התם [ע"ט ע"א] אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא אמור רבנן בחזותא, מין בשאינו מינו בטעמא ומין במינו ברובא, ומין במינו ברובא היינו מן התורה כדנפקא לן בחולין [י"א ע"א] מאחרי רבים להטות, וא"כ מין בשאינו מינו בטעמא הוי דאורית', ואמור רבנן לאו דוקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים. ונוכל לדחות דרש"י לא חשיב בהאי [דעיסה] טעם כעיקר בלא ממשות אלא טעם וממשות איכא, שע"י קמח של דגן שגלגל בתוך עיסת האורז נתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות, ולא דאמי לחלב שנפל לקדרה ונימוח שאין בו ממשות חלב אלא טעם. ונ"ל דלאו דיחוייא היא כי אין ממשות הדגן ניכר בעיסת האורז, ואם נתרבית העיסה הכא נמי נתרבה הרוטב שבקדרה מן החלב שנימוח בתוכה. ופר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאוריתא, וכיון שנתן האיסור טעם בקדרה בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסור, ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמא ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם דגן, ואע"פ שרובה אורז, וילפי' לה ממשרת או מגיעולי גוים למר כאית ליה ולמר כדאית ליה. ומה שהביא רש"י ראיה מההיא דאביי ורבא מבשר בחלב, (ו)לאו דחייה היא, דרבא לא בא אלא לסתור דבריו של אביי, כלומ' מהכא ליכא למילף טעם כעיקר דאורית', ומיהו רבא (אייתי) [אית] ליה טעם כעיקר כדאמרי' בזבחים [ע"ח ע"א] כדפרשי' לעיל, ואביי נמי אית ליה טעם כעיקר דאוריתא, דבנזיר פ"ג מינין [ל"ז ע"א] קאמ' אביי ממאי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא לטעם כעיקר הוא דאתא, ומתחלה לא ידע שהוא דאוריתא ורוצה ללמוד מבשר וחלב ודחי ליה רבא. והא דא"ר יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, מפרש ר"ת דמיירי במין במינו, וה"פ כל שטעמו וממשו, פי' שהאיסור ניכר בעין ואינו בטל לוקין עליו, טעמו ולא ממשו, פי' שנימוח ואין ממשות האיסור ניכר בעין אסור מדרבנן ואין לוקין עליו, דמדאורית' ברובא בטיל. והה"נ אם היה ממש האיסור בעין ואינו נימוח רק שאינו ניכר אין לוקין עליו, כי הוא בטל ברוב, אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן. ולא היה לו להזכיר גבי מין במינו טעמו, כי טעם ההיתר (באיסור) [והאיסור] שוין, והכל תלוי בהכרת האיסור שלא יבטל ברוב, אלא האי דנקט טעמו משום דבעי למימר טעמו ולא ממשו אסור, ועד כמה עד שיהיה בו בכדי נתינת טעם במין בשאינו מינו, דגזור רבנן במין במינו בששים אטו מין [ב]שאינו מינו. ורבי' חיים הכהן פי' דאיירי שפיר במין בשאינו מינו, וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשות של איסור, כיון שיש כ"כ מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית, נעשה כולו איסור והאוכל ממנו כזית לוקה, כדחזי' גבי עיסת אורז שבכזית ממנה יוצא בה ידי חובתו אף להקל. והאי דקאמ' וזהו כזית בכדי אכילת פרס לא בא לומ' שאינו חייב עד שיאכל פרס, אלא לסימן בעלמא נקטינן דנחשוב כולו לאיסור, כדחזינן בעלמא דשיעור אכילת פרס חשוב לצרף חצאי שעורים, הכא נמי כיון שיש בו מן האיסור כ"כ שבתוך אכילת פרס אוכל מן האיסור כזית, נהפך להיות כולו איסור ולוקה עליו בכזית. טעמו ולא ממשו, היינו דליכא כזית בכדי אכילת פרס, אע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו. ואע"ג דטעם כעיקר ילפי' מקרא, מסתבר לומ' דלא החמירה תורה בנתינת טעם איסור בהיתר להופכו לאיסור כשההיתר כ"כ יתר על האיסור, שאם האיסור בעין ניכר בתוך ההיתר, בלא נותן טעם [לא] היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכילת פרס. וה"ר יוסף מאורלינש פי' דמיירי במין בשאינו מינו וטעם כעיקר דאורית' ואפ"ה אינו לוקה, (ר' יוסי) [דר' יוחנן] כר"ע ס"ל דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים וליכא ביה אלא עשה דכל אשר יבא באש תעבירו באש [במדבר ל"א]. והקשה לו ר"ת דאית לן למימר דאהדריה קרא לאיסוריה לכלל לאו דנבלה, כדאמרי' [בכורות ט"ו ע"ב] גבי פסולי המוקדשין הגוזז והעובד בהם סופג את המ', ואע"ג דליכא אלא עשה דתזבח ולא גיזה, אלא משום (דאמרי) [דאהדריה] לכלליה, כלומ' זביחה התרתי לך אבל גיזה תהיה בכלל איסורא הראשון כמו שהיתה קודם פדייה, הכא נמי תעבירו באש ואם לאו תהיה פליטה בכלל איסורא הראשון בלאו דנבלה. ומיהו לא דאמי כלל, דהתם לא הותרה כלל אלא פרט לך הכתו' להתיר זביחה בפסולי המוקדשין, ומה שלא התיר ממילא נשאר באיסורו הראשון, אבל הכא כשנבלעה הנבלה בדופני הכלי הותרה ויצאת מכלל נבלה, [ד]קדרה בת יומה א"א דלא פגמה פורתא, וכי אסריה תו קרא מתעבירו באש, אין לך בו אלא האמור בו והיינו עשה. והא דאמרי' בירוש' בפ"ב דערלה [ה"ה] א"ר אבהו א"ר יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנותני טעם דנזיר, יש לפרש דבהיתר מצטרף לאיסור איירי, דהא בשמעתין ובפ' ג' מינין א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין (איסור מצטרף להיתר) [היתר מצטרף לאיסור] חוץ מאיסורי נזיר, וקרי ליה בירושלמי נותן טעם כעין נזיר ששרה פתו ביין. ולפי' ה"ר יוסף שפי' דבטעם כעיקר ליכא אלא עשה, קשה מהא דשמעתין דמוקי משרת [להיתר] מצטרף לאיסור משום דטעם כעיקר נפק' לן מגיעולי גוים, ואכתי הוה לן לאוקומי משרת לטעם כעיקר ללאו. וליכא למימר כיון דאיכא למידרש (ד)דרשי[נן] ולא(ו) מוקמי' בלאו[י] יתירי [כדאיתא לעיל כ"ד ע"ב], דלא היינו לאו[י] יתירי כיון דליכא מתחלה אלא עשה, דבכה"ג אמרי' בריש הבא על יבמתו [יבמות נ"ה ע"א] דפריך ואימא אין לה בנים עשה יש לה בנים לאו, אלמא מוקי קרא יתירא ללאו יתר על העשה, אע"ג דאיכא למידרשיה לדרשא אחריתי. וכן בפ' אלמנה לכ"ג [שם ס"ח ע"א] מה"מ א"ר יהודה אמ' קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה וכו', עד אי מההיא הוה אמינא עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה.
<h2>דף מה:</h2>
קשיין אהדדי. תמיה לי דבכמה דוכתי בתלמוד איכא תניא כוותיה דמר ותניא כוותיה דמר ולא פריך קשיין אהדדי. כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה. לפרש"י דמחמיר שלא במקום לישה לעבור עליו אפי' בפחות מכזית, קשה מהא דאמרי' לקמן שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם וכו', ומסיק לא אמרי' אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער זימנין דכניש (לזו) [להו] ונפלי אהדדי, ולפרש"י תיפוק לי דפחות מכזית חייב לבער הואיל ואינו מקום לישה כגון אגבא דאגנא. ועוד פירושו דחוק, דמה שקורא ברי' קמי' מקום שאינו עשוי לחזק דהיינו הדפנות קרי בבתריתא מקום העשוי לחזק. וע"ק דלהחזיק מיבעי ליה דהוה משמע להחזיק המים, אבל לחזק משמע את הכלי. הילכך נראה לפרש דמקום העשוי לחזק היינו לחזק את הכלי, והיינו בין במקום לישה בין שלא במקום לישה, שיש מקומות שאין הכלי עב ונוח ליסדק ומועלת לו דבר הקשה הנדבק שם. ואין חילוק בדבר זה במקום לישה בין שלא במקום לישה, אלא שבמקום לישה יש לאסור יותר פן תדבק מאותה עיסה לאחרת ע"י שפשוף העיסה או תבלע מן הטעם. וכללו של דבר, כזית אפי' במקום העשוי לחזק במקום לישה אסור, הואיל ואיכא תרתי לגריעותא, שיש כזית במקום לישה, לא שרינן ליה משום חיזוק הכלי אע"פ שהוא מבטלו בודאי שם. ואם הוא שלא במקום לישה מותר, כיון דעשוי לחזק ולא גזרי' דילמא אתי למיגע ביה. ופחות מכזית, במקום העשוי לחזק אפי' במקום לישה הואיל והוא כ"כ מעט לא גזרו שיכול לישמר שלא ללוש עליו. והכי פי', קמייתא שלא במקום לישה, הילכך שרי אפי' כזית במקום העשוי לחזק ופחות מכזית אפי' אינו עשוי לחזק, בתריתא במקום לישה, הילכך מקום העשוי לחזק לא שרי' אלא בפחות מכזית, אבל מקום שאינו עשוי לחזק אסור, אבל כזית אפי' במקום העשוי לחזק אסור כיון דהוי במקום לישה.
<h2>דף מו.</h2>
לגבל ולתפלה. פי' בערוך [ערך גבל א] אם יש גבל שעושה עיסתו בטהרה ברחוק ד' מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל, ד[ב]אדם המהלך בדרך איירי דומיא דתפלה, ודלא כפרש"י, דלא שייך הכא למינקט מילתא דדינא. ועוד דלא שאנו אלא לפניו משמע דקאי אכולהו. אבל מה שפי' בערוך לתפלה ליטול ידיו לתפלה, לא נהירא, דאי מטא עידן לצלויי הא אמרי' בברכות [ט"ו ע"א] לייט עלה אביי אמאן דמיהדר אמייא (אעידן) [בעידן] צלותא דכתי' [תהלים כ"ו] ארחץ בנקיון כפי במידי דמינקי, ואי דלא בזמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפי' טובא נמי. הילכך נראה כפי' רש"י דלתפלה היינו להתפלל בעשרה, והוא רוצה ללין בעיר שאין בה עשרה בני אדם, עד ארבעה מילין צריך לילך וללון שם.
[מתני']. כיצד מפרישין חלה בטומאה. שאם יקרא לה שם לא יוכל לאפותה דאפייה שלא לצורך היא, ולא עוד דאפי' לטלטלה אסור, כדתנן במס' י"ט בפ' אין צדין [כ"ז ע"ב] ששאלו את ר' טרפון על החלה שנטמאת אמ' לא יזיזנה ממקומה, ופרש"י התם אע"פ שיכול ליתנה לכלבו. ומביא ראיה מהא דאמ' פ' כל שעה [לעיל ל"ב ע"א] שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, מיהו כל ביעור תרומה טמאה חשיבא מלאכה. ודבריו תמוהים דמה מלאכה שייך באכילת הכלב. ונראה שר"ל דגזרי' ביעור אכילת הכלב אטו ביעור דשריפה. מיהו נראה דאסור להאכיל תרומה טמאה לכלב אפי' בחול, דהא תנן בפ' בתרא (דתרומה) [דתמורה] [ל"ג ע"ב] אלו הם הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח, ומוקי' הא דחמץ בפסח כר' יהודה, אלמא דוקא קתני. ועוד דקתני התם עלה הנשרפין לא יקברו. ועוד דאמרי' בשבת פ' במה מדליקין [כ"ה ע"א] כשם שאתה מצווה לשרוף קדשים שנטמאו כך אתה מצווה לשרוף תרומה שנטמאת, אלמ' משמע דוקא בשריפה דומיא דקדשים. ומה שהביא רש"י מההיא דכל שעה לאו ראיה היא, דהתם איירי בתרומת חמץ טהורה, אבל טמאה לא.
[לא תקרא לה שם עד שתאפה]. ואם היה קורא לה שם לא היה יכול לשורפה, דהא תנן [שבת כ' ע"ב] אין מדליקין בשמן שריפה (בשבת) [ביו"ט], ומוקים לה [שם כ"ג ע"ב] בי"ט שחל להיות ע"ש לפי שאין שורפין קדשים בי"ט וה"ה תרומה טמאה. ותימ' היכי ילפי' תרומה מקדשים, בשלמ' פסולי קדשים כגון פגול וטמא דין הוא דאין שריפתן דוחה י"ט, לפי שאין יכול ליהנות מהן בשעת שריפתן, וכי אמרי' [ביצה י"ב ע"ב] מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, היינו שלא לצורך אוכל נפש, אבל צריך הוא לתשמיש אחר כגון הדלקת הנר ומדורה להתחמם כנגדה, אבל הבערה שאין בה צורך כלל לא הותרה, אבל שריפת התרומה שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה, השתא י"ל שמן של חולין שאין מצוה בשריפתו מותר להדליקו בנר להנאתו, שמן של תרומה טמאה [שמצוה בשריפתו לא כ"ש שמותר להדליקו בנר להנאתו], וכי בשביל שיש מצוה בשריפתו מיגרע גרע. ותירץ ריב"א דאה"נ דמיגרע גרע, דשמן של חולין דמותר כל מיני הנאות בין הדלקה בין אכילה, כשמדליקו בנר ניכר שלהנאתו הוא מדליקו, שאם היה רוצה היה אוכלו, אבל שמן של תרומה טמאה שאינו יכול ליהנות ממנו אלא בשעת ביעורו, נמצא שעיקר הבערה זו אינה להנאתו ואינה אלא לשם מצות שריפה, אלא שהתורה התירה ליהנות ממנה בשעת ביעורו. ודמי לנדרים ונדבות אליבא דמ"ד אין קריבין בי"ט [ביצה י"ט ע"א], דאע"פ שיש בהם אכילת אדם, אפ"ה כיון דעיקר שחיטתן שלא לצורך אדם אלא דכהנים משולחן גבוה קא זכו [שם כ"א ע"א], אסרה תורה לשוחטן, ולמ"ד קרבים בי"ט, קסבר עיקר שחיטתן נמי לצורך אכילת אדם, אבל שריפת תרומה טמאה ודאי שלא לצורך אדם היא, דאי לשם הנאת אדם גם שאר הנאות יהיו מותרות, אלא ודאי לשם מצות ביעור ולא לצורך אדם. ותימ' אמאי לא שרינן לאפות לחלה טמאה מהאי טעמ' דאר"ש בן אלעזר [שם י"ז ע"א] ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר א' מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא, ואמ' רבא התם הלכה כר"ש בן אלעזר, ואע"פ שאסור לטלטלו, מ"מ כמו שמותר לאפות יותר מן הצורך דלהשביח הפת הוא צריך, הכי נמי מותר לטלטל ולאפות את החלה ולהשביח את שאר הפת. וי"ל דדוקא התם שרי משום דכל חדא וחדא חזי ליה.
תטיל לצונן. נראה דבין ר' אליעזר ובין ר' יהושע לא פליגי אבן בתירא, דלא מסתבר דפליגי בהך סברא אם תחמיץ תוך המים. ואם אירע שקרא לה שם היה אומ' ר"ת שתטיל לצונן.
<h2>דף מו:</h2>
[גמ']. הואיל ואי בעי מיתשיל עליה(ם). הקש' רש"י אמאי לא קרי לה שם קודם אפייה דהואיל ואי בעי מיתשיל, ותירץ כיון דאית ליה לר' אלעזר הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי. ונראה שר"ל כן כיון דסובר שהסל מצרפן לחלה, א"כ כשאופה ואח"כ קורא שם אכתי אין אפיית חלה מותר אלא מטעם הואיל, כמו שפרש"י לקמן [מ"ח ע"א] גבי הא דרמי בר חמא הא דרב חסדא (ורבא) [ורבה] מחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע היא דר' [אליעזר] סבר אמרי' הואיל, ופרש"י אע"ג דסופו להפריש א' מהן לחלה (לחלה) ונמצא שטורח לדבר שאינו ראוי לאכילה, אפ"ה אמרי' הואיל ואי בעי לא מפריש חדא אלא בצע מכל חדא וחדא, איכא למימר דכל חדא וחדא חזיא ליה ומותר לאפותה. והשת' כיון דבלא קרא לה שם לא שרי אלא ע"י הואיל, א"כ אם היה קורא לה שם היינו מוסיפין עוד הואיל ואי בעי מיתשיל עליה, וע"י תרי הואיל לא שרינן לאפותה. אבל אם היה סובר ר' אליעזר אין הסל מצרפן והיה צריך לבצוע מכל חדא וחדא, היה מותר לקרוא לה שם חלה, דליכא אלא חדא הואיל דאי בעי מיתשיל עלה. ולקמן [שם] נדקדק בפי'. ונראה לתרץ כיון דיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל. ותימ' אמאי שרי ר' אליעזר לאפותה משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כמו שאפרש לקמן, כיון שיכול לעשות בלא (הוא) הואיל ע"י הטלת צונן. וי"ל דהכי עדיף טפי מהטלת צונן דאיכא למיחש שמא לא יזהר בה ותבא לידי חימוץ. ועוי"ל דמהאי טעמ' דאי בעי מיתשיל עלה לא הוה שרי לאפותה אחר קריאת שם כיון דלא שכיח דמיתשיל עלה, דבמידי דלא שכיח לא אמרי' הואיל להתיר. וכן מוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דאיכא למימר דאי בעי פריק לה שאין התנור מקדשן, שאם היה התנור מקדשן כשהיו אופין מעי"ט היו נפסלין בלינה, כדמוכח במנחות [ע"ב ע"ב] דמ"ד תנור מקדש סבר דאפייתן דוחה שבת וי"ט. ותי' לר' אליעזר דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, אמאי אמרי' בפ' כל שעה [לעיל ל"ח ע"א] דמצת מעשר שני אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לר"מ דאמ' מעשר ממון גבוה הוא ולא חשיבא מצתכם, ואמאי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וחשיבא שפיר מצתכם. וי"ל דאי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה ואין אדם יוצא ידי חובתו בטבל. ומיהו קשיא, אמאי אמרי' [לעיל ה' ע"ב] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הא חשיב שלו הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. וי"ל דמיירי כגון (כגון) שבא לידי גזבר דתו לא מצי מיתשיל עליה. ואין לומ' שיחשוב שלו הואיל ואי בעי פריק ליה, משום דבתר הפדייה הוי כאלו קונהו מהשוק, דאטו נחשוב של גוי כמו שלו הואיל ואי בעי זבין ליה. ועוד דחמץ בפסח לא יפדנו אדם.
(רבא) [רבה] אמ' אינו לוקה אמרי' הואיל. תימ' הא תנן בפ' המצניע [שבת צ"ה ע"א] המכבד והמרבץ והרודה חלת דבש, בשבת ענוש כרת, בי"ט סופג את המ', דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין בהם אלא משום שבות, (ולרבא) [ולרבה] אמאי לוקה נימא הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה, ואפי' (דרבין) [רבנן] לא פטר[י] אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורתו מחובר, וכי תימ' התם היינו טעמא משום דאיפשר לרדותו מעי"ט, ובכה"ג אסור מן התורה לתקן אוכל נפש, דלא הותר אלא במקום דלא איפשר, מידי דהוה אמלאכות שהותרו בשבת כגון מילה ופסח דמיפלגי מן התורה בין מילי דאיפשר למילי דלא איפשר, הא ליתה, דבפ"ק דמגלה [ז' ע"ב] משמע דכל אוכל נפש שרייה רחמנא. דאמרי' התם, מ"ט דר' יהודה דאמ' מכשירין מותרים, קאמ' קרא לכם לכם לכל צורכיכם, ורבנן כתי' הוא ולא מכשיריו, ור' יהודה כתי' הוא וכתי' לכם, הא דאיפשר הא דלא איפשר, ודוקא במכשירין מפליג ר' יהודה, אבל באוכל נפש אפי' איפשר שרי, דלא אשכחין דפליגי עליה רבנן בהא. ולא דאמי לפסח נמי ומילה לא דלא התירה תורה אלא באקראי אם יזדמנו בשבת, ומה שיוכל ליזהר שלא יעשה בשבת מסתמא לא התירה תורה, דלדבר זה הוי כאילו אירע ביום א' כיון דיכול ליזהר מלחלל שבת, אבל י"ט לגבי אוכל נפש כחול שויוה רחמנא. י"ל דמיירי בדבש שהדביש שאינו ראוי למאכל אדם. (או) א"נ ברודה בדבש סמוך לשקיעת החמה דאף אם יבאו אורחים אין שהות ביום לאוכלו.
אמרי' הואיל. הקש' ריב"א הא שמעי' לרבה דאית ליה הכנה ריש מס' י"ט [ב' ע"ב] ופ' בכל מערבין [עירובין ל"ח ע"ב], דדריש שאין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט מקרא דוהכינו אשר יביאו [שמות ט"ז], וכיון דאמרי' הואיל היכי אשכחן דאין י"ט מכין לשבת, הא שרי מדאוריתא ע"י הואיל. ותירץ דמה דאסרה תורה הכנה היינו כמו גמר ביצה וקניית שביתה שהוא דבר חדש, וסברא הוא לאוקומי קרא בהכי, אבל אפייה ובישול שאינן [אלא כמו] גמר תיקון לא חשיבי הכנה, וכה"ג לא אסרה תורה. א"נ לא שייך איסור הכנה אלא כשמכין דבר שאינו ראוי ליהנות ממנו היום בהכנה, כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר, וכן גמר ביצה הנגמרת היום ללידת מחר, אבל דבר שהוא ראוי ליהנות ממנו היום לא חשיבא הכנה. ולמאי דפרישית לעיל דסמוך לחשכה לא שייך הואיל לפי שאין שהות ביום לאורחים לאוכלו מבעוד יום, ניחא נמי הכא דבכה"ג אין י"ט מכין לשבת. ותימ' א"כ (לרבא) [לרבה] הדלקת הנר שמדליקין סמוך לחשכה לצורך שבת אמאי שרי. וי"ל כיון שהוא כ"כ חשכה גם לי"ט עצמה הוא צריך להאיר. ולכך אין צריך להזכיר בעירובא ולאדלוקי שרגא, דלהדלקה לא מהניא עירוב אליבא דרבה, וכוותיה קי"ל. ותימ' כיון דאמרי' הואיל א"כ בטלת כל חיוב מלאכת שבת מגו דחזי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל.
<h2>דף מז.</h2>
נאכל לי"א. והקשה רש"י היכי נאכל לי"א ולא יותר והלא בשני ימים טובים שלפני השבת נאכל הוא לי"ב, כיון דר"ה הוי ביום ה' מקלע יום צום ביום שבת שי"א לאפייתו ונאכל ליום א' שהוא יום י"ב, ותירץ דכשעושין ב' ימים ר"ה, היינו כשבאים עדים מן המנחה ולמעלה, ואז עיקר קדושת היום הוא יום שני וממנו מונין המועדים, אלא שגומרין יום ראשון בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה, ומיקלע אז יום צום בא' בשבת ונאכל בשבת לאחד עשר, ואם באו עדים קודם המנחה, א"כ למחר ביום ו' הוי חול גמור, ואופין אחר כדי לקיים מצות לחם חם, ופודין את הראשון דאין תנור מקדש, כיון שאינו דוחה לא את שבת ולא את י"ט, כדפרי' לעיל. ועוד (תימ') [תירץ] דאפי' נאכלים למוצאי שבת שהוא ליל י"ב מיקרי י"א, דבקדשים לילה הולכת אחר היום, כדקי"ל בכל דוכתא לענין קדשים.
ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי"ט אמאי אינו דוחה י"ט. תימא מאי קא פריך רבה הא לא קאמ' אלא דצורכי שבת נעשין בי"ט, דכמו שמותר לבשל בי"ט לצורך היום כך מותר לבשל לצורך שבת, דקדושה אחת היא כמו שפרש"י, א"כ מאי קא פריך, הא בכה"ג אפי' אי הוה צורכי י"ט כמו שהוא צורך שבת לא היה דוחה י"ט, כדקתני סיפא גבי שתי הלחם. ונראה דהכי (פריך) [פירושו] לעיל צורכי שבת נעשין בי"ט, כלומ' הואיל והוא צורך מצות שבת ואם לא יעשנו בי"ט שוב לא יוכל לעשותו, חשיב כמו אוכל נפש די"ט. דה"ק קרא, אך אשר יאכל לכל נפש, דבר שהוא צריך לנפשו ואם לא יעשנו היום שוב לא יוכל לעשותו, הוא לבדו יעשה לכם. והשת' פריך שפיר, בשלמ' לדידי דאמרי' הואיל ואין היתר אוכל נפש בי"ט אלא באותו ענין שיוכל לבא עיקרו לצורך שמחת י"ט, כגון דמקלעי ליה אורחים, הכא ליכא שום שמחת י"ט הילכך לא דחי, אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים בי"ט, וכל דבר שהוא מצות שבת ואינו יכול לעשותו אם לא יעשנו עתה בי"ט, הכא אמאי לא דחי י"ט. ונ"ל דאכתי ל"ש מידי, דצורכי שבת אין נעשין בי"ט טפי מצורכי י"ט עצמן, ושתי הלחם שהיא צורך י"ט אין אפייתן דוחה י"ט. ונ"ל דמעיקר' לאו פירכא היא, דמעיקרא פריך ליה מצורכי שבת אמאי אין נעשין בי"ט והדר פריך ליה משתי הלחם דצורכי י"ט עצמן.
ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי"ט השתא מי"ט לשבת שרי וכו'. פרש"י, אבל לדידי דאית לי הואיל ניחא, משום דבההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרקו דמן, ובכה"ג לא אמרי' הואיל. ולא נהירא, כיון דאכתי לא אסיק אדעתא שיש חילוק בין של גבוה לשל הדיוט, א"כ בשל הדיוט היאך לשין עיסה כיון דאכתי לא חזי עד אחר אפייה, והיאך שוחטין בהמה כיון דלא חזיא עד אחר בישול, וכן שלמי חגיגה מותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרק דמן. ונראה דלא קשיא כולי האי לפרש"י, דכל תיקון שתלוי בגוף הדבר אינו קרוי חסרון, אבל תיקון שתי הלחם תלוי בדבר אחר. ונ"ל, בשלמ' לדידי דאמינא הואיל, שום דבר אינו מותר בי"ט אלא א"כ איפשר לבסוף שיהיה עיקרו ראוי לצורך אוכל נפש די"ט, אבל שתי הלחם אע"פ שיהיו ראויים לאחר שעה ליהנות מהן, מ"מ לא התירה [תורה] אלא דבר שעיקרו ראוי לשמחת י"ט, והני עיקר[ן] לצורך הזבח, וכיון דאיפשר למעבדינהו מאתמול לא עבדינהו היום, אלא לדידך דכל מילי דצורך מצוה לצורך הוא ליעשות בשבת או בי"ט שריית, שתי הלחם נמי ידחו.
ולרשב"ג דאמ' דוחה י"ט ואינו דוחה יום צום מא"ל. בשלמ' לדידי דאמינא ת"ק ס"ל דצורכי שבת אין נעשין בי"ט, איכא למימ' דבהא פליגי, דרשב"ג סבר דנעשין בי"ט וב[ד]אורית' פליגי, אלא לדידך דקאמרת טעמ' דת"ק משום שבות רחוקה, בהא ליפלוג עליה (ד)רשב"ג. ומשני אה"נ דבהא פליגי, דרשב"ג לא חשיב ליה שבות רחוקה לפי שצריך לסדרו על השולחן בשבת זו ואם לא יסדרנו עכשיו לא יהיה נאכל לשבת אחרת וחשיב ליה שבות קרובה. ועי"ל דלרבה ניחא ליה דבהכי פליגי, דמר סבר אמרי' הואיל ויכול לפדותו ומר סבר כה"ג לא אמרי' הואיל משום דלא שכיח.
[ולרשב"ג] דאמ' דוחה י"ט ואינו דוחה יום צום. רשב"ג קאי אשתי הלחם ולחם הפנים דמתניין במתני' דפ' שתי הלחם [מנחות ק' ע"ב], ואתרוייהו קאמ' דוחין י"ט ואינם דוחין יום צום.
החורש בשור ובחמור והם מוקדשין. פרש"י דלוקה תרתי, בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך, ובחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום דהזיד במעילה. ובחנם דחק לפרש חדא בשור וחדא בחמור, דבשור נמי איכא מעילה אם הוה עולה או חטאת. ולפי' קשה דבפ' בתרא (דמדות) [דמכות] [כ"ב ע"א] בעי לאוקומי בבכור דלית ביה מעילה, וא"כ ליכא תמני לאוי אע"ג דבמ[סקנא] לא קאי. ומיהו היכא אסיק אדעתין לאוקומי בבכור א"כ חסר להו. הילכך נראה דלא חשיב לאו (דמעיקרא) [דמעילה], דלא קא חשיב הכא אלא לאוי דבחרישה כל דהו לקי עלייהו, אבל לאו דמעילה ליכא עד שיחרוש שוה פרוטה. וכלאים בכרם אית ביה תרתי, שזרע כלאי זרעים בכרם. וכן משמע מדאמ' (בכלאים) [וכלאים] בכרם ולא אמ' כלאי הכרם. ולפרש"י קשיא, כיון דלאפושי לאוי קאתי אמאי לא חשיב תרי לאוי בכלאים. ותימ' אמאי קתני החורש בשור ובחמור, ליתני בשור פסולי המוקדשין דחייב עליו משום חורש בשור ובחמור ומשום לא תעבוד בבכור שורך, כדאיתא בסוף פ"ב דמכות [שם], א"ר יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים דאיתקש לצבי ואיל. ולפרש"י ניחא דבשור פסולי המוקדשין ליכא מעילה. וי"ל דלישנא דקרא נקט לא תחרוש בשור וחמור.
<h2>דף מז:</h2>
אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור. פי' אם היה שם במקום חרישתו דם צפור, ובעוד שהיה הולך להביא ממקום אחר לכסותו ינגב הדם או יטשטש ע"י המים, וגם אינו יכול (לקפלו) [לקלפו] ולהביאו למקום אחר, יכול לחרוש כדי לכסות הדם, כיון דאי איפשר לקיים העשה בלא דחיית הלאו.
באבנים מקורזלות. פי' רכות שראויים לזריעה. מכאן קשה למה שפרש"י בשבת [מ"ג ע"א] גבי בית הכסא דמקורזלות היינו חדות, דמאי נפקא מינה הכא בחידודן, והתם נמי ניחא לפרש רכות לפי שהן טובות לקנח.
כתישה בי"ט מי שרי. הקשה ריב"א, מאי פריך דאין ודאי שרי כמו חרישה לצורך כיסוי. ותירץ דהכי פריך, בשלמ' בחרישה פטרינן ליה מטעם הואיל דאם יזדמן לו שם [דם] צפור (אבל) [יכול] לחרוש כדי לקיים מצות כיסוי, אבל כיון דמוקמת ליה במידי דאינו ראוי לכיסוי בשעת חרישה עד שיכתוש, בכה"ג לא שייך הואיל, כיון דע"י חרישה אינו ראוי לכסות אלא ע"י איסור אחר. ואע"ג דאי הוי דם צפור עבדינן תרוייהו, מיהו כולי האי לא אמרי' הואיל, ופריך הרי ראויים לכתשן כלאחר יד נמצא בשעת חרישה ראוי לכיסוי בלא עבירת לאו אחר. עוד הקשה, היכי פריך הכא דלידחי י"ט משום כיסוי, הא קי"ל די"ט עשה ולא תעשה הוא בסוף במה מדליקין [שבת כ"ה ע"א] ובפ"ק די"ט [ח' ע"ב], ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה. ותירץ דנהי דאין עשה דוחה את עשה ולא תעשה מיהו אם עבר ודחה מלקות ליכא, שהלאו ניתן לידחות מפני העשה לגמרי, וליכא איסורא אלא ממה שדחה העשה, דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. ולא נהירא, דמשמע פ' בתרא דחולין [קמ"א ע"א] אע"ג דעשה דטהרת מצורע אלים מעשה דשילוח הקן ודחי ליה, כי איכא לאו בהדי עשה דשילוח הקן לא דחי ליה, ולפי דבריו שנראה שנדחה הלאו מפני העשה, א"כ נידחי העשה (לטהרת) [דטהרת] מצורע [ד]אלים מעשה דשילוח הקן דעדיף מיניה, אלא ודאי כי איכא לאו בהדי עשה נידחי מקמי תרוייהו ולוקה על הלאו. ורשב"ם פי' האי דקאמ' הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור, לאו משום דחייה קאמ', אלא משום דה"ל חורש ואין צריך לחרישה אלא לעפר העולה מן החרישה לכסות בו דם צפור, והחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור דה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה [בשבת ע"ג ע"ב], הילכך כי חריש לצורך חרישה גמורה ליפטר ע"י הואיל. והשתא פריך שפיר וכתישה בי"ט מי שרי, דאפי' אם כותש לצורך כיסוי, מלאכה הצריכה לגופה היא כדי לטחון העפר ולכסות בו, [ו]מלאכה לא משתריא לצורך כיסוי, די"ט עשה ולא תעשה. ולא נהירא, דחופר גומא דפטור היינו דוקא בבית דמקלקל, כדמוכח בסוף פ"ק דחגיגה [י' ע"א] דמסיק התם טעמ' דר' אבא משום דמקלקל, והכא בשדה דבר זריעה קיימי ומתקן ליה איהו, ואי מזדמן ליה דם צפור מלאכה גמורה היא אפי' אם מתכוין לצורך כיסוי אי חריש בארעא דיליה. וה"ר יהודה תירץ דרב חסדא דפריך הכא ס"ל די"ט לא תעשה גרידא הוא, כי היכי דסבירא להו לכל הני אמוראי דבמה מדליקין [שבת כ"ה ע"א], דמצרכי קראי למדרש דאין שורפין קדשים בי"ט, ולא בעי למימר די"ט עשה ולא תעשה הוא אלא רב אשי מסיק לה התם במסקנא.
לוקה חמש משום מבשל גיד. (בפ"ב) [בפ"א] די"ט [י"ב ע"א] אמ' דאמ' לך מני ב"ש היא דלית ליה מתוך שהותרה דאי לב"ה שרי, אע"ג דלא אמרי' הותרה שלא לצורך אלא בדבר שהוא צורך י"ט, הא נמי חשיב צורך י"ט אע"פ שאינו ראוי לאוכלו אלא באיסור. ומכאן הוכיח ריב"א דהא דאמ' רבה אמר' הואיל היינו אפי' אליבא דב"ש דלית להו מתוך שהותרה, וסברא הוא כיון שיכול לבא לידי שמחת י"ט אי מקלעי ליה אורחים.
ואי אמרת הואיל אהבערה לא ליחייב וכו'. בלאו האי פירכא דהואיל מסיק בפרק בתרא דמכות [כ"א ע"ב] דמפיק הבערה, משום דקשי ליה הא דאמ' רבה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט.
אלא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה וכו'. [תימה] מ"מ ליתני גיד הנשה של נבלה לטפויי מלקיות. ותירץ רבי' מאיר דסבר כר"ש דפטר לגמרי בגיד הנשה של נבלה ושל טמאה.
שה ולא הבכור. במס' חגיגה [ח' ע"א] מפיק לה מקרא אחרינא מדכתי' [דברים ט"ז] מסת נדבת ידך, ודריש מיניה כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, והאי קרא אסמכתא בעלמא הוא. תימ', אמאי איצטריך למעוטי שאין תמיד בא מן המעשר ומן הבכור, תיפוק לי דאין מתנותיהם שוות, אע"ג דאמ' [זבחים ל"ו ע"ב] כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה א' כיפר, ה"מ בדיעבד, אבל לכתחלה אין לנו לשנות בדמים. ועוד היכי מצי מקטר כוליה, הא קא עבר משום [יומא מ"ז ע"ב] כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. ושמא איכא למימר אי לאו קרא הוה אמינא דמצי לשנותו לשם תמיד ויעקור שם בכור ומעשר, ודוחק הוא. וי"מ דשה ולא הבכור לענין נסכים דכתיב בקרא בתר הכי קאמ', דממעט בכור ומעשר מנסכים. ועי"ל דעיקר האי קרא משתעי בפסח דכתי' ביה [שמות י"ב] שה (תמיד) [תמים], וקאמ' שלא יביאנו מבכור ומעשר. והשתא ניחא דבכור ומעשר מתנותיהן שוות, ו[מ]משמעות דשה ממעט (מ)בכור [כד]פרש"י, דשה משמע בין לשון זכר בין לשון נקבה, ואע"ג דפסח זכר הוא, ה"פ דקרא שיביאו פסח מדבר שיכול להיות בין זכר בין נקבה דהיינו חולין, ולא מבכור שאינו יכול להיות נקבה, וממשקה ישראל לא קאי אשה דהיינו פסח דלית ביה נסכים, אלא אסיפיה דקרא דכתי' ביה לעולה ולמנחה ולשלמים.
<h2>דף מח.</h2>
אלא אפיק הבערה ועייל עצי הקדש. והא דלא חשיב לאו דמעילה, משום דלא חשיב אלא דבר שאין צריך שוה פרוטה. דר' אליעזר סבר אמרי' הואיל. פרש"י אע"ג דסופו להפריש א' מהן לחלה ונמצא טורח בדבר שאינו ראוי לאכילה, אפ"ה אמרי' הואיל ואי בעי לא מפריש (הכא) [חדא] לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא. ולא נהירא מה שפי' דע"י בציעה מכל א' היה מותר בלא הואיל, כדאמרי' במס' ביצה [כ"א ע"א] עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט משום דאיפשר למיפלגה בלישה. ועוד כיון דאיפשר למיעבד בלא הואיל ולמבצע מכל חדא וחדא, היכי שרי ע"י הואיל להפריש אחת. הילכך נראה דבכל ענין א"א לעשות בלא הואיל, ושרינן ליה ע"י הואיל דכשעושה א' מהן חלה אם היה חפץ היה עושה אחרת חלה והיתה זו ראויה לו, ושרינן כולהו ע"י הואיל שאופה שאר הפת אופה גם החלה עמהם. ורבי' שמשון פי' [דלא קשיא מידי] מההיא די"ט, דודאי מדרבנן אסרי עיסת הגוי לאפותה בשותפות כיון דאיפשר למפלגה בלישה, אבל הכא משום תיקון חלה לא גזור. וגם נמי מה שהקש' כיון דאיפשר למיעבד בלא הואיל [היכי שרי רבנן למיעבד על ידי הואיל], י"ל שלא הטריחו חכמים לבצוע מכל א' כיון (דאפשר למיעבד כיון) דיכול לעשות בהיתר על ידי הואיל.
הכא נמי אהדר (ביה) [ליה] במכילתא אחריתי. פרש"י ואיכא למימר דבתרוייהו פליגי. דאי לכ"ע טובת הנאה אינה ממון אלא בהואיל לחודיה פליגי, א"כ כי אקשי ליה ר' יהושע לר' אליעזר הרי הוא עובר בלא תעשה, א"כ מתוך קושייתו משמע דקסבר לא אמרי' הואיל, דאי אמרי' הואיל אמאי עובר משום לא תעשה, ואי קסבר ר' אליעזר דטובת הנאה אינה ממון מאי הדר פריך לר' יהושע הרי הוא עובר בבל יראה, ע"כ היינו מטעם הואיל, דכיון דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ע"כ אינו עובר אלא משום הואיל, וכבר גלה ר' יהושע מתוך קושייתו דלית ליה, א"כ מאי הדר פריך ליה ר' אליעזר, אלא ודאי ר' אליעזר ס"ל טובת הנאה ממון, ומשום הכי פריך ליה נהי דלית לך הואיל מ"מ עובר [ב]בל יראה משום טובת הנאה שיש לו בה.
<h2>דף מח:</h2>
חמשת רבעים קמח. רש"י לא גריס ועוד, ובמס' חלה [פ"ב מ"ו] ישנו בכל הספרים. ואומ' ר"ת דאתיא כר' יוסי דאמ' התם ומייתי לה בפ"ק דשבת [ט"ו ע"א] ה' פטורים ה' ועוד חייבים. וסבר ר' יוסי דלאחר הפרשה בעינן שיעור עריסותיכם, הילכך בעינן חמשת רבעים ועוד כל שהוא, דחלה אין לה שיעור מן התורה.
א"ל דעבדן כר' אליעזר. דס"ל שהסל מצרפן לחלה לאחר אפייתן. פסק רש"י והאידנא קי"ל כר' אליעזר שלא תקרא לה שם חלה עד שתאפה, הלכך עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה ואח"כ קורא לה שם. משמע מתוך פי' דאפי' שהיה שם מתחלה כדי חיוב החלה אפ"ה בעי צירוף סל, ואינו נראה לריב"א, דלא מייתי לדר' אליעזר אלא אהני נשייא דאפיין קפיזא קפיזא דלא היה בו שיעור חלה, דאם היתה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף. וכן מוכח במילתא דר' אליעזר דקאי ארישא, דקתני [חלה פ"ב מ"ד] העושה עיסתו קבין פטורין מן החלה עד (שישובו) [שישוכו], (ד)ר' אליעזר אומ' הרודה ונתן לסל הסל מצרפן לחלה. ועוד ראיה מדא"ר יהושע תנור מצרפן, ומסתמ[א] בעוד שהן בתנור אין נוטלין מהן חלה אלא תנור מצרפן להתחייב בחלה ואחר שיוציאם יפריש חלה, כ"ש אם לש מתחלה כשיעור חלה לא צריך תו צירוף. ועוד דמ"ש מתרומה ומעשר דלא בעי צירוף סל (אלא) להפריש מזה על זה כיון שהכל מחוייב, וכן גבי חלה נמי היכא דכבר נתחייב לא צריך תו צירוף סל אלא הקפה בעלמא. ומיהו נראה דאע"ג (דמיהוי) [דמהני] בלא צירוף הסל (אלא) [להתחייב בחלה, מ"מ לענין מוקף] נגיעה בעי, דהא ר' אליעזר גופיה קאמ' במ' סוטה בפר' כשם [ל' ע"א] שחלה ניטלת מן הטהור על הטמא, כגון דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף, (ולזה) [ולמה] דוחק לעשות כן, יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה טמאה בו בלא נגיעה, אלא ודאי לא חשיב מוקף אלא בנגיעה. ועי"ל דאפי' לצרף בעי' נגיעה תוך הסל, ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה, וכן משמע לישנא דמתני' דר' אליעזר לא אתא אלא לאפוקי נשיכה דבעי ת"ק, אבל נגיעה בסל בעי. ומיהו נראה דאין להביא ראיה מההיא דסוטה (ד)לענין מוקף בלא נגיעה, דשאני טומאה וטהרה דכיון דקפדי עלייהו שלא יגעו זה בזה אין מועיל צירוף כלי, כדמוכח בירושלמי פ"ב דחלה [ה"ג], דאמרי' התם דבר שמקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף, עיסה טמאה ועיסה טהורה עשו אותה כדבר שמקפיד על תערובתו, בעיסה תחלה אבל בעיסה שנייה אין לשני מגע אצל הטבל. ובמקום שיש כהן קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה בי"ט דחזיא ליה, כדאמרי' בבכורות פ' עד כמה [כ"ז ע"א] אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. וכן פסק בה"ג בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא. ואם יש כ"ג שיוכל לטבול לקירויו, יש להסתפק אם ראויה לו לבו ביום בלא הערב שמשו, אע"ג דאיכא למ"ד פרק עד כמה [כ"ז ע"ב] דטמא מת וטמא שרץ אוכלים תרומה בחוצה לארץ בלא הערב שמש, שמא בעל קרי שאני שטומאה יוצאה מגופו ובעי הערב שמש, מיהו מדפסיק התם דטמא מת ושרץ אוכלים [תרומת] חוצה לארץ בלא טבילה, מסתברא דלא גרע טבול יום דקרי מטומאת מת ושרץ. ועוד נראה דאפי' בלא טבילה חזיא לבעל קרי ע"י ביטול ברוב, כדאמ' התם רבה מבטיל ליה ברוב ואכיל ליה בימי טומאתו.
ל"ש אלא ככרות של בבל שנושכות זו את זו וכו'. תימ' דלא משמע הכי במס' חלה [פ"ב מ"ד] דתנן העושה עיסתו קבין פטורה מן החלה עד שישוכו, ר' אליעזר אומ' אף הרודה וכו', אלמ' דר' אליעזר לא בעי נשיכה. ואי לא גרסי' אף הרודה ניחא דאיכא למימר ר' אליעזר תרתי בעי צירוף עם נשיכה. ואי גרסי' אף יש לפרש דת"ק בעי נשיכה בעיסה לפי שראויים להתחבר וליעשות ככר א', אבל עשה ב' ככרות ונתנן בתנור או בסל עד שנשכו זה בזה לא סגי בהכי לת"ק, ולר' אליעזר מהני. ובירוש' [שם ה"ב] פליגי תנאי אית תנא תני הסל מצרפן ואף התנור מצרפן, ואית תנויי תני התנור מצרף ואין הסל מצרף, ומסיק נשכו כאן וכאן מצטרף, לא נשכו כאן וכאן אינו מצטרף, אלמ' שייך נשיכה בתנור ובסל.
שאור ישרף והאוכלו פטור. פסק רי"ף [סי' תש"נ] דהלכת' כר"מ משום דתני למילתיה במתני' בלשון חכמים, ואע"ג דבתוספת' תני מילתיה דר' יהודה בלשון חכמים, סתמ' דמתני' עיקר. אבל הא דתני בברית' דלעיל [מ"ג ע"א] ד[ל]ר"מ לוקה על שאור, בהא הלכת' כר' יהודה דאמ' שאור ישרף והאוכלו פטור, כיון דלא תני הא דר"מ דלעיל בלשון חכמים דמתני' דהכא, א"כ ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה [בעירובין מ"ו ע"ב].
<h2>דף מט.</h2>
[מתני']. לשבות שביתת הרשות יחזור מיד. פרש"י דסב[י]רא (דסגי) ליה דמערבין לדבר הרשות. והקשה ה"ר אלחנן א"כ תיקשי מהכא למ"ד פ' בכל מערבין [עירובין ל"א ע"א] דאין מערבין אלא לדבר מצוה. ובירוש' [פ"ג ה"ז] גריס מהו שביתת הרשות אצל רבו או אצל גדול ממנו בחכמה, כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד. וקרי ליה שביתת הרשות כנגד שחיטת פסחו ומילת בנו וסעודת אירוסין.
אם עבר צופים. פרש"י שם כפר, וא"כ ה"ל למימר וכמדתו לכל רוח, כדתנן לקמן [פרק] מי שהיה [צ"ג ע"ב] אי זהו דרך רחוקה מן המודעי' ולחוץ וכמדתו לכל רוח. ו[ב]תוספת' דמכילתין [פ"ג ה"י] מפרש בהדיא אי זהו צופים, כל הרואה ואינו מפסיק, אלמ' דהכי פירושו כל מקום שיכול לראות ירושלם בלי הפסק.
ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. פרש"י כדאמרי' בפ' כל שעה [לעיל כ"ד ע"א] בקדש באש תשרף במקום אכילתן שריפתן. ולא נהירא, דאי מדאורית' הוי אפי' עבר צופים נמי. ונראה דבפ' כל שעה לא איירי אלא בפסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים דמחיצתן לפנים מן הקלעים, אבל קדשים קלים הנאכלים בירושלם שריפתן בכל מקום, ומדרבנן הצריכו לשורפן לפני הבירה.
[לפני הבירה]. בפ' טבול יום [זבחים ק"ד ע"ב] פליגי מאי בירה, ר' יוחנן אמ' מקום יש בהר הבית שבירה שמו, וריש לקיש אמ' כל הבית כולו קרוי בירה, שנא' [דה"י א', כ"ט] (אל) הבירה אשר הכינותי.
וחכמים אומרים בשר קדש כזית חמץ בכביצה. בירושלמי [פ"ג ה"ח] מפרש דקדשים דלית להו תקנתא החמירו בהו בכזית, חמץ דאית ליה תקנתא בביטול לא הטריחו לחזור אחריו עד שיהא בו כביצה.
תניא א"ר יהודה. תימ' דלא קתני תני[א] נמי (הדה) [הכי מהך דהכא] אמילתיה דרב חסדא.
אמ' רב כהנא אי לאו דנסבית כהנתא לא גלאי. והא דאמרי' בפ"ק דקדושין [ח' ע"א] רב כהנא שקיל סודרא מפדיון הבן אלמ' דכהן הוא. וי"ל דשנים היו. ואין לומ' בשביל אשתו שהיתה כהנת היה לוקח, כדאמרי' בפ' הזרוע [חולין קל"ב ע"א] דרבא אכיל בשביל אשתו רב פפא אכיל בשביל אשתו, דבפדיון הבן אהרן ובניו כתי' בפרשה [במדבר ג'] ואין נותנים פדיון הבן לכהנת. והא דאמרי' בפ' ערבי פסחים [קי"ג ע"א] א"ל רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא (רב) כהנא [אנא] גברא רבא אנא, והיינו רב כהנא דהכא תלמידיה דרב דגלה לפני ר' (יצחק) [יוחנן], לא בשביל שהיה כהן קאמ', אלא בשביל שכך שמו, כלומ' אדם חשוב כמוך.
<h2>דף מט:</h2>
מה ארי דורס ואוכל. פר"ת דורס ואוכל הבהמה מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות, כך עם הארץ מכה ובועל ואינו ממתין עד שתתפייס.
אין מכריזין על אבידתו. משמע דוק' אין מכריזין על אבידתו אבל לגזול ממנו אסור, אע"ג דלית ליה ההיא סברא דאמ' בסמוך זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא. וקשה דא"כ אמאי אסור לגזול ממנו בידים, השתא גופו מותר כדאמרי' לעיל דמותר לקורעו כדג, ממונו לא כ"ש. והכי פריך בב"ק [קי"ט ע"א] ובמס' ע"ז [כ"ו ע"ב] [למאן] דלית ליה זימנין דנפיק מיניה ברא מעליא. וי"ל דלעיל מיירי במכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לבריות, דהויא ליה הריגתו פיקוח נפש, כי הוא ליסטים וחשוד על שפיכות דמים, דאם לא כן היאך מותר להורגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת הלא אפי' גוי אסור, וכן משמע [הלשון] דעל חייו לא חס שהוא מכיר וכופר והוא ודאי מותר לאבדו ביד. ועם הארץ דאיירי ביה הבריתות היינו המפורשים בפ"ג שאכלו [ברכות מ"ז ע"ב], אי זהו עם הארץ כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית, וכמה פלוגתות איכא התם, ויש עדיין כמה מיני עם הארץ, יש שאינו אוכל חוליו בטהרה, יש שאינו נאמן על המעשרות ועל הטומאה [עי' גיטין ס"א ע"א], ויש שאי(נ)ן מזמנין עליו. והא דמקבלין עכשיו עדות מעם הארץ, הא אמרי' בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"ב ע"א] כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי.
וי"א אף אין מכריזין על אבידתו. והא דאמרי' בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"ב] לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד, היינו בשמכירו שחייב להחזיר, והכא בשאין מכירו דאינו חייב לחזור אחריו שתבא לידו. תימא ובשעה שמצאה היאך יודע שהיא של עם הארץ. וי"ל כגון שראה שיירא של עמי הארץ עוברת שם ואח"כ מצא מציאה במקום שעברו שם. [ולר"ת] נראה אין מחפשין אחריה למוצאה כי ההיא דתנן פ' אלו מציאות [ב"מ כ"ח ע"א] כדי שילך לביתו ג' ויחזור ג' ויכריז יום א', פי' ויחפש יום א' בכלי ביתו אם אבד כלום.
התם בקראי פליגי ואכלת זו אכילה וכו'. הני שיעורי דכזית וכביצה דרבנן נינהו וקראי אסמכת' בעלמא נינהו, וכן פרש"י בפ' מי שמתו [ברכות כ' ע"ב], דתניא באמת אמרו בן מברך לאביו, ומוקי לה דאכל האב שיעור דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ופרש"י שיעורא דרבנן כזית וכביצה [דמ]דאוריתא שביעה בעי. וכן מוכח התם, דאמ' רבא וכי לא אשא פנים לישראל, אני אמרתי ואכלת ושבעת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ותימ' הא דאמ' פ' ג' שאכלו [שם מ"ח ע"א], ינאי מלכא ומלכתא כרוך ריפתא ואמ' מאן יהיב לן גברא ומברך לן, ואיתו לשמעון בן שטח ושתה ובירך להו, וקאמ' התם שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד, [דלעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן] עד שאכל כזית דגן, משמע דאם אכל כזית דגן היה יכול להוציאם ידי חובתם, ואי כזית דרבנן היכי מצי (אפיק) [מפיק] להו, הא לא אתי דרבנן ומפיק דאורית' כדמוכח פ' מי שמתו. י"ל דמדאורית' גם שאינו מחוייב יכול להוציא אחרים ידי חובתם, אבל חכמים אמרו דמי שאינו מחוייב בדבר לא יוציא אחרים והם אמרו דגדול מברך דבר חיובא הוא יכול להוציא אחרים אע"פ שאינו מחוייב אלא מדרבנן, אבל קטן דלאו בר חיובא דאוריתא הוא אינו (יוצא מכאן) [מוציא מאן] דמחייב מדאורית'.
<h2>דף נ.</h2>
(א"א) בא אברהם והזהיר את יצחק וכו'. מכאן קשה לפרש"י שפי' בפ' ויחי וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צוה לבניו אל ישאוני בני בני לפי שהיו נשואים לבנות כנען, והכא משמע שלא נשאו.
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין. ריב"א אומ' דבירוש' [פ"ד ה"א] מפ' טעמ' ה(ו)א דאסור לעשות מלאכה, דאף יחיד בשאר ימות השנה אסור לעשות מלאכה ביום שמביא קרבן, ודייק התם א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן, ומפרש משום דשאר ימות השנה ראוי להקריב קרבן כל היום, אבל פסח זמנו מחצות ואילך. ובזמן הזה אע"פ שאין הפסח קרב, כיון דבזמן הפסח היה אסור, לעולם הוא אסור, כדאשכחן במגלת תענית ומייתי לה בשילהי בכל מערבין [עירובין מ"א ע"א] [אר"א בר צדוק אני ממשפחת סנאה בן בנימין] ופעם א' חל ט' באב בשבת ודחינוהו עד לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה. פי' שאבותיהם היו מקריבים קרבן (ל)עצים בו ביום, כדאמרי' בפ' בתרא דתעניות [כ"ו ע"א], בי' באב סנאה בן בנימן, ור' אליעזר בר' צדוק אחר חורבן היה, אלא כיון שאבותיהם היו מקריבים קרבן בו ביום ועשו י"ט, כל משפחותם נוהגים י"ט בו ביום.
<h2>דף נ:</h2>
מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי י"ט. ליכא מנהגא קודם חצות. רש"י דקדק דלא ה"ל למיתני עד חצות, דמשמע דקתני חצות לאשמעינן דעד חצות תלוי במנהג מכאן ואילך אסור, ולא הוה צריכא להכי, (ואפי') [דאפי'] ערבי שבתות וערבי י"ט נמי אסור, אלא מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושים, וממילא ידענא דדוקא עד חצות תלוי במנהג, דהא מחצות ואילך אפי' בערבי שבתות וי"ט אסור.
העושה מלאכה במוצאי שבתות. בירוש' [פ"ד ה"א] קאמ' נשי דנהיגן דלא למיעבד עיבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג, עד דתתפני סידרא, פי' עד שישלם תפלתו, מנהגא, ובהא מיירי הכא.
כאן שעושין שלא לשמה. תימ' דרבא גופיה הוא דאמ' (בפ' בתרא) [בפ"ב] דברכות [י"ז ע"א] כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וי"ל דהתם מיירי שלומד כדי להתייהר ולהתפאר ולקנטר חביריו ולקפחם בהלכות, ואינו לומד ע"מ לעשות, אבל הכא מיירי דומיא דלעיל, שפל ונשכר דלא עביד כולי שבתא ולא מעלי שבתא, שעושה מצוה בלא כוונה. וכה"ג אמרי' בפ"ק דברכות בירוש' [ה"ב] לא מודי רשב"י [שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב, ולית ליה לר' שמעון בן יוחאי] הלומד שלא לעשות נוח לו [שלא נברא, ואמר ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו] שנתהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם.
מתקולתא. פר"ח מטוה. וקרי ליה מתקולתא לפי שמקבל[ת]ו במשקל ומחזרת אותו במשקל, כדתנן [כתובות ס"ד ע"ב] כמה היא עושה לו משקל חמש סלעים, ושכרו מועט ומתבזה על כך שמגלה זרועותיה בשעת טוייה. מגדלי בהמה דקה. היינו בחורשין, אבל ביישוב לא.
כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה. היה אומ' ר"ת דוקא כותבים כדי למכור, כדקתני הם ותגריהם, עליהם בקשו שלא יתעשרו כדי שיהו ספרים תפילין ומזוזות מצויין לקנות, גם לא קפחו בזה פרנסתם ביותר (ומוציאים) [שמוצאים] להשתכר לכתו' ולמכור. אבל שכירים שכותבים אצל בעל הבית בשכר לא בקשו עליהם, שאם לא יתעשרו נמצאו מקפחים פרנסתם, כי לא ימצאו כל שעה להשתכר בכתיבתם.
<h2>דף נא.</h2>
דילמ' אתי לאיפרושי מן החיוב על הפטור. תימ' היכא אתי למיטעי בהא, תיפוק לי דמפריש ממין על שאינו מינו. וי"ל דאיכא למיטעי בבלול, דלית (ליה) [ביה] משום מין על שאינו מינו, כדפרי' לעיל בפ' כל שעה [ל"ה ע"א], ומיהו איכא למיחש דילמ' אתי לאיפרושי מן הפטור על החיוב, שתהא העיסה רובא אורז, ומאותו צד האורז יפריש על החטים. ולא נהירא האי שינויא, דאי חיישי' בהכי, בתרי מיני חיובא נמי ניחוש. ותירץ רבי' שמשון דלהכי חיישי', כגון דאיכא ה' רבעים חטים מצד זה, וקב חטים מצד אחר, וקב אורז באמצע. ואי הוי קב שעורים באמצע, הוה מצרפן אי הוה נושך זה בזה, אבל אורז אינו מצרפן, כדתנן בפ' בתרא דחלה [מ"ג], שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע אינם מצטרפים, ודבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפ[י]ן, שכבר נתחייב בחלה. הילכך איכא למיחש שמא יפריש מן הקב על(י) ה' רבעים, או מה' רבעים יפריש שיעור חלה כדי לפטור את הנך.
דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור. תימ' היאך התיר ר' בית שאן בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] משום דר"מ אכל עלה של ירק, מ"מ אח"כ נהגו בו איסור. על כן נראה כמו שמפ' במגלת סתרים [דוקא] דברים שידוע להם שהם מותרים ונוהגים בהם איסור ומתוך שרוצים להחמיר על עצמם, אי אתה רשאי להתירם בפניהם, אבל אם נוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר, יכול להתירם בפניהם, ועובדא דבית שאן טעות [היה], שהיו סבורים שהיה ארץ ישראל. והכי איתא בירושלמי [פ"ד ה"א], ר' יוסי בר בון כל דבר שאינו ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו, וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל אין מתירין לו. וכן משמע לשון דברים המותרים. ותי' [ד]משמע דוקא בני המדינה או [כותאי] אי אתה רשאי להתיר בפניהם, אבל בפני חכמים או שלא בפניהם רשאי, ואמאי והא תנן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם. ונרא' דיש חילוק במנהגים, דמתני' איירי במנהג חשוב שנהגו בני העיר על פי ת"ח ותלמידי חכמים עמהם, אבל מנהג גרוע של בני המדינה שנהגו מעצמן דבר (אחר) [אחד] מותר שלא בפניהם, כגון כל הני דחשיב [ב]ברית'. ודאיתי' לקמן אותו מנהג חשוב היה. (ותי' מיהו) [ותמה] רבי' שמשון מאי קשיא מההיא [ד]דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אמתני' דחומרי מקום שהלך לשם, דבין [ל]אביי ובין [ל]רב אשי [ד]לקמן ל"ק מידי, דרב אשי מוקי מתני' באין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם, והכא מיירי בדעתו לחזור, הילכך קאמ' אי אתה רשאי להתירו בפניהם דוקא בכותאי, אבל בפני חכמים רשאי לנהוג היתר (הילכך) כיון שדעתו לחזור. ולאביי נמי דמוקי מתני' מארץ ישראל לארץ ישראל א"נ מבבל לארץ ישראל ניחא, דהכא מיירי אפי' מארץ ישראל לבבל, הילכך דוקא בכותאי. וכל הני עובדי דמייתי בכבול בבירי בעכו, מארץ ישראל לבבל הוו, (דעתו) [דעכו] חוצה לארץ (הוו) [היא] כדמוקי פ"ק דגיטין [ח' ע"א]. ורבי' מאיר פי' דיפה דקדק רבי' יצחק דצריך לחלק המנהגים, משום דהוה קשיא ליה אמאי לא פריך ממתני' אברית' דדברים המותרים כדפריך לקמן ממתני' אדרבה בר חנה, אלא ע"כ צ"ל דל"ק ממתני' אברית', דיש לחלק במנהגים כמו שפי' ר' יצחק.
עבדינן כוותיה[ו]. לישנא דעבדינן כוותייהו אינו מיושב, אבל בפ"ק דחולין [י"ח ע"ב] הלשון מיושב, כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל, ופריך לית ליה לר' זירא נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, ומשני אביי ה"מ מבבל לבבל אי נמי מארץ ישראל לבבל, אבל מבבל לארץ ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו, ואגב סוגיא דהתם נקט נמי הכא האי לישנא. והשתא מתני' לצדדין קתני חומרי מקום שיצא משם (דדעתו) [בדעתו] לחזור, חומרי מקום שהלך לשם (דאין) [באין] דעתו לחזור, ה(י)כי מיפרשינן מתני' אליבא דרב אשי. וכן עובדא דר' זירא דאמ' מבבל לארץ ישראל עבדינן כוותיה[ו], קאי אחומרי מקום שיצא משם, ועובדא דרבה בר בר חנא דאמ' מארץ ישראל לבבל עבדי' כוותייהו, (ו)קאי אחומרי מקום שהלך לשם.
<h2>דף נא:</h2>
אני ראיתי את ר"ש שאכל וכו'. תימ' דאמרי' בירוש' דשביעית [פ"ט ה"א] דר"ש חזא לההוא גברא דהוה מלקט ספיחי כרוב בשביעית א"ל מאי (היא) [האי], א"ל ולאו את הוא דשרית, א"ל ולאו חבראי פליגי עלי, קרי עליה ופורץ גדר ישכנו נחש [קהלת י']. וכן הוה ליה. והשתא כיון דאיהו גופיה הוה אכיל למה כועס על אחרים שהיו אוכלים וסומכים על הוראתו. וי"ל שלא היה רוצה שעמי הארצות יסמכו עליו כל זמן שלא נפסקה הלכה כמותו.
כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב. פי' רש"י דלאחר הביעור מיירי, ואין ביעור נוהג בכרוב, לפי שאין השורש כלה בארץ, ולא נאמר ביה כלה לחיה שבשדה. וקשה לפירושו דא"כ ליתני נמי עיקר הלוף שוטה והדנדנה וכל הנך דחשיבי (בפ"י) [בפ"ז] דשביעית [מ"ב] דאין להם ביעור ולדמיהם ביעור לפי שאינם כלים לחיה שבשדה. ועוד מ"ש דרבנן דהכא גזרי ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכל הנהו דהתם לא גזרי. וע"ק אמאי איצטריך קרא [ויקרא כ"ה] דלא נזרע ולא נאסוף לאסור לאחר הביעור, תיפוק לי מהך קרא דכתי' [שם] לבהמתך ולחיה אשר בארצך. ועוד הקש' ר"ת מהא דאמ' בפ"ק דמנחות [ה' ע"ב] תיתי ממנחת העומר, מה למנחת העומר שכן מתרת חדש, ומשני בשביעית, ופריך שכן מתרת ספיחים, ומשני כר"ע דאמ' ספיחים אסורים, וע"כ היינו קודם הביעור, דבפסח של שביעית עדיין לא היה ביעור דאין כלה לחיה שבשדה, דאדרבה אז התבואה עומדת במילואה, ובח' היה הביעור כדאמרי' לקמן בפ' מקום שנהגו [נ"ג ע"א] אוכלים בענבים עד הפסח ובזיתים עד עצרת, ותנן נמי בפ' ט' דשביעית [מ"ז] אימתי (נמנין) [נהנין] ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שנייה, והיינו במרחשון של שנה שמינית. ועוד אי לאחר הביעור, מי פליגי רבנן עליה דר"ע, הא כולהו מודו דכלה לחיה שבשדה כלה לבהמה מן הבית. ועוד תניא בת"כ [בהר פ"ד ה"ה], וכי תאמרו עתידים אתם לומ' מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו', אר"ע אם אינם זורעים היאך הם אוספים, מכאן לספיחים שהם אסורים, וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מד"ת אלא מד"ס, א"כ למה נאמ' הן לא נזרע ולא נאסוף, אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כונסין אין אנו מכניסין לקיום, אמרת לנו ביערוהו מה נאכל מן הביעור ואילך, אלמא בהדיא דקודם הביעור פליגי, אבל לאחר הביעור אפי' רבנן מודו לר"ע. ומפר"ת דקודם הביעור איירי, כדכתי' [ויקרא שם] בשנה השביעית, וספיחי כרוב דשרו משום דכתי' [שם] את ספיח קצירך דבר שנקצר כעין תבואה אסר הכתו', אבל כרוב יש לו קלח גדול וענפים כעין אילן, כדאשכחן בכתובות [קי"א ע"ב] כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם. ועוד דהן לא נזרע כתי', משמע דלא אסרה תורה אלא כעין תבואה הנזרעת, מה שאין כן בכרוב דהוי כעין אילן. ולהך פי' חזינן בספיחי שביעית לר"ע אסירי מדאורית' אפי' באכילה, ואפי' רבנן מודו דמד"ס מיהו אסירי כדקתני בהדיא בת"כ [שם]. ותימ' דבכמה משניות אשכחן דשרו באכילה, מתני' דריש (הפכו הפעם) [פ"ט הפיגם] והירבוזין, וההיא דאומ' לפועל הילך איסר זה ולקט לי ירק היום בפ"ח [מ"ד], ולוקח ירק שדה ובנו מוכר על ידו (בפ"י) [בפ"ז מ"ג]. וצריך לומ' דכולהו של ערב שביעית, דמה שיש בהם תורת שביעית לפי שלקטו בשביעית, דבירק אזלינן בתר לקיטה, כדאמרי' בפ"ק דר"ה [י"ב ע"א], אבל לענין איסור ספיחים דנפק' לן מדכתי' מה נאכל בשנה השביעית, דמשמע דתחלת גידולו בשביעית, אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מקרו ולא ספיחי שביעית. והקשה הר"ן דבמסכת שביעית [פ"ט מ"א] תניא איפכא, דתנן התם ר"ש אומ' כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה, ואין (להגות) [להגיה] התם אסורים דבירושלמי [שם] מוכח בהדיא דגרסי' מותרים. וי"ל דהתם מיירי שגדלו בששית ונלקטו בשביעית כדמוכח בירוש' [שם] [ד]מפ' טעמ' דהא דספיחי כרוב אסורים מפני שדרכן ליגדל אימהות, וכל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם הוא חדש או ישן ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האימהות הבאתי. כלומ', בשאר ספיחים ניכרים אותם של ששית שהם גדולים, אבל אותם שגדלו בשביעית קטנים הם, אבל בכרוב לא מינכר דבזמן מועט הוא גדל הרבה. ורבנן אסרי דגזרי אף בשאר ספיחים. ועובדא דההוא גברא הוה מלקט ספיחים וחזייה רשב"י וענשיה, מייתי בגמ' דבירוש' [שם] על הך מתני', ולא גריס בה ספיחי כרוב, אלא מלקט ספיחים, דבשאר ספיחים שרי ר"ש ולא בספיחי כרוב. והא דקתני התם אסורים ומותרים, לאו לענין איסור אכילה, דהא ר"ש שרי ספיחי כרוב כהך דשמעתין, אלא כלומ' מותרים לנהוג בהם מנהג חולין, חוץ מספיחי כרוב דיש בהם קדושת שביעית. ותימ' שאר ספיחים נמי של ששית שנלקטו בשביעית ליתסרו, דהא בירק אזלינן בתר לקיטה כדאית' פ"ק דר"ה [י"ג ע"ב], ו[ל]ר' יוסי הגלילי דאמ' התם [י"ד ע"א] מה גורן ויקב שגדלין על מי שנה שעברה ניחא, דאיכא לאוקומי כגון שנגמר גידולן בששית או (או) רוב גידולן דהא לא גדלי על מי שנה הבאה, כדאמרי' התם אמתני' דפ"ב דשביעית [מ"ט] הבצלים הסריסים ופול המצרי וכו', אבל לר"ע דדריש התם מה גורן ויקב שגדלים על רוב מים [קשה]. וי"ל דגם [ל]ר"ע (ו)מיהו בעי' לענין שביעית שיהיה גדל קצת בשביעית, והא דאמ' ר"ש ספיחים מותרים מיירי שנגמר כל גידולם בששית. ובמגלת סתרים דרבי' נסים פי' דהך שמעתין מיירי בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית, דאסירי מדרבנן עד שיעשו כיוצא בו, כדאמרי' בפ"ו דשביעית [מ"ד], מאימתי כל אדם מותרים ליקח כל ירק מוצאי שביעית משעשה כיוצא בו, ודרך כרוב לעשות בזמן מועט כיוצא בו לפי שגדל אימהות, ולא גזר ר"ש אטו שאר ספיחים, ורבנן גזרי. והא דקאמרי תרוייהו אליבא דר"ע, משום דלר"ע דאיסור ספיחים בשביעית דאורית' איכא למיגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים, אבל לרבנן דאיסור ספיחים מדרבנן ליכא למיגזר.
אמ' אביי ארישא. נ"ל דאביי לטעמיה [ע"א] דלא מפליג בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, הילכך דין הוא שינהג אדם במנהג ש(י)נהג הוא ואבותיו, כדכתי' [משלי א'] שמע בני מוסר אביך, הילכך (למקום) [ממקום] שעושים למקום שאין עושים איצטריך לפרושי טעמ' שינהוג כחומר המקום שהלך לשם ולא ישנה ממנהגם מפני המחלוקת, אע"פ שראוי היה להתנהג כמנהג (שיתנהג) [שהתנהג] בו עד היום הוא ואבותיו, אבל ממקום שאין עושים למקום שעושים לא יניח מנהגו ומנהג אבותיו עד היום בשביל המחלוקת. אבל רב אשי [שם] דמפליג בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, ס"ל דדין הוא לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם, כי ההוא דר' זירא אכל מוגרמתא בבאו לארץ ישראל [חולין י"ח ע"ב], ודעתו היה להשתקע שם. ורבה בר בר חנא כשהלך לבבל אכל דאייתרא [לעיל שם], כי היה דעתו לחזור.
ואין בזו מפני שינוי המחלוקת וכו' מימר אמר כמה בטלני איכא בשוקא. ואע"ג דאיירי בדעתו לחזור, אי איכא למיחש למחלוקת יעשה כמנהג המקום שהלך לשם אפי' להקל. ותימ' אמאי אכל רבה בר בר חנה דאייתרא [נ"א ע"א], אפי' להקל צריך לנהוג מנהג המקום שהלך לשם להחמיר [לא כל שכן]. וי"ל דלהכי כסייה מינייהו דלא כאביי דאמ' דשוינכו ככותאי [שם], ואכילה איפשר למיעבד בצינעא, אבל עשיית מלאכה יש לה קול.
כגון אנא דידענא בקביעותא דירחא. לא בסוד העיבור לקבוע את החדש קאמ', דמשום הכי לא היה יכול לעשות מלאכה בי"ט שני, דהא כל בני בבל בקיאים בקיבועא דירחא ועבדי תרי יומי, כדאמרי' במס' י"ט [ד' ע"ב] שלחו מיתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זימנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולא, שבני בבל היו בקיאים בקיבועא דירחא ומנהגא בעלמא היו נוהגים. ופר"ת שהיה רב ספרא דר במקום ששלוחי ב"ד מגיעים, ולפעמים היה הולך למקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין, ושאל אם היה יכול לעשות המלאכה בי"ט אחרון שלהם שהיו עושים שני ימים.
<h2>דף נב.</h2>
ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער. תימ' אמאי חייב לבער, והלא אם ישנה יש בו משום מחלוקת אע"ג שמחמיר על עצמו, [כד]משמע לעיל [נ"א ע"ב] דקאמ' מימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא, דאי לאו ההוא טעמא היה צריך לעשות מלאכה מפני המחלוקת. ומיהו אי הוי דאורית' הא דחייב לבער ניחא, דמשום מחלוקת לא יעבור על ד"ת. אבל לא משמע הכי דמסתמ' איירי אף באותה מדינה, ולקמן [ע"ב] אמרי' ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל, והא [הוי] דאורית', כדקא' גמיר[י] דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו', אבל האי דקאמ' דבשלש שבכל א' וא', משמע דלא הוי אלא מדרבנן, דאהנהו לא קאמ' דגמירי דאין חיה גדלה מזו לזו. ונראה דלא שייך מחלוקת אלא בדבר התלוי בגוף האדם, אבל בדבר התלוי בפירות לא שייך מחלוקת, דאמ' ממקום שכלו באו.
אביי אמ' לעולם כדקתני. ואין חסר כלום מן המשנה, דר' יהודה אדיוקא קאי, אדקתני או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער, דמשמע הא החזירן למקומן [אינו] חייב לבער.
הכובש ג' כבשים בחבית א'. ואין ביעורן שוה, ר' אליעזר אומ' אוכלין על הראשון ומיד כשיכלה א' מהם יתבערו כלם. וסברא זו נכוחה, (דאותה) [דאותו] המתחייב בביעור נותן טעם בכלם, אבל טעמ' דר' יהושע לא מסתבר, דכיון דיהיב טעמיה בכולהו אמאי שרי. ונרא' לר"ת דבקראי פליגי כדמוכח בת"כ בפרש' בהר סיני [פ"ג ה"ד, ה'], דתניא מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה אוכל(ת) מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה מן הבית, מכאן אמרו הכובש ג' כבשים ר' אליעזר אומ' וכו', ומייתי פלוגת' דהכא. ר' אליעזר דריש ליה לחומרא, דכיון שכלה א' מן השדה יבער הכל מן הבית, ור' יהושע סבר דלהתיר בא ולא לאסור דבר שכבר כלה מן השדה, דכבר נפק' לן [בתו"כ שם פ"א ה"ח] מלבהמתך ולחיה אשר בארצך [ויקרא כ"ה], ומן השדה משמע ליה מן דבר שמקצת הטעם נמצא בשדה אכול. תימ' ולר' אליעזר לישתוק קרא מיניה וממילא ידענא (לכל) [דכל] איסורין שבתורה איסורן בנותן טעם. וי"ל דטעם דאיסור שלאחר הביעור לא חשיב לה איסור, שאין איסורו כ"כ חמור כמו שאפרש לקמן [נ"ג ע"א], והוה אמינא דאותו טעם חשוב כמבוער כיון שאינו בעין, שכבר נבלע בהיתר. ור"ג סבר דקרא אתא להתיר אותם שלא כלו, אע"פ שהאיסור נותן טעם, אבל לא התיר אותו מין שכלה. ובמגלת סתרים פי' הר"ן (פע"א) [בע"א] על פי הירוש' [שביעית פ"ט ה"ד], דגרסי' התם מה טעם של ר' אליעזר, הראשון נותן טעם באחרון, ומה טעם של ר' יהושע, האחרון נותן טעם בראשון. והראשון דאמ' ר' אליעזר, היינו אותו הראשון שנכבש תחלה בחבית, כי הוא קולט טעם הציר והחומץ יותר מן האחרים [ו]חוזר ופולט ונותן טעם בהם, אבל האחרון אינו נותן טעם בראשון, דכבר שבע ליה טעמ'. הילכך אם כלה הראשון מן השדה אסור בשלשתן, ואם כלה האמצעי אסור באחרון ומותר בראשון, ואם כלה האחרון מותר בשנים האחרים. ר' יהושע קאמ' אף האחרון נותן טעם בראשון, ואי זה מהם שכלה שלשתן אסורים. ות"ק דמתני' כר' אליעזר, דאמ' ממקום שלא כלו למקום שכלו כל אותם שנותנים טעם חייב לבער, אבל אם כלה אחרון אינו חייב לבער. ר' יהודה אומ' צא והבא לך אף אתה מאותו מין שנותן טעם והא כלו להו לכולהו [ש]נותנים טעם זה בזה.
<h2>דף נב:</h2>
עד שיכלה האחרון שבה. פרש"י בכל אחת מהנך ג' ארצות, יהודה ועבר הירדן וגליל, אוכלים עד שיכלה האחרון של ג' ארצות שבה. ולא נהירא, דהא תנן בפ"ט דמסכ' שביעית [מ"ב, ג'] שלש ארצות לביעור וכו' ג' ארצות בכל א' וא', גליל העליון וגליל התחתון והעמק וכו', וביהודה ההר והשפלה והעמק וכו', ולמה אמרו ג' ארצות, שאוכלים בכל א' וא' עד שיכלה האחרון שבה, ר"ש אומ' לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה ושאר כל הארצות כהר המלך. ומדאמ' ר"ש לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה, מכלל דת"ק אמ' ג' ארצות בכל א' וא' חלוקות לגמרי לענין ביעור. וה"פ, עד שיכלה האחרון שבה, אוכלין בעמק שבכל ארץ וארץ על אותם שבעמק, וכן בהר ובשפלה. והיינו הא דמסקינן לקמן בשמעתין [נ"ג ע"א], תניא רשב"ג אומ' סימן להרים מילי' ולעמקים דקלים, ואמאי מיתי ליה הכא, אלא לאשמועי' חילוק ג' ארצות שביהודה, מה נקרא הר ומה נקרא שפלה. והאי דלא קאמ' למאי נפקא מינה לביעור, כדאמ' למאי נפק' מינה לבכורים ולנחל איתן, משום דהני דיני שייכי בכל ארץ ישראל, אבל חילוק ביעור דהר ושפלה לא שייך אלא ביהודה. ובירוש' [שביעית שם ה"ב] קאמ' רב חייא בר עוקבא בש"ר יוסי בר חנינא שיערו לומ' אין חיה שבהר גדלה על העמק ואין חיה של עמק גדלה על הר. ולפי זה משמע דאף ג' ארצות שביהודה הוו דאורית', ולא כמו שפירשתי לעיל [ע"א]. ולא תיקשי הך דירושלמי על הך דשמעתין, דקאמ' אין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, דמשמע הא דגליל גדלה מזה על זה, דה"ק אפי' מהר להר אינה גדלה מיהודה לגליל.
רב ספרא אפיק גרבא מארץ ישראל לחוצה לארץ. הקש' ריב"א דבפ' ששי דמס' שביעית [מ"ה] תנן אין מוציאין שמן שרפה ושמן שביעית לחוצה לארץ. ותירץ דהתם מיירי לאכילה, ורב ספרא לסחורה אפיק. וי"ס דגריס בהו רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ הוה בהדיה גרבא דחמרא, משמע שבשוגג הוציאו.
<h2>דף נג.</h2>
אוכלים בענבים וכו'. משמע אבל לאחר שכלו אסורים לאכול, וכן משמע לעיל [נ"ב ע"א] דקאמ' אוכלין על הראשון. וקשה מהא דתניא בתוספת' דשביעית [פ"ח ה"ד], מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק לשכניו לקרוביו וליודעיו, ומוציאם אל פתח ביתו ואומ' אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול, וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו. ובירוש' [שביעית פ"ט ה"ד] גרסי', ר' יצחק אתא שאל לר' יאשיה, אמ' חמי לך תלתא רחימין ואבקר קומיהו, קפידקאי דציפרין שיילון לר' אמי, כגון דלית ליה לאילין עמא דחייס ולא שאיל שלם הך צורכא מה עבד, אמ' לון כד תחמון טללא תיהוון מפיק להון לשוקא ומבקרין להון וחזרין וזכין בהון. וי"ל דהא דאמרי' בכל דוכת' דאסור לאכול פירות שביעית אחר זמן ביעור, היינו כשמשהה אותם בתוך ביתו בחזקת שהם שלו ולא קיים בהם מצות ביעור, דהכי משמע קרא כלה לבהמתך שבבית, כלומ' כלם והוציאם לחוץ והפקירם לכל אדם, ומאז והלאה ידו כיד כל אדם בהם.
<h2>דף נג:</h2>
והא תנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. פרש"י הכא נמי מחיים לא קרא שם, א"נ קרא שם בשעת צלייה שלא כדרך המקדישים הוא. וכן פרש"י (כי בשר) פירש אין לא פירש לא, דכשאמ' בשר זה לפסח אסור משום דנראה כקורא שם, משמע דהשתא קורא לה שם. וקשה לפי' דמשמע דאליבא דרבנן דפליג[י] עליה דר"ש ניחא, ואמאי לדידהו נמי [קשה דהא] בשעת צלייה מודו דלא קדיש קדושת הגוף, ואי קדושת דמים קאמ' מאי קאמ' רב יהודה נראה כאוכל קדשים בחוץ, הכי ה"ל למימר נראה כמועל [ב]קדשים. ועוד לר"ש נמי נהי דליכא למיחש דעכשיו הקדישו, מיהו ניתסר למיעבד הכי דלא לימרו מחיים הקדישו לשם פסח ולכך קרא ליה עתה בשר פסח. וכן גדי מקולס יאמרו הוכיח סופו על תחלתו (בהקדישו) [דהקדישו] מחיים ולהכי עשאו גדי מקולס. הילכך נראה לפרש מפני שהוא נראה כמקדיש בהמתו מעיקרא כשהיתה חיה ואוכל קדשים בחוץ. [ו]לר"ש דאמ' שלא התנדב כדרך המתנדבים, הכי נמי אם הקדיש בהמה לפסח בזמן הזה לא קדשה, דהוי כאומ' הרי עלי עולה על מנת להקריבה בעבר הירדן דלא קדשה, כדאיתא בתוספתא דחולין [פ"ב ה"ז] ובפ' בתרא דמנחות [ק"ט ע"א], והכי נמי כשהקדישה בזמן הזה, להקריבו בחוץ הקדישו ולא קדיש. והא דלא מייתי הכא ההיא דע"מ שאקריבנה בעבר הירדן, משום דבהך מתני' מפ' בהדיא שלא התנדב כדרך המתנדבים.
ר"ש בשיטת ר' יוסי אמרה. אע"ג דהתם במילתיה דר' יוסי חיילי תרוייהו, שאני התם דתמורת עולה תמורת שלמים אינם פירוש זה לזה, הילכך אית (בהו) [להו] למיחל תרוייהו, אבל הכא מן השעורים פי' הוא למה שאמ' הרי עלי (מן השעורים) מנחה, הילכך כיון דבגמר דבריו אדם נתפש נתבטל לשון ראשון שאמ' הרי עלי מנחה, דאפי' אמ' תו אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך, לא מהני כלום. אבל לרבנן מפ' בפ' המנחות והנסכים [מנחות ק"ג ע"א] משום דהוי נדר ופתחו עמו, דאלים להו לשון הראשון, וכי אמ' אלו הייתי יודע וכו', חייל עליה ומיחייב מנחת חטים מק"ו דתמורת עולה תמורת שלמים, דאע"ג דמצי חייל גם לשון אחרון אלים קמא לבטולי בתרא לגמרי, כ"ש הכא דלא מצי חייל לשון בתרא דשעורים כלל, דאלים קמא לענין דכי אמ' אילו הייתי יודע וכו' חייל עליה ומיחייב. אבל לר' יוסי דלא חשיב לשון ראשון, הכא נמי לא מחשיב ליה לענין זה, אלא ה"ק הרי עלי מנחה מן השעורים, אם יוכל לחול יחול, ואם לאו לא יחול.
מה ראו חנניה מישאל ועזריה וכו'. פרש"י מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם. וקשה דהיינו דוקא בשאר עבירות, ועוד דפרהסיא הוא ואפי' ערקתא דמסאנא חייב למסור עצמו [בסנהדרין ע"ד ע"ב]. ונראה דה"פ מה ראו שלא ברחו, שהרי קודם מעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל, דאמרי' [שם צ"ג ע"א] שלש היו באותה עצה, ומה ראו שמסרו עצמן לקדושת השם נשאו ק"ו מצפרדעים. והכי איתא במדרש חזית [שה"ש רבה ז', ח'] שאלו ליחזקאל ואמ' מקובלני מישעיה רבי חבי כמעט רגע [ישעיה כ"ו], אמרו ליה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומה, ומה אתון בעין, אמרין ליה דיהון אמרין הדין צלמא כל אומה סגדין ליה בר מישראל. ור"ת פ' דצלם שעשה נבוכדנצר לא היה ע"ז, אלא אינדרוטא העמיד לכבוד עצמו, הילכך תמה מה ראו, וקאמ' ק"ו מצפרדעים, שאף כאן היה קידוש השם שכ"כ היו דבקים ביראת צורם שלא להשתחוות כי אם לו. וכן משמע בפ"ק דע"ז [ג' ע"א] יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא נחשד על ע"ז, יבא נבוכדנצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם. וכן מוכח נמי קרא דכתי' [דניאל ג'] לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא ניסגוד. והיינו דאמרי' בפ' אלו נערות [כתובות ל"ג ע"ב] אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא, ואילו היה ע"ז לא היה התלמוד אומ' כן על צדיקים כאלו, והאי דקאמ' התם פלחו לאו דוקא.
אין מברכין על האור וכו'. והקש' ה"ר יוסף למה אין מברכין על האור בכל שעה שנהנה ממנו, דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה [ברכות ל"ה ע"א]. ותירץ דאין מברכין אלא בדבר שהגוף נהנה, ואריח נמי לא היינו מברכין א"ל [—אי לאו] דדריש ליה במס' ברכות [מ"ג ע"ב] מקרא דכתי' [תהלים ק"נ] כל הנשמה תהלל יה, אי זהו דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף הוי אומר זה הריח. ואע"פ שמברכין לאור השמש בכל יום היינו לפי שנתחדש בכל יום.
<h2>דף נד.</h2>
מערה שעמד בה משה. תמי' וכי איפשר שלא היה שם מערה עשויה בידי אדם, וכן איל (וכן) [וכי] א"א שבמאמר הב"ה בא שם, ולמה הוצרך להבראות מששת ימי בראשית.
שנא' אלה בני שעיר החורי וכתי' אלה בני צבעון וכו'. תימ' אמאי חשיב ליה עם בני שעיר, וכי בשביל שהיה בן אשתו קא חשיב ליה בכלל בניו. וע"ק דבפ' יש נוחלין [ב"ב קט"ו ע"ב] מוכח מהאי קרא דבני בנים הרי הם כבנים, (ו)מדקא חשיב ענה בן צבעון בהדי בני שעיר אביו, א"כ היכי מוכח מהכא דבא צבעון על אמו. וי"ל דאי משום דבני בנים כבנים לחודיה, א"כ איה (בת) [בן] צבעון נמי ניכתביה בהדי בני שעיר, ומדלא כתי' אלא ענה, ש"מ משום שהיה נמי בן אשתו של שעיר מנאו עם בניו. ומהאי טעמ' לחודיה לא הוה מני ליה עם בניו אי לאו משום בני בנים הרי הם כבנים.
<h2>דף נד:</h2>
אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד. פרש"י לאכול מבעוד יום ולאסור בעשיית מלאכה, ולאו משום דט' באב אסור בעשיית מלאכה אלא במקום שנהגו קאמ'.
ואמ' שמואל ט' באב בין השמשות שלו מותר. ותימ' אמאי לא משני דהאי דקאמ' אלא ט' באב דמשמע דהוי כתענית צבור, היינו לשאר דברים כגון נעילה וסיכה ותשמיש המטה, אבל בין השמשות לא, דבלאו הכי [לאו] לכל מילתא הוי כתענית צבור, שהרי מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו. וי"ל דקא מהדר לאשויינהו בכל מה שיוכל, וההיא דמלאכה נמי לאו חילוק גמור הוא, דיש מקומות שנהגו דאסור, ות"ח בכל מקום בטלים.
אין בין ט' באב ליום הכפורים. הא דלא חשיב עשיית מלאכה (בט') [דט'] באב מותר במקום שנהגו, משום דניחא ליה למיתנייה בסיפא גבי ט' באב ותענית צבור דתרוייהו דרבנן. והא דלא חשיב תפלת נעילה, משום דלא תאני אלא איסור והיתר.
מאי לאו דשרי בין השמשות. תימ' א"כ מאי איריא דתני גבי יום הכפורים ספיקו אסור, אפי' ודאי [יום] אסור, דתוספת יום הכפורים דאוריתא [בביצה ל' ע"א]. וי"ל דנקט ספיקו לאשמועי' דבט' באב אפי' ספיקו מותר.
לקביעותא דירחא. לא בעי למימר דבמקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין דעבדי תרי יומי, דבפ"ק דר"ה [כ"א ע"א] מוכח דלא עבדי בבבל אלא חד יומא, דקאמ' התם כמה בסים תבשילא דבבלא ביומא צומא רבא דמערבא. אלא ה"פ, אם נסתפקו ב"ד מתי הוקבע החדש, כגון שקבלו העדות בין השמשות, צריכים לעשות שני ימים כדין ספיקא דאורית' דאזלינן לחומרא.
לקביעותא דירחא. [משמע רק לקיבועא דירחא] משוו, הא לכל דבריהם זה וזה שוים. תימ' והא איכא יום הכפורים תוספתו אסור וט' באב תוספתו מותר, (וקאמ') [דקאמ'] דוקא דבין השמשות שלו אסור אבל ודאי יום לא. וי"ל דלא חשיבי אלא דברים הנוהגים ביום התענית עצמו.
וא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. תימ' דמשמע בפ' מי שמתו [ברכות כ"א ע"א] דלא אמרה ר' יוחנן למילתיה אלא בספק התפלל, דאמ' התם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחזור ויקרא, ספק התפלל ספק לא התפלל [אל] יחזור ויתפלל, ור' יוחנן אמ' הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. וקאמ' נמי התם התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללים, אם יכול לחדש בה דבר יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ולא פליג עלה ר' יוחנן. ואין לומ' דלא חייבוה להתפלל קאמ', דמסתמ' אף אם יכול לחדש בה דבר אינו חובה שיתפלל, אלא לכאורה משמע אם יכול לחדש בה דבר לא הוי ברכה לבטלה, ואם לאו הוי ברכה לבטלה, והכא מסקי' התם חובה הכא רשות ואע"פ שהוא רשות יכול להתפלל לר' יוחנן. וי"ל דשאני הכא הואיל ודמי ט' באב לתענית צבור בכמה דברים, ובתענית צבור איכא נעילה, הילכך לאו רשות לגמרי קאמ', אלא דלא חובה ה[י]א כתענית צבור, ומיהו מצוה איכא כמו בספק התפלל. ומעיקרא נמי הכי פריך, והא"ר יוחנן הלואי וכו', וכיון דאצריך ר' יוחנן בספק להתפלל, הכא נמי היה ראוי שיתפלל תפלת תענית, ומשני אה"נ דרשות הוא ואם ירצה יתפלל.
<h2>דף נה.</h2>
קולי קולי קתני. ואפי' אי הוה אמ' ר' אלעזר דמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אפ"ה צריך למימר דקולי קולי קתני, דהא ט' באב אסור אפי' בצונן, ובתענית צבור בחמין אסור ובצונן מותר, כדאית' בסוף פ"ק דתענית [י"ג ע"א].
א"ר מאיר מה ראייה יהודה וגליל [ל]כאן. פי' איסור ליכא בשום דוכתא, ולענין מנהג אין לו להזכיר יהודה וגליל. ולר"מ לא פליגי ב"ש וב"ה בלילה, ד[ב]מנהגא לא שייכא פלוגתא, דליחזי היכי נהוג, וקסבר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה.
מדקאמ' ר"מ מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמ'. תימא דכי היכי דדייק מהך ברית' אמתני' נמי הוה מצי למידק הכי דפליגי ת"ק וחכמים, מדאמ' ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי. וי"ל דמתני' איכא לפרושי דתרוייהו סברי מנהגא, וה"ק חכמים לת"ק, מה אתה שונה דבריך בסתם והלא דבר ידוע הוא דעיקר חילוק המנהג של מלאכה הוא בין בני יהודה ובין בני גליל, אבל בברית' דתניא דברי ר' יהודה ברישא לא שייך לפרושי הכי.
וסבר ר' יהודה (אסור) [מותר] בעשיית מלאכה. תימ' אמאי לא פריך מברית' דמייתי לעיל בריש מכילתין [ב' ע"ב], אימתי אסור בעשיית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומ' משעת האור ר' יהודה אומ' משעת הנץ החמה. וי"ל דהתם פשיט' ליה דמצי לשנויי בגליל שאנו, אבל מהך בריתא אכתי אית לה פירכא אחריתי והא איכא לילה.
כל הרכבה שאינה קולטת בג' ימים. קשה א"כ אמאי אינו שותלה במקום הגריד, אי קלטה בתוך ג' ימים שרי ליה עומר, ואי לא קלטה שוב לא תקלוט, ולא בעי שריותא דעומר, כמו חטים שבאוצר. וי"ל דחיישי' כשיראה שלא תקלוט יחזור וישתלנה במקום הטיט אחר העומר כדי שתתקלט. א"נ נהי דאינה קולטת מעצמה לאחר ג' ימים, (ו)ע"י השקאה תקלוט.
אמ' רב ששת כב"ש. לאו משום דר' יהודה סבר כב"ש, אלא בעי למינקט למילתיה אליבא דכולהו תנאי.
ה"ק הני אפי' דזוטרי. תימ' אמאי הדר ביה, דשפיר הוה מצי למידחי אפי' (אמרי' אפי') הני דלצורך המועד מיגמר אין אתחולי לא. וי"ל דניחא ליה למי(ג)מר הכי דלא תיפשוט כלל מכל הנך בעיות, דאי הוה אמ' הכי פשיט' מיהא דלצורך המועד לא מתחלינן, אבל השתא דאוקומה שלא לצורך המועד, איכא למימר דלצורך המועד אתחולי נמי מתחלינן.
<h2>דף נה:</h2>
שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד. במס' חגיגה [י"ח ע"א] מפקי תנאי מקרא דחול המועד אסור בעשיית מלאכה. והיה אומ' ר"ת דקראי אסמכת' בעלמ' נינהו, דאי מדאורית' לא היו מחלקין בין דבר האבד לדבר שאינו אבד, ואע"ג דאמ' התם לא מסרו הכתו' אלא לחכמים לומ' אי זו מלאכה אסורה ואי זו מותרת, מיהו א"א שהיו חכמי' מקלין כ"כ אי הוה אסיר מדאורית'. והא דאמרי' במועד קטן בריש מי שהפך [י"א ע"ב], לא מיבעיא ימי אבלו דמלאכה דרבנן היא אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה מדאורית' במקום פסידא שרו רבנן, לאו דוקא מדאורית' קאמ', אלא שיש סמך מד"ת, אבל אבלות אין לו סמך אלא מדברי קבלה.
שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם. ודוקא עולי רגלים, אבל אדם אחר לא, ולא הוי דבר האבד שהרי יכול לקנות חדשים.
ואם מתירא שמא יגנבו. אבל [מ]בית האומן לא שייך לומ' שמא יגנבו, דסתם בית האומן משתמרת, שהכל מביאים כלים לביתו לתקן. ולהכי לא אוקי מתני' לעיל אפי' במאמינו ולהכי מביא דחושש שמא יגנבו בכל הבתים עד שמגיע לביתו, דהשתא נמי כי מיתוקמא בשאינו מאמינו [מיירי] במתירא שמא יגנבו, מדלא קתני במתני' בבית הסמוך לו כדקתני בבריתא. ואם חושש שמא יגנבו, איכא למימר דחושש בכל הבתים (שערי) [שעד] ביתו. אי נמי כיון שאינו רשאי להניחו בבית הסמוך לאומן, לא הטריחו עליו לבדוק יותר אם נמצא נאמן, כי אם [יביאם] בצינעא בתוך ביתו.
<h2>דף נו.</h2>
ונותנין פאה לירק ומיחו בידם. תימ' נהי דמתורת פאה לא פטירי ממעשר, מ"מ ליפטר מתורת הפקר. וי"ל דקי"ל כב"ה דלא הוי הפקר עד שיופקר אף לעשירים, כדתנן בפ"ו דפאה [מ"א], בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה.
<h2>דף נו:</h2>
מחלוקת בשל מכבדות. דגזרי' כיון שעולה על האילן ליטול הנשר שעל המכבדות, שמא יעלה עד למעלה ויתלוש, אבל בשל כיפין שיכול ליקחם בלא עליה לא גזרי'. וקשה אפי' בלא עלייה היאך יכול ליטלם מעל הכיפין והלא משתמש באילן בשעת נטילה, כדאמרי' בפ' כירה [שבת מ"ה ע"א] אין מניחין נר ע"ג דקל בי"ט, דמשתמש באילן כשנוטלו משם. ועוד אמרי' בפ' בתרא דשבת [קנ"ה ע"א] נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה למטה מי' טפחים עירובו עירוב, ודייק טעמ' דנעץ דה"ל צדדים, הא לא נעץ אלא תלה הכלכלה בנוף האילן, אפי' למטה מי' אין עירובו עירוב, לפי שאינו יכול ליטלו משום דמשתמש באילן. ומוקי לה ר"ת הא דבין הכיפין בפחות מג' לקרקע, דבכה"ג לא הוי משתמש באילן, כדתנן בפ' בתרא דעירובין [צ"ט ע"ב] היו שרשים גבוהים מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהם, אבל למטה מג' לא חשיב משתמש באילן. וקשה לפירושו דלא פלוג בשל כיפין בין למטה מג' ובין למעלה מג'. ועוד קשה דנהי דלא גזרי אנשי יריחו בשל מכבדות שמא יעלה ויתלוש, תיפוק לי דמשתמש במחובר, וכי לית (ליה) [להו] אין עולין באילן בי"ט [ביצה ל"ו ע"ב]. ועוד אטו של בין הכיפים גריעה מביצה שנולדה בי"ט (שהוא) [שהיא] מונחת ע"ג קרקע, ואסירא משום פירות הנושרים כדאית' בריש מס' י"ט [ב' ע"ב]. ונראה דמיירי בידוע שהיו שם תמרים תלושים במכבדות ובכיפים ונשרו היום לארץ, של בין המכבדות אסורים הואיל ומצוי בהם מחוברים, אפי' אותם שהיו תלושים מע"ש ונשרו לארץ אסורים, גזרה שמא יעלה ויתלוש. ופריך והא מוקצות נינהו בין השמשות שהיו תלושים על האילן, ולא היו ראויים ליטול משום דמשתמש באילן. והקש' רבי' שמשון היאך יכירו עניים בין אותם שנשרו מאתמול ובין אותם שנשרו היום, ובין נשר של המכבדות או של הכיפים. ופי' הוא על פי הירוש' דסוף פירקין [ה"ט], דקאמ' התם במה אנן קיימין אם בשנשרו מעי"ט דברי הכל מותר, אם בשנשרו בי"ט דברי הכל אסור, במה אנן קיימין בסתם. ונראה דבסתם לא שייך למימ' שמא יעלה ויתלוש, אלא דוקא בודאי נשרו בי"ט. ומיהו כשהן בין המכבדות והוא ספק אם נשרו בי"ט או לא, גזרו רבנן משום דשכיחי בהו מחוברים, ושל הכיפין כיון שהוא ספק לא גזרו. ואם בודאי נשרו מעי"ט (אם) [אפי'] בשל מכבדות מותר. ואם בודאי נשרו בי"ט אפי' בין הכיפים אסור. ופריך והא מוקצות נינהו, כלומ' נהי דבספק נשרו מעי"ט או בי"ט לא שייך למיגזר שמא יעלה ויתלוש, משום ספק מוקצה יש לאוסרן, כדאמרי' בפ' אין צדין [ביצה כ"ד ע"א] דספק מוכן אסור. מיהו קשה לפי' זה תיפוק לי משום משתמש במחובר. ונ"ל דאיכא לאוקומי בשנשרו לארץ וניכר על הארץ אותם שנפלו מן הכיפים ואותם שנפלו מן המכבדות.
וכי תימ' הואיל וחזו לעורבים. (ונ"ל) [וצ"ל] דאית ליה עורבים, למאן דלית ליה ישראל בני מלכים הם, דהא מאן דאית ליה מטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים, קאמ' התם [שבת קכ"ח ע"א] דאית ליה כל ישראל בני מלכים הם וראויים לגדל עורבים, אבל למאן דלית ליה צריך שיהיו [לו] עורבים. ור"ת היה מחלק דהכא (ד)אע"פ שאין לו עורבים, כיון דמאכל כל אדם הוא אלא שהיה מוקצה בין השמשות, כיון דמוכן לעורבים הוא שרי, אבל לוף דאינו מאכל כלל אלא דמשוינן ליה מאכל ע"י עורבים, דוקא דאית ליה עורבים.
מוכן לאדם לא הוי מוכן (לבהמה) לכלבים דתנן ר' יהודה אומ' אם לא היתה נבלה מע"ש וכו'. תימ' דהא התם לא הוי מוכן לאדם דאסור לשוחטה בשבת. [וי"ל] דהכי פירושו, דהיכי מצי למימר מה שהיה בין השמשות מוכן לעורבים, פי' עומד לעורבים שלא הקצה דעתו מהם, שיועיל כשיהיו למחר ראויים לאדם שיהיו מותרים, והלא נבלה שנתנבלה בשבת, אע"פ שהיתה בין השמשות עומדת לאדם, דבהמה תמיד עומדת לאדם אע"פ שאינה ראויה לאדם, אפ"ה עמידתה לאדם [לא מהני] להתירה לכלבים עתה כשנתנבלה ואינה ראויה אלא לכלבים, וכן נמי גבי פירות הנושרים, מה שהיה מוכן לעורבים בין השמשות, אע"פ שדעתו עליהם לא הוי מוכן לאדם. וה"ר יצחק בר"מ היה גורס ואם לא היתה [נבילה] מעי"ט אסורה, דהשת' ניחא דהוי מוכן לאדם. וא"א לגרוס כן שבמסכ' י"ט [ב' ע"ב] דייק מינה דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש. וה"ר יוסף היה מפרש דממשנה יתירה קא דייק, דלא ה"ל למיתני(יה) אלא (א"כ) [אם] לא היתה נבלה מע"ש אסורה, ואמאי תנא לפי שאינה מן המוכן, לאשמעי' דאפי' אי הויא מוכן לאדם לגמרי, ולא היתה מוקצה מחמת איסור, לא הויא מוכן לכלבים.
כלל אמרו בפאה וכו'. בת"כ [קדושים פ"א ה"ז] דריש ליה מקרא [ויקרא י"ט], ובקוצרכם את קציר ארצכם, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ומכניסו לקיום ולקיטתו וכו'. תימ' כי היכי דתקנו חכמים מעשר בפירות וירק אע"ג דלא מיחייבי מדאורית' אלא דגן תירוש ויצהר, אמאי לא תקנו נמי פאה בירק ותאנה. וי"ל גבי מעשר דלא מיחייב מדאורית' אלא דגן תירוש ויצהר, תקנו חכמים מעשר מן הכל שלא תשכח תורת מעשר, אבל פאה דכל דבר מיחייב בפאה, משום הני תרתי לא רצו חכמים להתחיל לעשות תקנה. ולא נהי' לר"ת, דודאי מדאורית' לא מיחייב בפאה אלא דגן וכרם [ו]זית דכתי' בקרא [דברים כ"ד], וכן מוכח בפ' כיצד מברכין. אע"ג דדריש להו מקרא בת"כ, אסמכת' בעלמ' הוא. וכן נמי דריש התם [בתו"כ בחקותי פי"ב ה"ט] מקרא מעשר פירות וירק. ומה שפי' דכל דבר מיחייב רק הני תרתי, הא ליתה, דבפ"ק דפאה [מ"ה] הא חשיב ח' אילנות דחייבי בפאה וכל שאר אילנות לא חשיב [לקיטתן] כאחד. ופר"ת לפי שירק אין מכניסו לקיום לא חשיבי, לכך לא רצו חכמים לתקן בהם פאה, כי העניים שהיו מצפים ליטול מהם פאה היו מפסידים יותר במקום אחר, וכן כל אילנות שאין לקיטתן כאחד.
<h2>דף נז.</h2>
דכריך ידיה בשיראי. פרש"י וחציצה פוסלת בקדשים, דכתי' ולקח הכהן, ואנן בעינן לקיחה בעצמו של כהן. וקשה דגבי לולב לא אמרי' הכי בפ' לולב הגזול [סוכה ל"ז ע"א], דאמ' התם לא לינקוט איניש לולבא בסודרא, רבא אמ' לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. וי"ל דהתם מיירי כגון שכרך הסודר סביב הלולב ואוחזו בסודר, והוי כמו בית יד של לולב, וכה"ג לא הוי חציצה דחשיב הסודר כמו גוף הלולב. וכן נמי משמע בההיא שמעתא [ל"ז ע"ב], לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה, רבא אמ' מין במינו אינו חוצץ, אבל בשאינו מינו חוצץ, אלמ' כל מידי דלא הוי מגוף הלולב חוצץ.
<h2>דף צט:</h2>
סמוך למנחה לא יאכל. מיירי שהתפלל תפלת מנחה, דאי לא התפלל אפי' בשאר ימות השנה נמי אסור לאכול קודם שיתפלל, כדתנן בפ"ק דשבת [ט' ע"ב] לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יאכל וכו'. תימ' מאי מצי למיכל, חמץ אפי' משש שעות ולמעלה אסור, מצה נמי לא מצי למיכל כדאמ' בירושלמי [ה"א] האוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו, ואי במיני תרגמה הא אמרי' לקמן [ק"ז ע"ב] דשרי. וי"ל דמיירי במצה עשירה דהא דאמרי' דאסור לאכול מצה בערב הפסח, היינו במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו בלילה, וכן היה ר"ת נוהג בערב הפסח שחל להיות בשבת שהיה עושה סעודה ג' במצה עשירה. ומיהו קשה, דאמרי' לעיל בפ' כל שעה [מ' ע"א] בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, והכא אסרי' אפי' מבעוד יום. ואומ' ר"ת דודאי בתוך הסעודה אדם אוכל כמה מיני מגדים זה אחר זה ואוכל כלם לתאבון, דרוחי לבסומי שכיחא [עירובין פ"ב ע"ב], אבל כשאדם מפסיק בסעודתו פסקה תאותו, ומה שיאכל אח"כ היא אכילה גסה. אי נמי אם היה אוכל ביום היה אוכל כל שובעו, והיה סומך על זה שיתאוה לאכול קודם הלילה, אבל בתוך הסעודה הוא נזהר יפה שלא יאכל כל שובעו כדי שיאכל מצה לתאבון. ולשינויא קמא קשה מהא דאמ' (רבא) לקמן [ק"ז ע"ב] [רבא] הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דניגריריה לליביה, ומייתי ראייה דחמרא גריר מדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, אלמ' מגרר גריר, דאי לא גריר אתי למיכל מצה אכילה גסה, והיכי מייתי ראיה דילמ' באותה סעודה שאני. וי"ל כיון דאיכא אגדתא והלילא שמפסיק בנתים כסעודה אחרת דמיא.
עד שתחשך. תימ' אמאי נקט עד שתחשך טפי מערבי שבתות וימים טובים דלא קתני אלא לא יאכל מן המנחה ולמעלה ותו לא. וי"ל דאגב אורחיה דאתא לאשמועי' דר' יוסי מודה בערב הפסח, נקט נמי עד שתחשך לאשמועי' דאע"ג דבשאר שבתות וי"ט מוסיפין מחול על הקדש, כדאמרי' בפ' תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומ' קדושה על הכוס, בערב הפסח לא מצי אכיל עד שתחשך. והכי משמע בירושלמי דקאמ' פסח [מצה] ומרור אוכלן בבת א', מאימתי אוכל(י)ן משתחשך, ותנן נמי לקמן הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ומצה נמי איתקש לפסח דכתי' [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו. ומיהו לא קשה כי פריך בגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וכו', ולא מצי למימר דמשום עד שתחשך קתני ערבי פסחים, חדא דמשום הכי לא צריך למיתני, דהא תנן לקמן פסח אינו נאכל אלא בלילה וה"ה מצה, ועוד דמשום הכי לא ה"ל למיתני סמוך למנחה, משום דלהא מילתא הוי בכלל שבתות וימים טובים, אלא הכי ה"ל למיתני ערב פסחים לא יאכל עד שתחשך.
ערב פסחים גרסי'. פי' ערב ששוחטים בו פסחים הרבה, ול"ג ערבי כי היכי דגרסי' ערבי שבתות וי"ט, דהתם שייך שפיר למיגרס ערבי משום דטובא שבתות וי"ט איכא בשנה, אבל פסח דאינו אלא פעם א' בשנה לא שייך למיתני ערבי. ומיהו לעיל [נ' ע"א] גרסי' בכל הספרים מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים ושייך למיתני שפיר ערבי, כלומ' ערבי פסחים שבכל שנה ושנה.
אפי' עני שבישראל. שאינו רגיל בהיסיבה כל השנה, וגם נמי עשיר שהוא מיסב על גבי כרים וכסתות הוי דרך חירות, אבל עני דאינו מיסב אלא ע"ג ספסל, דסד"א לא הוי דרך חירות ולא צריך היסבה, קמ"ל.
לא יפחתו לו מד' כוסות של יין. כנגד ד' לשונות של גאולה, דכתי' בפרש' וארא [שמות ו'] והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, וכנגד ד' כוסות של ישועה דכתי' [תהלים קט"ז] כוס ישועות אשא, היינו ב' כוסות, וכתי' [שם כ"ג] כוסי רויה, וכתי' [שם ט"ז] ה' מנת חלקי וכוסי, וכנגד ד' כוסות של תרעלה שעתיד הב"ה להשקות את א"ה רוח זלעפות מנת כוסם [שם י"א], קח את כוס היין [ירמיה כ"ה], כוס [זהב] בבל ביד ה' [שם נ"א], וכנגד ד' כוסות האמורים בחלום של שר המשקין שפתר יוסף.
לא יפחתו לו. פי' רשב"ם אפי' עני המתפרנס מן התמחוי לא יפחתו לו גבאי צדקה. ולא נהירא לה"ר יחיאל מפריש, דמילתא דפשיטא היא דאפי' הוא עני שבעניים חייב במצות כמו עשיר. ועוד דלישנא דגמ' [קי"ב ע"א] לא משמע כפירושו, דפריך בגמ' פשיטא לא נצרכה אלא לר"ע דאמ' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ולא שייך לפרושי האי מילתא אי לא יפחתו לו אגבאי צדקה קאי, שהרי כבר נצרך לבריות. ופי' ה"ר יחיאל דהאי לא יפחתו לו אעני קאי, וה"ק לא יפחתו לו מד' כוסות, אפי' אין לו אלא מזון שתי סעודות ימכרם ויקח מהם ד' כוסות, ואע"פ שיצטרך אח"כ ליקח מן התמחוי, והשתא ניחא דאמ' בגמ' לא נצרכה אלא לר"ע דאמ' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והכא נמי ס"ד שלא יקנה ד' כוסות כדי שלא יצטרך לבריות, קמ"ל.
מאי איריא ערבי פסחים. הא דלא משני תנא בפסח קאי כדמשני לעיל בפ' כל שעה [ל"ז ע"א] גבי אין אופין פת עבה בפסח, דהתם דאיירי באפייה דנוהגת רק בימים [טובים] ניחא דנקט פסח משום דקאי בפסח, אבל מידי דנוהג אפי' בערבי שבתות לא ה"ל למיתני פסח משום דקאי בפסח.
<h2>דף ק.</h2>
דילמ' משבשתא היא. דהך ברית' דלעיל עיקר, משום דמתני' מוכחא כוותיה, מדנקט ערבי פסחים לא יאכל סמוך למנחה, מכלל דבערבי שבתות וימים טובים שרי סמוך למנחה.
אלא מחוורתא כדרב הונא. דאתיא כר' יוסי, דלר' יהודה אפי' בערבי שבתות אסור סמוך למנחה, ובריתא קמיתא דקתני מן המנחה ולמעלה לאו דוקא, ומתני' נמי לאו דוקא נקט ערבי פסחים סמוך למנחה, דהה"נ בערבי שבתות מאן דאסר אסר נמי סמוך למנחה.
הלכה מכלל דפליגי להפסקה דתניא מפסיקין לשבתות. תימ' מנ"ל דפליג ר' יוסי בהפסקה דערב הפסח, דהא ר' יוחנן מפליג בין הפסקה דערב הפסח להפסקה דע"ש, דקא פסיק הלכה כר' יהודה בהפסקה דערב הפסח ולא בהפסקה דע"ש. ואין לומ' דהכי דייק, מדפליגי בהפסקה ע"כ אף בערב הפסח פליגי, דאי בשבתות דוקא פליגי, השתא לר' יוסי אתחולי מתחלינן, כ"ש דאין מפסיקין, דתרי מילי נינהו, דאיפשר דאע"ג דשרי ר' יוסי להתחיל ואינו חושש שיכנס לשבת כשהוא תאב, מ"מ לכשתחשך צריך להפסיק משום כבוד שבת. וצ"ל דקים ליה דפליג בתרוייהו. ועוד דאמ' לקמן [ק"ב ע"א] בני חבורה שהיו מסובים וקדש עליהם היום דפליגי בה ר' יוסי ור' יהודה, ואיירי סתמא בין ע"ש בין י"ט בין פסח.
לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי. ובהתחלה בערב הפסח אפי' ר' יוסי מודה דאין מתחילין, דאוקים רב הונא מתני' כר' יוסי. ובערב שבתות וי"ט הלכה כר' יוסי דמותר להתחיל, דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי [בעירובין מ"ו ע"ב], ועוד דמתני' סתם לן כר' יוסי דקתני ערב פסחים לא יאכל וכו', משמע הא בערבי שבתות וי"ט שרי לכתחלה.
אלא פורס מפה ומקדש. כת' רי"ף [י"ט ע"ב מדפי הרי"ף] והדר שרי המוציא וגמר סעודתיה. והקשו עליו אלו היה צריך לברך המוציא היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה, שלא מצינו ברכת המזון א' לשתי ברכות של המוציא. ועוד דחזינן לקמן [ק"ב ע"א] גבי חברים שהיו מסובים דתפלה לא הוי הפסק להצריך המוציא כ"ש קידוש. ומיהו ל"ק דאע"פ שטעון המוציא, אינו צריך לברך ברכת המזון על מה שאכל כבר, כדאיתא בפ' כל הבשר [חולין ק"ז ע"ב] השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה משום דהוי נמלך שאינו יודע אם יתנו לו יותר, וצריך לברך המוציא על כל פרוסה, ואינו צריך לברך ברכת המזון על מה שאכל, מדלא קאמ' מברך אחר כל פרוסה ופרוסה. ומה שהקשו מתפלה, תירץ ה"ר יונה דלא דאמי, כיון שקידש היום נאסרה עליו האכילה, הילכך כמו שגמרה האכילה הראשונה דאמי, וכשאוכל אחר הקידוש הוי התחלת אכילה אחרת וצריך לחזור ולברך. ומיהו קשה לרי"ף מהא דאמ' בירוש' [ברכות פ"א סוף ה"ה] גבי הא דאמ' ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך, ופריך והרי קידוש היין דסמוכה לחבירתה לבורא פרי הגפן ופותחת בברוך. (שאני) [ומשני שנייא] שאם היה אוכל מבעוד יום ומשך סעודתו עד שקדש היום אינו אומ' בפ"ה, ואילו היה קידוש הפסק להצריך המוציא משום דנאסרה עליו האכילה, ה"ה נאסרה עליו השתייה נמי, ואיצטריך לברך בפ"ה קודם קידוש.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי וכו'. פרשב"ם דשמואל סבר כר' יוסי, אלא שבא להחמיר שלא יגמור סעודתו ויקדש אח"כ, אלא פורס מפה ומקדש ואח"כ יגמור סעודתו, דאי לא תימא הכי שמואל דאמ' כמאן, דבריתא דקתני פורס מפה ומקדש לא איירי בהפסק' אלא בבא לקדש ולאכול בתחלה. ובחנם דחק, דשמואל ידע דאיכא תנא דפליג אר' יהודה ור' יוסי, והכי אית' בירוש' [ה"א] רב יהודה בשם שמואל זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרי' פורס מפה ומקדש.
<h2>דף ק:</h2>
אין מביאים את השולחן אלא א"כ קידש. והא דתניא בפ' כל כתבי [שבת קי"ט ע"ב] שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש, מצא נר דלוק ושולחן ערוך וכו', פי' (בערוך) [דערוך] ומסודר היה במקום אחר כדי להביאו אחר הקידוש, וזה היה להם שהיה להם שולחנות קטנים והיו מסובין על המטה, וכל א' שולחנו לפניו, כדמוכח בפ' ג' שאכלו [ברכות מ"ו ע"ב], אבל לדידן ששולחנות שלנו גדולים וטורח להביאם אחר הקידוש להפסיק כ"כ בין קידוש לסעודה, נהגו להביא השולחן קודם הקידוש ולפרוס מפה. ובירוש' מפרש דלהכי פורסין מפה כדי שלא יראה הפת בשתו, שהפת מוקדם בפסוק [דברים ח'] ודין הוא שיקדים בברכה, אלא שצריך לברך על היין תחלה.
רשב"ם גריס תניא נמי הכי בתר עובדא דרבה בר רב הונא, אבל לא גריס ליה בתר מילתיה דשמואל, דמה ענין הברית' למילתיה דשמואל דלא איירי ברית' בהפסקה מידי. וה"ר יחיאל מפריש מיישב הגירסא, והכי מייתי סיעתא, דכי היכי דאהני פריסת מפה כאלו לא הביא את השולחן, הכי אהני פריסת מפה כאלו עקר השולחן.
ידי יין לא יצאו. אע"פ ששתה וגם דעתו לשתות יין בביתו, אפי' הכי צריך לברך בביתו בפ"ה [—בורא פרי הגפן], דשינוי מקום חשיב כהיסח הדעת. ודוקא משום שינוי מקום, הא אם קדש בביתו יצא ידי יין ואין צריך לברך על היין שבתוך המזון. והה"נ [—והוא הדין נמי] אם הבדיל על הכוס במקום סעודה, בין אם הבדיל קודם שנטל ידיו, בין שהבדיל לאחר שנטל ידיו, אין צריך לברך על היין שבתוך המזון, דהא רב ס"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה, וא"כ אין חילוק בין קידוש להבדלה. וראיה מהא דתנן בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א] בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, פי' שלאחר סעודתם לפני ברכת המזון היו רגילים לקבוע עצמם לשתות יין, וכ"ש שפוטר את היין שבתוך המזון, דאפי' למ"ד התם דיין שבתוך המזון אינו פוטר את היין שלאחר המזון, היינו משום שיין שתוך המזון בא לשרות ואינו חשוב כיין שלאחר המזון שבא לשתות, אבל [יין] שלפני המזון שבא לשתות דעדיף מלשרות, פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון שבא לשרות. ועוד דאם צריך לברך על יין שבתוך המזון היכא שבירך על יין שלפני המזון, מאי קאמ' התם יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון, תיפוק לי שיין שבתוך המזון פוטרו למ"ד התם יין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון. ודוחק לומ' בדלא שתה יין בתוך המזון. אלא ע"כ יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון. אע"ג דהתם מוקי לה בשבתות וי"ט והקזת דם שאדם קובע סעודתו על היין, הה"נ [—הוא הדין נמי] בחול אם היה יין לפניו ודעתו לשתות בתוך המזון, ולא נקט שבתות וי"ט אלא דרגילות הוא לקבוע סעודתו על היין. תדע דבי"ט נמי אם נמלך עליו ולא היה בדעתו לשתות לאחר [ה]מזון, לא פטר ליה יין שלפני המזון כדמוכח התם, הילכך הכל תלוי בדעתו. ואפי' את"ל דדוקא נקט שבתות וי"ט, היינו דוקא לפטור יין שלאחר המזון, לפי שאינו רגילות כ"כ לקבוע לשתות יין לאחר המזון, אבל בתוך המזון שכל אדם רגיל לשתות, פשיטא דאפי' בשאר ימות החול פטר ליה יין שלפני המזון. הילכך נראה דיין דקידוש והבדלה שעל שולחנו, או בשאר פעמים כשמברך על היין לפני המזון באקראי בעלמא אפי' בחול, ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה, אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה. וגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על ששתה.
<h2>דף קא.</h2>
כדי להוציא בניו ובני ביתו. אע"פ שכבר יצא יכול להוציאם, כדאמ' במס' ר"ה [כ"ט ע"א] כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. [אע"ג] דקאמ' התם חוץ מברכת היין, כיון דבורא פרי הגפן דהכא הוא חובה לקידוש, כקידוש דמי, ויכול להוציאם אע"פ שכבר יצא.
דאכלי ושתו בבי כנישת'. לאו דוקא בבי כנישתא, דהא (ד)אמ' במגלה בפ' בני העיר [כ"ח ע"א] בתי כניסיות אין אוכלים ואין שותים בהם ואין נאותים בהם ואין נכנסין בחמה בתוכן מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ואין לומ' דהכא בבתי כניסיות של בבל עסקי', דקתני התם על תנאי עשויים, דה"מ בחורבנם אבל ביישובם לא, דאמ' התם דרבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו משום דשמעתתא בעיא צלותא. אלא הכא מיירי בחדרים של בית הכנסת, ר"ל אצלו, ואיידי דשייכאן לבי כנישתא קרי להו בי כנישתא, כדאמ' בפ"ק דיומא [י"א ע"א] בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן, ושם היו אוכלים האורחים ושומעין הקידוש שמקדשין בבית הכנסת.
והלכתא כשמואל דאמ' אין קידוש אלא במקום סעודה. אע"ג דהלכת' כרב באיסורי, וגם ר' יוחנן ס"ל כרב דאמ' אף ידי יין יצאו, ונהי דאיתותב ר' יוחנן בי[י]ן, בשיש קידוש שלא במקום סעודה לא איתותב, מ"מ הלכה כשמואל כיון דהנהו אימוראי סברי כוותיה. והמקדש שדעתו לאכול במקום אחר, יכול להוציא האוכלין שם, כיון דלדידהו הוי מקום סעודה. וכן משמע הכא, דמסתמ' היה א' מבני העיר מקדש בבית הכנסת להוציא האורחים. והמקדש כיון שדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות, כי אסור לו לטעום קודם שיקדש. אע"ג דרב דאמ' ידי יין לא יצאו מיירי ששתה מן הקידוש שקידש בבית הכנסת, דאם לא שתה פשיטא שלא יצא כיון דאיכא הפסק בין ברכה לשתיה, מ"מ שמואל דאמ' ידי קידוש לא יצאו מיירי בדלא שתה, דכיון שצריך לקדש בביתו א"א לו לשתות. וכיון דהלכתא כשמואל, המקדשין בבית הכנסת במקום דליכא אורחים, נראה דהויא ברכה לבטלה. ורבי' נסים פי' במגלת סתרים דהא דאמ' דאין קדוש אלא במקום סעודה, היינו היכא שהיה בדעתו תחלה לאכול במקום הקדוש ושוב נמלך לאכול במקום אחר, אבל אם מתחלה קדש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש. והביא ראיה מהא דאמ' בירוש' בסוף כיצד מברכין [ברכות פ"ו ה"ו], מי שסוכתו עריבה עליו לילי י"ט האחרון מקדש בביתו ואוכל בסוכתו. מיהו נראה דפליג אתלמוד דידן, דלפי הירוש' מאי פריך ליה לשמואל לעיל (לימא להו) [למה ליה] לקדושי בבי כנישתא, לימא להוציא כל בני העיר שדעתם לאכול בביתם. מיהו י"ל דלהכי פריך לשמואל (לימא) [למה] ליה לקדושי [בבי כנישתא], הא אתי למיטעי ונפיק מיניה חורבא, דמאן דחזי סבר שיש קידוש שלא במקום סעודה, שלא יבינו דהיינו משום שדעתו לאכול במקום א', שהרי רוב העולם מקדשים בביתם, ומשני דלא אתי למיטעי שיבינו העולם שהוא להוציא האורחים האוכלים בבית הכנסת. ול"ק מהא דאמ' להו רבא טעימו מידי, דמה היו צריכים לאכול והלא דעתם לאכול בביתם, דשאני התם דאי מתעקר להו שרגא לא יאכלו כלום בלילה, וכיון שלא יאכלו כלום לא יצאו ידי קידוש. ומיהו בהא פליג אתלמוד דידן, דמשמ' התם דרב ושמואל לא פלוג אהדדי, דהכי איתא התם סוכה ז' כיצד, גמר לאכול לא יתיר סוכתו אלא מוריד הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד י"ט האחרון, וריב"ל אמ' צריך לקדש בתוך ביתו, ור' יעקב בר אחא בשם שמואל אם קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש, ור' חנינא בשם ר' אושעיא מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי י"ט האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, א"ר אבין ולא פליגי מה דא"ר אושעיא בשהיה דעתו לאכול בבית אחר, ומה דאמ' שמואל בשלא היה דעתו לאכול בבית אחר. ומיהו יש ליישב דלא פליג אתלמוד דידן, והא דמשמע בירושלמי דמועיל תנאי לשמואל, היינו ממקום למקום כמו מארעא לאיגרא, והאי דאמ' שמואל אם קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, לאו דוקא בית אלא ממקום למקום [קאמא] [קאמר], אבל מבית לבית ודאי פליגי, כדמפרש בתלמוד דידן באותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת דלשמואל לא מהני תנאי, ולרב יצא אפי' מבית לבית בתנאי.
סבור מינה ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום לא. ה"ג, ול"ג מפנה לפנה, דמשמע אפי' בבית אחת, ולא היא, דבהא מודה שמואל, דלקמן [ע"ב] נמי אמרי' דמפנה לפנה לא הוי שינוי מקום. וניחא השת' דהכא נקט ממקום למקום ולקמן נקט מפינה לפינה. והא דנקט לקמן [ע"ב] מבית לבית לאו דוקא, אלא ה"ה נמי ממקום למקום בחד ביתא קרי שינוי מקום.
אמ' לן טעימו מידי. פי' אכלו לחם, כדאמ' פ"ג דשבועות [כ"ב ע"ב] כדאמרי אינשי טעומו מידי ואזלי ואכלו ושתו, ובפ"ק דשבת [י"א ע"א] אמ' ליטעום מר מידי, א"ל בתענית יתיבנא. ואפי' אם יועיל מיני תרגמה להשלים סעודה שלישית בשבת, לענין עיקר הסעודה שחרית וערבית נראה דלא מיקרי סעודה.
דילמ' אדאזילתו (מעיקרא לגבי) [מתעקרא לכון] שרגא ולא מתכיל (להו) [לכו] ובקידושא דהכא לא נפקיתו. אבל על מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד, משום שהיו יכולים לקיים שלש סעודות למחר.
מתירין מבגד לבגד. אע"ג דשמואל אית ליה בפ' התכלת [מנחות מ"א ע"א] כלי (קופצא) [קופסא] חייבים, מיהו אם אין לו ציצית להטיל בכל בגדיו, מוטב שיטיל בבגד שהוא רוצה ללבוש.
ור' יוחנן אמ' אף ידי יין יצאו. ומיירי ששתה בבית הכנסת, דאם לא שתה הוי הפסק ואפי' בשיחה בעלמא הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך.
<h2>דף קא:</h2>
שינוי יין אין צריך לברך. פי' רשב"ם בפ"ה אין צריך לברך, אבל הטוב והמטיב צריך לברך, כדאית' בפ' הרואה [ברכות נ"ט ע"ב], ודוקא היכא שהאחרון משובח. וכן משמע בירוש' סוף פ' כיצד מברכין [ברכות פ"ו ה"ח], אבא בר רב הונא אמ' יין חדש ויין ישן צריך לברך, שינוי יין אין צריך לברך, שינוי מקום צריך לברך, הסח הדעת הוא כמו שינוי מקום. משמע דוקא יין חדש וישן, שהישן משובח מהחדש צריך לברך, אבל שינוי יין סתם אין צריך לברך. ומיהו קשה מעובדא דמייתי בתר הכי ר' על כל חבית וחבית שהיה פותח מברך עליה, מה היה מברך, ר' יצחק בשם רב הטוב והמטיב. ומסתמא לא היה האחרון טוב ממה שהיה לפניו. ומיהו יש לדחות, דבסתמא אם אינו יודע אם הוא יותר טוב אם גרוע יש לו לברך, אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. וי"מ דהירושלמי מיירי בבורא פרי הגפן דומיא דשינוי מקום והיסח הדעת, וה"פ יין חדש ויין ישן צריך לברך בפ"ה, אבל שינוי יין ששניהם חדשים או ששניהם ישנים אין צריך לברך בפ"ה, אבל שתה יין חדש תחלה ואח"כ יין ישן צריך לברך בפ"ה על הישן, ולא מיפטרא בבפ"ה שבירך על החדש דחשיב כמין אחר לגבי חדש. [ו]השתא ניחא דמייתי בתר הכי ר' על כל חבית וחבית היה מברך, וקאמ' מה היה מברך הא אמרי' דשינוי יין אין צריך לברך, וקאמ' הטוב והמטיב, נהי דאין צריך לברך בפ"ה כששניהם חדשים או ישנים, מ"מ הטוב והמטיב צריך לברך. ודוקא היכא דאחר שותה עמו, אבל אם הוא יחיד אין צריך לברך הטוב והמטיב, כדאית' בפ' הרואה [שם] הטוב לדידיה והמטיב לאחריני. ומהאי טעמ' יש שרוצים לומ', אע"ג דקי"ל דיין שבתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו בפ"ה, מ"מ הטוב והמטיב א' מברך לכלם, דאם היה כל א' מברך לעצמו ה"ל כל חד [וחד] יחיד. ולא נהירא, דמהאי טעמ' דאמרי' דבפ"ה כל א' מברך לעצמו [משום דאין בית הבליעה פנוי, האי טעמא נמי שייך בברכת הטוב והמטיב, ואע"ג דכל אחד ואחד מברך לעצמו], כיון דחבירו שותה ונהנה הוא גם מיין זה, קרינן ביה הטוב לדידיה והמטיב לאחריני. מידי דהוה אהא דאמרי' בפ' הרואה [שם], אמרו לו אשתך ילדה זכר מברך הטוב והמטיב, משום דאיכא טובה גם לאשתו, ומי לא עסקי' שהיה בעלה בעיר אחרת בשעה ששמע. ומה שאין מברכין הטוב והמטיב על שינוי פת, אומ' ר"ת דשאני יין דסעיד ומשמח. א"נ הטוב והמטיב על הרוגי ביתר תקנוה, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה, ולפי שבצרו כרמם ז' שנים והקיפו הכרם מהרוגיהם, תקנו לומ' על היין שהוא כמו דם.
אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן. פי' רבי' שמואל כגון מים או פירות, אין צריכין ברכה חשובה דהיינו ברכה מעין שלש לאחריה, אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, כגון ז' המינים. והקשה רבי' שמואל אמאי איתותב לעיל ר' יוחנן, לישני דמיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם. ותירץ, דר' יוחנן אימורא הוה וה"ל לפרש דבריו, ומדלא פי' משמע דמיירי בכל ענין, אף בדברים שאין טעונים. ולא נהירא, דהא פי' בדבריו יין. וע"ק דא"כ פליג רב חסדא ארב ושמואל דאמרי לעיל [ק' ע"ב] ידי יין לא יצאו, ומשמע דלא פליג אלא על רב ששת דהוה בר פלוגתיה. ועוד קשה דאמ' בירושלמי בסוף פ' כיצד מברכים [ברכות פ"ו ה"ח], היה אוכל במזרחה של תאנה ובא לו למערבה צריך לברך, אלמ' דבז' המינין נמי אמרי' שינוי מקום צריך לברך. הילכך נראה דכל ז' המינין לא הוו בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, אלא דוקא פת כפשט המשנה דמי שאכל ושכח ולא בירך, דמשמע דמיירי בברכת המזון. והאי דנקט דברים בלשון רבים, משום דאיכא בענין פת לחם גמור ופת הבאה בכיסנין היכא דקבע סעודתיה עילויה דצריך לברך המוציא. או שמא כל מיני מזונות שיש בהן מה' המינין הוו בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן.
בני חבורה שהיו מסובין לשתות יין. רבי' שמואל ל"ג יין, משום דלא מצי למידק דאיירי בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא מדנקט ועיקרו, ואי גרסי' יין (שם) [אם] כן לפשוט דאיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן. ולפירושינו נמי ל"ג יין, דאי גרסי' יין ע"כ לא איירי בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. ומיהו איכא למימר דגרסי' שפיר יין, דכל הסעודה נקראת ע"ש היין, כדכתי' [אסתר ז'] אל בית משתה היין.
מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם [עסקינן]. ועיקר דיוקא מדקתני לקראת חתן ולקראת כלה, וכן בברית' שנייה לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, דמשמע דוקא לדבר מצוה, וגם נמי נקט לשון דיעבד עקרו רגליהם, ולא קאמ' רשאין לצאת לקראת חתן, משמע [דב]דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם איירי, הילכך אסורים לצאת לכתחלה שמא לא יוכלו אח"כ לחזור למקומן. אבל בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אפי' לכתחלה רשאין לצאת, שאם לא יוכלו לחזור (לחזור) למקומן יברכו במקום שנזכרים.
אבל לא הניחו שם זקן או חולה וכו' קשיא לרב חסדא. דאע"ג דאין כאן שינוי מקום צריכין לברך כיון דעקרו רגליהם ולא הניחו שם זקן או חולה, כ"ש בשינוי מקום. משמע מהכא דלרב חסדא דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם ואכל בבית זה, יכול לכתחלה לילך ולאכול בבית אחר ואין צריך לברך המוציא, מידי דהוה אהניחו שם זקן או חולה דמדמי ליה שינוי מקום.
כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחלה. משמ' הכא דהיכא דאיכא היסח הדעת צריך ברכה למפרע על מה שאכל ואח"כ המוציא. וקשיא מהא דאמרי' בפ' כל הבשר [חולין ק"ז ע"ב] השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה, ואי איתא שצריך ברכה למפרע היכא דאיכא היסח הדעת, א"כ ה"ל למימר השמש מברך אחר כל פרוסה ופרוסה, דמיד כשאוכל צריך לברך ברכת המזון, וממילא ידענא דצריך לברך המוציא אם יאכל פרוסה אחרת, אלא ש"מ דמשום היסח הדעת אינו צריך לברך כי אם המוציא על כל מה שיאכל, ואין צריך לברך למפרע על מה שא(ו)כל. והא דאמר(י)ן (גדולה) [בכולה] שמעתין שינוי מקום צריך לברך, היינו מכאן ולהבא. והא דאמ' הכא כשלא הניחו זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, עצה טובה קמ"ל שיברכו קודם שיצאו, שמא ישהו לחזור עד שירעבו מחמת אותה סעודה ואז לא יעלה להם ברכת המזון על מה שאכלו, כדאית' בפ' אלו דברים [ברכות נ"א ע"ב]. ומיהו אם לא ברכו למפרע כשהם חוזרים מברכים ברכת המוציא, ואינם טעונים לברך למפרע. ותדע דאי טעונין לברך למפרע כשיוצאים, אמאי איצטריך למיתני כשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחלה, פשיטא דאם ברכו למפרע כשרוצים לאכול צריכים לברך תחלה.
<h2>דף קב.</h2>
ועקרו רגליהם ללכת לבית הכנסת. משמע הכא דאם הניחו שם זקן או חולה אין צריך לברך לא למפרע ולא לכתחלה אע"פ שהתפללו בנתים. מכאן קשה למה שהיה אומ' ה"ר (שם) [יום] טוב בן ה"ר יהודה שאם נזכר אדם בתוך סעודתו שלא התפלל ועמד להתפלל, כשהוא חוזר צריך לברך ברכת המזון, וחוזר ונוטל ידיו ובוצע, משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא איפש', כדאמ' [חולין פ"ז ע"א] גבי כיסוי הדם משתייא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר. ולא דאמי להתם כלל, דהיינו דוקא ברכת המזון שהוא הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה, וכן גבי כיסוי הדם הוי גמר מעשה השחיטה, אבל תפלה לא חשיב גמר והפסק, דאטו אם מברך באמצע סעודתו על הזיקין ועל הזועות שיהא חשוב הפסק ויהא צריך לברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא איפשר.
תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובים לשתות יין. פי' רשב"ם דלהכי מייתי ראייה מהך בריתא לרב חסדא, משום דקתני בה בהדיא יין דהוי מז' המינין, (אבא) [אבל] מאידך לא מצי למידק אלא מדקתני ועקרו. ולפי פירוש[נ]ו ניחא להביא מזאת הברית', משום שלא הזכיר בה מחלוקת, אבל ברית' דלעיל איכא למימר דר' יהודה לפרושי דברי ת"ק אתי, דאיכא למ"ד בסנהדרין [כ"ה ע"א] דא[י]מתי ובמה לפרש.
ראשון אומ' עליו קידוש היום. ה"ג רשב"ם. תימ' למה יקדש קודם ברכת המזון, יותר היה ראוי שיפסיקו מיד [ב]ברכת המזון לסעודת חול ויקדשו (ו)אח"כ לסעודת שבת. ומיהו י"ל דהא דמקדש ברישא משום דאמ' לקמן [ק"ה ע"א] דשבת קובעת לקידוש, ואסור לטעום כלום קודם קידוש, ולא יוכל לשתות כוס של ברכת המזון קודם קידוש. א"נ כדפי' רשב"ם כיון דחלה עליו חובת קידוש צריך לעשותה מיד. ומיהו קשה לאותה גירסא, דלעיל [ק' ע"א] משמע דפסיק לר' יהודה בעקירת שולחן קודם קידוש, דומיא דפריסת מפה שהיא קודם קידוש, אי מקדש תחלה אנה הוזכר עקירת שולחן קודם קידוש בהך בריתא, אבל אי גרסי' ברכת המזון ברישא, לפי שהיו רגילים לפרק השולחן קודם ברכת המזון, כדמשמע בפ' ג' שאכלו [ברכות מ"ב ע"א] סילק אסור לאכול. ומה שפי' רשב"ם דבתוספת' דברכות [פ"ה ה"ג] משמע דקידוש ברישא, אין הוכחה משם כלל, דהכי קתני התם, אורחים שהיו מסובים אצל ב"ה וקדש עליהם היום, ועקרו רגליהם עם חשיכה לבית המדרש, וחזרו ומזגו להם כוס אחר, אומרים עליו קידוש היום, דברי ר' יהודה. וברכת המזון לא הוזכר שם כלל, ומשמע דמתחלה ברכו ברכת המזון כשעקרו לבית המדרש לעשות הפסק בין סעודה לסעודה.
<h2>דף קב:</h2>
גמרו סעודתן כוס ראשון אומ' עליו ברכת המזון וכו'. תימ' כיון שברכו ברכת המזון איך יעשו קידוש בלא סעודה, הא אמרי' [לעיל ק"א ע"א] דאין קידוש אלא במקום סעודה. י"ל כיון שגמרו סעודתם משתחשך אותה סעודה עלתה לו לסעודת שבת, ואין צריך לעשות סעודה אחרת, (נמי קרי) [ומיקרי] שפיר קידוש במקום סעודה. וכן מוכח בתוספת' דברכות [פ"ה ה"ד] דקתני במילתיה דר' יוסי, מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון, ומדמזכיר של שבת ש"מ עלתה לו הסעודה לשם שבת. וכן מוכח בגמ' דידן, דקתני גמרו סעודתן כוס ראשון אומ' עליו ברכת המזון וכו', ואם איתא שצריך לעשות סעודה אחרת לשם שבת, מוטב לו להפסיק ולקדש, ואח"כ יגמור סעודתו. ומיהו קשה (דמי) דאמ' לעיל [ק' ע"א] לר' יוסי דאף בערב הפסח אין צריך להפסיק, א"כ היאך יעשה ד' כוסות, כיון שלא יקדש עד ברכת המזון, וגם לא יעשה סעודה אחרת. וצריך לומ' שיעשה ד' כוסות שלא כסדר הרגילין, אלא בתחלה כוס ברכת המזון, ואחריו קידוש, ואחריו ירקות, וכוס ג' מה נשתנה, ואח"כ מרור, ורביעי להלל.
נימרינהו תרוייהו אחד כסא. לר' יהודה לא פריך, דהא צריך להפסיק בעקירת שולחן, הילכך צריך (ג') [ב'] כוסות. ולהך ג' דג' [—גירסא דגרסי] ראשון אומ' עליו ברכת המזון קשה, שהרי עקירת שולחן אינו בין קידוש לברכת המזון. ומיהו י"ל דלר' יהודה לא מצי למיפרך דאיך יכול לעשותם בכוס א', כיון דברכת המזון שייך אסעודת חול, וקידוש על סעודת שבת, אבל לר' יוסי שייך לעשותם על כוס א', כיון דסעודתו עלתה לו לשם שבת כדפרישית לעיל, א"כ ברכת המזון הוא על סעודת שבת כמו הקידוש.
אין אומרים שתי קדושות על כוס א'. ומטעם זה נוהגים בחופה שאין אומרים ז' ברכות על כוס של ברכת המזון, [אלא מביאים כוס אחר, ואומרים עליו שש ברכות, ואח"כ מחזירין כוס של ברכת המזון], ואומ' עליו בפ"ה. ואל תתמה שמביאים כוס לז' ברכות ואין אומרים עליו בפ"ה, דכה"ג אמ' לקמן [ק"ג ע"ב] רב אסי בריך אכסא קמא ותו לא. וברכת אירוסין ונישואין הנהיג רבי' משולם לעשות בכוס א', ולא דאמי להא דאמ' לקמן ברכת המזון וקידוש תרי מילי נינהו, דהתם זה בא לאחר הסעודה וזה בא קודם הסעודה. ור"ת אומ' שצריך ב' כוסות, לפי שאמ' [כתובות ז' ע"ב] ברכת אירוסין בבית האירוסין, וגם פעמים מקדש אדם אשה ונושאה לאחר זמן מרובה.
מיתיבי הנכנס לביתו במוצאי שבת. הכי נמי הוה מצי למיפרך ממתני' דמייתי בסמוך [ק"ג ע"א], בש"א נר ומזון בשמים והבדלה, אלא אורחא דתלמודא לאקשויי ממידי דמצי למידחי, כדדחי אין לו שאני.
(והניחו) [מניחו] לאחר המזון. הקשה רבי' נסים היכי מצי למיכל מקמי הבדלה, והא אמ' לקמן [ק"ז ע"א] אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. וכן קשה (מאלו) מתני' (מאלו) [דאלו] דברים [ברכות נ"א ע"ב] דמייתי לקמן [ק"ג ע"א], בש"א נר ומזון בשמים והבדלה, דמשמע שמבדיל אחר סעודתו. (ותימא) [ותירץ] דהכא מיירי באוכל בשבת מבעוד יום, ומשכה לו סעודתו עד מוצאי שבת, וסברה מתני' דשבת אינה קובעת להבדלה, ואפי' את"ל דסבר שבת קובעת, מיירי שגמר סעודתו קודם שהחשיך. והביא ראיה מירוש' פ' אלו דברים [ברכות פ"ח ה"א] דמוקי' פלוגת' בכה"ג, גרס' התם וקשה על ב"ה במוצאי שבת היכי עביד, [ומשני] היה יושב [ואוכל בשבת] וחשכה לו למוצאי שבת ואין לו אלא כוס א', אמרי' יניח עד לאחר ברכת המזון ומשלשלן כולן עליו וכו'. וקצת קשה לפירושו מהך בריתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת, משמע שעתה מתחיל סעודתו, ולקמן [ק"ה ע"ב] נמי מדקדק מכאן שמבדיל בתפלה שצריך שיבדיל על הכוס, וכיון שהבדיל בתפלה אלמא לא היה יושב ואוכל. ושמא אין לו אלא כוס א' לא קאי ארישא, [א]לא מיירי בהתחיל סעודתו מבעוד יום. ועוד נראה לתרץ, דודאי אם אין לו שום כוס ומצפה למצא כוס למחר, לא יאכל הלילה אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס, אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצא יותר יין, מוטב שיאכל קודם שיבדיל [ויברך] על [אותו] הכוס, [ממה שיבדיל על כוס] ויברך ברכת המזון (דלא) [בלא] מידי.
יקנה"ז. תימ' דבכל מילי דטעון כוס, כגון ברכת הבדלה וברכת חתנים תקנו לומ' ברכת היין תחלה, ובברכת המזון תקנו לומ' בסוף. ואין לומ' דלא שייך לברך בפ"ה כיון שאם היה רוצה לשתות לא היה צריך לברך, דהא אמ' לקמן [ק"ג ע"ב] הב לן וניבריך אסור למישתי. וי"ל אם היה מברך ברכת היין תחלה, ברכת המזון היה מפסיק בין ברכת היין לשתייתו אע"פ שהכוס בידו, (בברכת) [דברכת] המזון חשיב סילוק(ו) והיסח הדעת על כל מה שלפניו, כדאמ' לקמן [ק"ג ע"א] שצריך לברך אכסא קמא ואכסא דברכתא אע"פ שהכוס בידו ויודע שישתה.
ואמ' רב יקנ"ה. פרשב"ם דבי"ט ראשון של פסח מיירי דאית ליה כוסות יין [טובא], (כדתניא) [כדתנן] לא יפחתו לו וכו'. וקשה דד' כוסות צריכי כל חד וחד למילתיה. ועוד קשה הא דפריך בסמוך מיקנה"ז, מדהזכיר זמן אלמ' איירי בי"ט ראשון, (לומ') [לימא] דבשמיני עצרת איירי. הילכך נראה לפרש דהכי פריך דכל י"ט ראשון אית ליה יין הרבה, כדאמרי' [להלן ק"ט ע"א] חייב לשמח את ביתו ברגל ובמה משמחן אנשים ביין, ובשמיני עצרת נמי רגילים להרבות מנות כדתנן [חולין פ"ג ע"א] בד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו, וחש[י]ב שמיני עצרת חד מינייהו.
<h2>דף קג.</h2>
לוי אמ' קני"ה. רשב"ם היפך הגירסא, משום דרב ושמואל ולוי היו חברים וראוי לסדר דבריהם זה אחר זה. ובחנם דחק, [ד]התלמוד לא חשש לשנות כסדר האימוראים, אלא מעיקרא נקט כל אותם שאמרו יין תחלה ואח"כ קידוש תחלה ואח"כ נר תחלה. ומיהו בירוש' [ברכות פ"ח ה"א] משמע כפי'.
קני"ה. פי' רשב"ם דלהכי סמך יין להבדלה משום דמקדשין על הפת, אבל הבדלה אינה (ד"א) [כ"א] על היין. ולפי פי' ר"ת שפי' לקמן [ק"ו ע"ב] שאין מקדשין על הפת, י"ל דלהכי סמך יין להבדלה, שאם היה סמוך לקידוש, יאמר עיקר היין לא בא אלא בשביל קידוש שהוא לכבוד י"ט. וכל אלו האימוראים לא הזכירו בשמים. ופי' רשב"ם משום דטעם בשמים משום איבוד נשמה ובי"ט נמי יש נשמה יתירה. וקשה דא"כ במוצאי י"ט נמי יברכו על הבשמים. ומהאי טעמא נמי אין לומ' דטעם בשמים משום אור גיהנם ששובת בשבת ובמוצאי שבת מתחדש ובי"ט נמי שובת, דא"כ במוצאי י"ט נמי יברכו. וליכא למימ' נמי האי דלא מברכין אבשמים במוצאי [שבת שחל ב]יו"ט משום דחיישי' שמא יקטום, דהא (ד)אמ' במס' י"ט בפ' המביא כדי יין [ל"ג ע"ב] רב יהודה מפשח ויהיב ליה אלותא, ולא חייש שמא יקטום מן המחובר. ונראה עיקר הטעם משום איבוד נשמה, ואע"ג דבי"ט ליכא נשמה יתירה, מיהו שמחת י"ט ואכילה ושתייה מועילין כמו הבשמים. והלכתא כרבא. משום אימוראי אחריני דפליגי הוצרך לפסוק כרבא.
א"ר יוחנן נהגו (העולם) [העם] כב"ה אליבא דר' יהודה. תימ' היאך פליג ר' יוחנן אסתם משנה. וי"ל דבלשון יחיד היה שונה אותה, כדאמרי' באלו טריפות [חולין נ"ה ע"ב].
בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא. הא דתנן בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א] בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, היינו לאחר גמר אכילה וקודם ברכת המזון, שהיו רגילים למשוך היין קודם ברכת המזון.
בי ריש גלותא לא הוה ידעיתו וכו'. פי' רשב"ם כי ברכיתו אכסא קמא לא הוה ידעיתו אי יהבי להו כסא אחרינא וה"ל כל חד כתחלת סעודה. ולא נהירא פירושו [שאם כן] היו צריכים לברך על כל כוס וכוס, ולא משמע הכי מדאמ' (בתר) [קמי] הכי [כי הוינן] בי ריש גלותא הכי הוה עבדינן [והיינו] כדעביד רבא דבריך אכסא קמא ואכסא דברכתא. ודוחק לומ' דבני ריש גלותא לא היו שותים יין בתוך הסעודה. לכך נראה לפרש לא הוו ידעיתו אי משקי להו כוס של ברכה, כי לא היו מוזגין לכל המסובים, ולא היו יודעים אם יגיע לידם כוס של ברכה, כי שמא ישתוהו כולו קודם שיגיע לידם.
<h2>דף קג:</h2>
כיון דאמרי הב לן וניבריך איתסר לכו למישתי. פי' רשב"ם עד דמברכיתו ברכת המזון. [ורש"י ז"ל] פי' עד דמברכיתו בפ"ה, [וכן פירשו] (ו)רי"ף ור"ח (פירשו). אע"פ שלא היה יודע אם היו רוצים לברך ולשתות, מ"מ היה מורה להם שלא ישתו בלא ברכה, וכן עיקר כדפרי' לעיל [ק"א ע"ב] דהיסח הדעת מצריך ברכה ראשונה ולא לברך למפרע על מה שאכל. ועוד ראיה מהא דאמ' בפ' כיסוי הדם [חולין פ"ו ע"ב] גבי שחטו חיה ועוף כא', דצריך כיסוי לכל א' וא', וקאמ' דצריך נמי לברך על השחיטה על כל א' וא', ומייתי ראייה מהב לן וניבריך דאסיר למשתי עד דמברך בפ"ה, הכי נמי הכיסוי הוי סילוק והיסח הדעת משחיטה וצריך לברך על השחיטה כששוחט אחר הכיסוי, אבל [אי] אסיר למישתי עד דמברך ברכת המזון, דכיון שסילק עצמו מלאכול אין לו לאכול ולשתות עד שיברך על מה שאכל, א"כ מאי ראייה מייתי שאין לו לשחוט אחר הכיסוי בלא ברכה. וכן נמי הא דמייתי ראייה למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא מהב לן וניבריך אסור למישתי בלא בפ"ה, הכי נמי ברכת המזון הוי גמר וצריך לברך אם בא לשתות, ואי אדמברכיתו ברכת המזון קאמ', היכי מייתי ראיה דצריך לברך בפ"ה בתר כסא דברכתא, דילמ' קודם ברכת המזון הוא דאסור לאכול ולשתות כיון דסילק עצמו מן הסעודה אסור לאכול ולשתות עד שיברך עליה, אבל (אי) אחר ברכת המזון יכול לשתות בלי ברכה כיון שהכוס בידו ולא הסיח דעתו ממנו. ומיהו קשה מיהא דאמ' בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א] רבה ור' זירא הוו אכלי, סליקו תכא מקמייהו אייתו להו דיסתנא, רבה אכל ור' זירא לא אכל, א"ל לא סבר לה מר סילק אסור, ואם אין צריך ברכת המזון תחלה, יברך ברכה הראויה לאותה דיסתנא ויאכל. וי"ל דאותו מאכל היה לחם מעורב בו והיה טורח עליו ליטול ידיו ולברך המוציא. תימ' הא דאמרי' [ברכות מ"ח ע"א] גבי ינאי מלכא ומלכתא כרוכו ריפתא, אתיוה לשמעון בן שטח הבו ליה כסא, אמרי ליה בריך לן ב"ה, שתייה לההוא כסא אייתיו ליה כסא אחריתי ובריך, וכיון דחשיב גמר סעודה כיון (כ)שאמ' הב לן וניבריך, היכי מצטרף תו בהדייהו שמעון בן שטח, הא (ד)אמ' לעיל בההוא פירקא [שם מ"ז ע"א] דרב ושמואל הוו יתבי בסעודתא, אתא רב שימי בר חייא וקא מסרהב ואכיל, אמרי ליה מאי דעתיך לאיצטרופי בהדייהו אנן כבר אכלינן, אלמא כיון דגמרו לאכול תו לא מצטרף. וי"ל דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד גם מהאי טעמא, כמו שמפרש להתם דעבד לגרמיה מטעמא אחרינא כמו שמפרש להוציא אותם ידי חובתם בשתייה בעלמא ששתה עמהם.
בריך אכל כסא וכסא. אבל אכל כסא וכסא לא בריך [אחריו], אע"ג דהוה נמלך כדפרישית לעיל, דהיסח הדעת אינו מצריך ברכה אחרונה.
רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך. משמע הכא אע"פ שברכת המזון טעונה כוס לא הוה מברך עליו בפ"ה, אלמ' מצינו שתקנו חכמים כוס בלא ברכה, וא"כ אמאי מברכין בפ"ה בכוס שני שלאחר הגדה, הא כבר בירך בכוס ראשון שלפני הגדה, ואע"פ שתקנו כוס על ההגדה ישתה בלא ברכה. וי"ל דהגדה הוי הפסק כיון שהסיח דעתו מלשתות עד לאחר ההגדה, ואע"ג דבין ראשון לשני אם רוצה לשתות ישתה, מ"מ אין רגילות לשתות. ומיהו לענין קידוש חשבינן ליה שפיר מקום סעודה ולא הוי אגדתא הפסק.
דהא י"ט שחל להיות אחר השבת ואמ' רב יקנ"ה. פי' רשב"ם דדייק מדלא מצריך לברוכי תרי זימני על היין חדא אקידוש וחד אהבדלה אלמא לא הוי קידוש הפסק, וה"ה ברכת המזון. ולא נהירא דאי חשיב קידוש הפסק היאך יברך ב' פעמים על כוס א', הא הוי אברכה ראשונה בלא טעימה, ולא קי"ל המברך צריך שיטעום, דכה"ג פריך בריש פירקין אלו דברים [ברכות נ"ב ע"א]. הילכך נראה דדייק מדלא תקינו שתי כוסות א' לקידוש וא' להבדלה, אי נמי מדלא תקינו יין לבסוף, ש"מ דלא הוי הפסק. פי' רשב"ם הא דלא מברכינן ברכה אחרונה על יין שבתוך המזון משום דברכת המזון פוטרתו מק"ו, השתא ברכה מעין שלש פוטרתו שלש מיבעיא. והאי ק"ו פריכא הוא, דדברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת סעודה יוכיחו, שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן. אלא היינו טעמא משום דיין בא לשרות האכילה, דא"א לאכילה בלא שתיה, והוי כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ומהאי טעמ' פריך התם [ברכות מ"א ע"ב] יין נמי נפטריה פת ולא יברך עליו לפניו, ומשני משום דיין גורם ברכה לעצמו, אבל אחריו ודאי אין צריך לברך. א"ל שמעא אדעתיה דנפשיה עבדי. כך היו רגילים לראות שלא לגלות טעמו של דבר מיד כדי לחבבו עליו.
<h2>דף קד.</h2>
א"ל והא מר לא תלת אמ' ולא שבע אמ'. ותימ' מאי קושיא הלא לא קאמ' אלא שלא יפחות מג' ולא יוסיף על שבע, אבל מג' עד ז' יכול לומ', ואיהו נמי [הכי] קאמ'. וי"ל דמשמע ליה שאין לעשות אלא או הג' ראשונות בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לגוים, ואם בא להוסיף לא יפחות מז'. וכה"ג מצינו גבי חוליות של תכלת [מנחות ל"ט ע"א], הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא (יוסיג) [יוסיף מ]י"ג, ומפ' התם ז' כנגד ז' רקיעים, י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים, והתם צריך לעשות או זה או זה.
איכא בינייהו בין קדושת שבת לקדושת וכו'. שאל רבי' אפרים למה נהגו העם לומ' את יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך אחר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת, דאין זה לא מעין חתימה ולא מעין פתיחה. והשיב ר"ת משום דאמרי' המוסיף אל יוסיף מז', רצו לפעמים להזכיר ז' הבדלות. ואלו הן, בין קדש לחול, בין אור לחשך, ובין ישראל לגוים הרי ג'. בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת, היינו אוכל נפש דשרי בי"ט, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, היינו י"ט האחרון של חג שחלוק מששת ימי חול המועד, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, היינו שתי הבדלות בין כהנים לויים וישראלים, וזו היא מעין חתימה המבדיל בין קדש לקדש, ורמז בעלמ' הן לז' הבדלות, דמקצתן אינם אמורים בתורה.
אפי' בצורתא דזוזא לא מסתכל. אר' מנחם קאי דקאמ' במועד קטן [כ"ה ע"ב] כי נח נפשיה דר' מנחם בן סימאי אישתנו כל צילמיא, וקרי ליה בנן של קדושים.
בין יום השביעי לששת ימי המעשה נמי מעין חתימה היא. הה"נ דהוה מצי למיפרך הא לא כתיבא. מעין חתימה היא. והאי דלא תנא ליה לבסוף, פי' רשב"ם (כשבא) [דשנאה] התנא אחר ג' הבדלות, דהוי מעין חתימה סמוך לחתימה כשאין רק ג' הבדלות, וכשהן ז' אומרה כמו כן נמי סמוך לחתימה. [וא"ת] ו[ל]ר' יוסי (ולר') [ב"ר] יהודה [ולרב] דקאמ' שחותם מקדש ישראל, אמאי צריך לומ' כן בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אדרבה בין כהנים לויים וישראלים [הוו טפי מעין חתימה. וי"ל דבין כהנים לויים וישראלים] מישתעי במה שקדושת ישראל קלה משל לויים, ושל לויים משל כהנים, ולא הזכיר ישראל אלא להקל, ולא הוי מעין חתימה, אבל בין יום הז' לששת ימי המעשה שפיר [שייך שבת] בקדושת (שבת) ישראל, שקדש ישראל לתת להם את השבת שהיא מתנה טובה מבית גנזיו, והויא שפיר מעין חתימה.
<h2>דף קד:</h2>
ולית הלכת' כוותיה. וטעמא לפי שאינם חותמין בשתים, וברית' סברה כמ"ד בפ' ג' שאכלו [ברכות מ"ט ע"א] חותמין בשתים. ופי' רשב"ם דהלכת' כשמואל דחתים בין קדש לחול, [מדחתמינן במוצאי שבת לי"ט בין קדש לקדש] כדאיתא בשילהי פ"ק דחולין [כ"ו ע"ב] ש"מ דמוצאי שבת לחול ח[ו]תמין בין קדש לחול.
(ב)כל הברכות כולן [וכו']. פותח בהן בברוך ואין חותם בברוך. כגון ברכת הפירות וברכת המצות. ויש מהם שחותם בהם בברוך ואין פותח בברוך. כגון ברכה הסמוכה לחבירתה. פי' רשב"ם משום דפטרתה הראשונה שנפתחה בברוך. ור"ת פי' דחתימת הראשונה הויא פתיחה לברכה הסמוכה לה. וקשה לפירושו דפריך בירוש' [ברכות פ"א ה"ה] והרי (הברכה) [הבדלה, רבי] (ד)מפזרן. והרי קידוש, פי' דסמוכה היא לבפ"ה ואמאי פותח בה בברוך, שניא שאם היה אוכל מבעוד יום ומשכה סעודתו עד שיקדש אינו אומ' בפ"ה, אלמ' משמע אע"ג דברכה שלפניה אינה חותמת בברוך מיקריא השנייה ברכה הסמוכה לחבירתה, אלמ' פתיחת הראשונה הויא פתיחה לחבירתה הסמוכה לה. ותימ' אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך הא אינה סמוכה לברכה אחרת, דאמרי' בברכות [ס' ע"ב] כי מיתער איניש משינתיה אומר אלהי נשמה. וי"ל דאינה תפלה אלא שבח והודאה בעלמא, ולכך אינה פותחת בברוך, ומן הדין לא היה לה אפי' לחתום בברוך, אלא משום שיש בה אריכות דברים חתמינן בה בברוך לשבח ולהודות לשמו על החסד שעושה עמנו בכל עת. וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם אינה אלא ייחוד, לייחד שם הב"ה שהוא אחד מראש ועד סוף ובכל העולמות, ומתוך שיש בה אריכות דברים חותמין בה בברוך. וכן תפלת הדרך אינה פותחת בברוך, משום שאינה אלא תפלה בעלמ' שמתפלל שהש"י יוליכנו לשלום, ואינה לא כברכת הנהנין, ולא כברכה שתקנו ע"ש המאורע, אלא כאדם שמבקש רחמים לפני המקום שישמרהו בדרך שהולך בה, ומתוך שיש בה אריכות דברים חותמין בה בברוך. והראב"ד פי' דאלהי נשמה אינה פותחת בברוך, משום דסמוכה היא לברכת השינה שמברך כשהולך לישן המפיל חבלי שינה, וכי מיתער אומ' אלהי נשמה, ושינה לא הוי הפסק. ויהי רצון שתרגילנו בתורתך אמאי לא פתח בברוך, והלא אין ברכה הסמוכה לה, (באותם) [דאותם] ברכות קטנות שרגילים לומ' בבית הכנסת לא הויין סמוכות, דכל חד וחד מיחייב למימרא בשעתה, כדמפ' בפרק הרואה [ברכות שם], ואע"ג שרגילים לסדרם בבית הכנסת משום הכי לא הויין סמוכות, מידי דהוה אהבדלה משום דיש שמפזרין אותן אף מי שמכנסן פותח בהם בברוך. וי"ל שהוא סיומא של ברכת המעביר שינה, וי"ל ויהי רצון. [ויש בה] כמו כן מעין פתיחה סמוך לחתימה ותגמלני חסדים טובים, לפי שבערב אדם עיף ויגע והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הב"ה וגומל עמו חסד ומחזירה לו בבקר כשהיא רגעה, והיינו דכתי' [איכה ג'] חדשים לבקרים רבה אמונתך. ולכך אומרים בערב אמת ואמונה, לפי שבערב אדם מפקיד נשמתו ביד הש"י ובבקר עושה לו חסד של אמת, לפי שמחזירה לו. ותימ' ברכת הערב [נא] למה אינה פותחת בברוך לפר"ת שפי' דחתימת הראשונה היא פתיחת השנייה וזו שלפניה אינה חותמת בברוך. וי"ל שהיא סיום ברכה של אשר קדשנו. והא דאמרי' בברכות [י"א ע"ב] גבי הערב נא הילכך נימרינהו לכולהו, פי' לעסוק בד"ת והערב נא ואשר בחר בנו, ר"ת (פריך) [גריס] נימרינהו לתרויהו, דהערב נא היא סיום של ברכת לעסוק בד"ת. ותימ' אשר בחר בנו למה פותחת בברוך והלא היא (ה)סמוכה לחבירתה, וי"ל משום שהקורא בתורה אינו מברך כי אם אותה ברכה לבד. וישתבח שאינה פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ופסוקים שבנתים לא הוי הפסק. וכן אמת ויציב הויא סמוכה לברכה שלפני ק"ש, וק"ש לא הוי הפסק. וכן יהללוך ברכה שלאחר ההלל סמוכה היא לחבירתה (לברכת) [לברכה] שלפני ההלל. וכן יראו עיננו סמוכה היא להשכיבנו, דפסוקים לא הוו הפסק. [הילכך אין להפסיק ולברך בין ברוך שאמר לישתבח. וא"ת אמאי ברכה שלאחר קריאת התורה פותחת בברוך כיון שפסוקים לא הוי הפסק]. וי"ל דכי אמרי' דפסוקים לא הוו הפסק, ה"מ פסוקים הקבועים תמיד ככל הני דאמרי', אבל בקריאת התורה הוו הפסק. א"נ משום דבימיהם לא היו מברכים אלא ראשון ואחרון, הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך. אי נמי כיון שהיא אחר קריאת (בספר) [הספר] נראה שהיא תחלת מעשה, ולהאי טעמ' ניחא נמי ברכה שהיא אחר קריאת המגלה וברכה שהיא (ש)לאחר ההפטרה צור כל העולמים. [ומה] שרגילים לפסוק לכשמגיעים עד שכל דבריו אמת וצדק, ואח"כ מתחילים נאמן אתה הוא ה' אלהינו, לאו משום דשתי ברכות הן, דא"כ ה"ל לראשונה לחתום בברוך, אלא הכל ברכה אחת היא, ומה שמפסיקין בה משום דאמרי' במס' סופרים [פי"ג ה"י] שהיו הכל רגילים [לומר] שם דברי שבח. ותדע דברכה אחת היא, שהרי תקנו למפטיר ז' ברכות כנגד ז' שקראו בתורה, ג' לפני הפטרה וד' לאחר הפטרה, ואי חשבת להו כתרתי הויא להו ח'. וז' ברכות של נישואין שלש ראשונות פותחות בברוך, פר"ת שאותם הראשונות קצרות הם ואם לא היו פותחות בברוך היה הכל נראה כברכה א'. וקשה מן הירושלמי [ברכות שם] לפירושו, דפריך מהבדלה וקדוש(ות) דסמוכות ולא הויא להו לפתוח בברוך אע"ג דקצרות הם. ורש"י פי' להן טעם בכתובות [ח' ע"א], משום דשהכל ברא לכבודו היה ראוי לומ' על אסיפת העם, אלא מאחר שיש כוס קבעוה על הכוס, הילכך יוצר האדם לא הויא סמוכה, וברכת אשר יצר נמי לא הויא סמוכה, משום דאיכא מ"ד התם [כתובות שם] דלא אמרי' אלא חמש דלא אמ' אלא חדא יצירה, ואפי' למ"ד תרתי, חדא כנגד יצירה וחדא כנגד מחשבה ותרתי מילי נינהו, ולא מיקרי סמוכה. ושוש תשיש ושמח תשמח סמוכות הן, ולכך אינן פותחות בברוך. [ואשר ברא פותחת בברוך] שמברכין אותה ברכה לבדה כשאין שם פנים חדשות. ומיהו קשה ברכה אחרונה של הלל למה אין פותחין בה בברוך בליל פסח כיון שאין ברכה לפניה, שהרי אפי' אם בירך על ההלל לפני סעודה הרי הסעודה מפסקת. וריצב"א היה מברך על ההלל שני פעמים א' לפני סעודה וא' לאחר סעודה. והביא ראייה מירוש' דברכות [שם] גבי ההיא דכל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה, דפרי' והרי גאולה, פי' ברכת אשר גאלנו דסמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך, ומשני שניא היא אם שמע ההלל בבית הכנסת יצא. מתיב ר' אלעזר בר' יוסי והרי סופא. פי' הרי הלל שלאחר הסעודה שאינו פותח בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומשני שתים הן אחת להבא וא' לשעבר. כלומ' שתי ברכות מברכין על ההלל א' לאחר הסעודה וא' לפני הסעודה. ובה"ג כת' וכן בסדר רב עמרם שאין מברכין בלילי הפסח על ההלל לפי שחולקין אותו לפני הסעודה ולאחר הסעודה, והכי פירושו דירוש', והרי גאולה, כלומ' כיון שאינו התחלת הדבר כיון שלפניו מדבר בענין הגאולה, אע"פ שאין ברכה לפניו אין לו לפתוח בברוך, שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר. וכן מוכח בירוש' [שם] דפריך והרי נברך, כלומ' (אין) [למה הזן] פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה, אלמ' אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מיקרי הזן סמוכה לחבירתה כיון שאינה התחלת הדבר. ומשני אם שמע בבית הכנסת יצא, שהיו רגילים לעשות קידוש בבית הכנסת ולומ' הגדה והלל להוציא שאינן בקיאים, וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך אשר גאלנו ושותה כוס שני. והרי סופא, כלומ' למה (פותחת) [חותמת] בברוך, והרי ברכה קצרה היא כמו ברכת (המזון) [המצוות]. ומשני שתים הם א' להבא וא' לשעבר, ועל הגאולה לעתיד חותם בה בברוך. ותימ' א"כ יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאין ברכה לפניה. וי"ל כיון שכל השנה כשקורין ההלל היא סמוכה לחבירתה לברכה שלפניה, בליל פסח נמי לא רצו לשנות. ותו פריך בירוש' והרי הבדלה, כלומ' נר ובשמים והבדלה סמוכות הן ופותח[ו]ת בברוך. שניא היא (דמרבה בזבדא) [דאמר ר' אבא בר זבדא] ר' חייא היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס, וכיון שלפעמים מפזרן לא מיקריין סמוכות. היתיבון והרי נברך, שניא היא שאם היו שנים יושבים ואוכלים (א') [אין] אומ' נברך כדפריש' לעיל. והרי הזן את הכל, קשיא. פי' והרי הזן את הכל דלפעמים אינה אומרה, כגון שהיו [שלשה] אוכלים והפסיק הא' לשנים ואמ' עד נודה לך ואח"כ גמר סעודתו מתחיל בנודה לך, נמצא שאין ברכה לפניה לפעמים, א"כ היה לה להתחיל בברוך, מידי דהוה אהבדלה דלא מיקריא סמוכות משום דלפעמים מפזרן. והרי הטוב והמטיב, כלומ' דסמוכה היא ולמה פותחת בברוך. שניא היא דמר רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. והרי קידוש, כלומ' סמוך לבפ"ה ולמה פותח בברוך. שניא היא, שאם יושב ושותה מבעוד יום וקידש עליו [היום] שאינו אומ' בפ"ה. והא סופא. א"ר מונא תופס ברכות כך היא, א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינה חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. פי' והרי סיפא כמו ברכת המצות ולמה חותמות בברוך. ומשני תופס ברכות כך היא, כלומ' בשביל שיש בה אריכות דברים לכך חותמת בברוך.
<h2>דף קה.</h2>
קשיא לעולא. תימ' לפי' רשב"ם דלא אמ' אלא המבדיל בין קדש לחול, מאי קא פריך פשיטא דלברכות המצויות דמיא. ועוד דמאי פריך לעולא לימא דסבר כר' יהודה הנשיא [לעיל ק"ג ע"ב]. לכך נראה לפרש דעולא ג' הבדלות אמ', אלא שלא חתם בה. וכן משמע שהיה רב יהודה רוצה לידע היאך היה חותם, דבהכי איירי לעיל מיחתם כמאן חתים, ואפ"ה משני כברכת המצות דמיא.
כך קובעת לקידוש. דאסור לאכול בלא קידוש אפי' התחיל מבעוד יום, דכה"ג שבת קובעת למעשר אפי' התחיל לאכול אכילת עראי מבעוד יום, כדאית' בפ' בתרא די"ט [ל"ה ע"א], היה אוכל באשכול בע"ש וחשכה לו ר' אליעזר אומ' יגמור ר' יהושע אומ' לא יגמור.
כך קובעת להבדלה. פי' רשב"ם שאם היו יושבים על השולחן וחשכה להם במוצאי שבת אסורים לאכול עד שיבדילו, ואע"פ שלא יפסיקו סעודתם פורס מפה ומבדיל, שיציאת שבת אוסרתן באכילה וקובעתן להבדלה. ולא נהירא לי מה שפי' פורס מפה ומבדיל, דפריסת מפה זו למה, דבשלמ' גבי שבת צריך פריסת מפה להפסיק ולסלק סעודת חול כדי שיבא הקידוש לסעודת שבת במקום עקירת שולחן לר' יהודה, אלא בהבדלה מה צריך הפסק בין סעודת שבת לסעודת חול. הילכך נ"ל שמבדיל על שולחנו בלא פריסת מפה. הכי אמ' רב להבדלה אינה קובעת. ולית ליה הא דאמ' שמואל לעיל [ק' ע"א] כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה.
ה"מ היכא דקבעי ואכלי. הכא משמע שהיו רגילים [לאכול] בשבת סמוך לחשיכה. ויש שנוהגים שלא לקבוע סעודה ממנחה למעריב. וגם ר"ת כעס על רבי' משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב בשבת, משום דאמרי במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את המתים, שפעם א' אירע בלותיר ובא לידי סכנה. וגם רב שר שלום ממתא מחסיא כת' שתקנו לומ' צידוק הדין על שמת משה רבי' באותה שעה, וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטלים, ומנהג אבותינו תורה היא. והשיב לו שמצא במדרש השותה מים בע"ש בין השמשות גוזל את המתים. וגם מה שכתבו שמרע"ה נפטר בשבת לא נהירא, דכתי' [דברים ל"א] בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשי' [קידושין ל"ח ע"א] היום מלאו שנותי וימי, ואמרי' [דברים רבה ט', ט'] בו ביום כת' י"ג ס"ת, ואי בשבת היאך היה כותב. ועוד מוכיח בסדר עולם [רבה פ"י] דבע"ש נפטר, דקתני אחר הפסח כ"ב בניסן סיבבו את העיר ונאמ' [יהושע ו'] ביום השביעי ותפול החומה, ור' יוסי אומ' שבת היה וכ"ח בניסן היה, נמצא ר"ח ניסן בא' בשבת ור"ח אדר בשבת, וא"כ ז' באדר שמת בו מרע"ה היה בע"ש. ומה שאומרים צדקתך, על המתים שיחזרו לדינם. ולדברי ר"ת הא דמשמע בשמעתא שהיו אוכלים סמוך לחשיכה, מיירי שהתחילו (לו) מבעוד יום.
<h2>דף קה:</h2>
ש"מ ברכה טעונה כוס. משמע הכא קצת דברכת המזון טעונה כוס אפי' ביחיד, דהא נכנס לביתו קאמ' משמע שהוא יחיד. מיהו יש (נכנס) לדחות הנכנס לביתו היינו הבעל הבית ויש לו בני בית ויכול לזמן. (ויש לו) [ועוד יש] להביא ראיה מדלקמן [קי"ז ע"ב] גבי הא דתנן כוס ג' אומ' עליו ברכת המזון, וקאמ' בגמ' ש"מ ברכת המזון טעונה כוס, וד' כוסות תקנו אפי' ליחיד. [גם זה יש לדחות, משום דברכת המזון טעונה כוס בשלשה תקנו עליו כוס אחד אפילו ליחיד], דאם לא היה צריך כוס בשום פעם, גם עתה לא היו מתקנין כוס א' לברכת המזון. ונראה לה"ר יחיאל מפריש להביא ראיה מכאן, דאם לא היה צריך ברכת המזון כוס ליחיד, יבדילו על הכוס ויאכל כל א' לבדו, דרשאין ליחלק כל זמן שלא התחילו לאכול [ביחד], אלא ודאי אפי' ביחיד טעונה ברכת המזון כוס. ותימא (רשב"ג) [לר"ג] דאמ' בכיצד מברכין [ברכות מ"ד ע"א] דכל ז' המינים טעונים ג' ברכות דהיינו ברכת המזון, א"כ יצטרך כוס לעולם. י"ל דלא תקינו אלא לאחר סעודה ולא לאחר ז' המינין אע"פ שטעונין ג' ברכות.
ש"מ טעמו פגמו. וס"ד השתא דאיכא יותר מרביעית, ומשום דליכא [שתי] רביעי[ו]ת כוס אחד קרי ליה. והשתא מוכח שפיר דטעמו פגמו, דאפי' את"ל כוס של ברכה צריך שיעור, דנהי דצריך שיעור יבדיל מיד ויטעום העודף ויניח הרביעית לברכת המזון. ומסיק רב אשי דטעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מילתא היא, דמיירי דליכא אלא שיעור רביעית ואם טעמו (ש)חסר שיעורו. ומיהו קשיא היכי מוכח דטעמו פגמו מדלא טעם העודף, אכתי קשה אמאי לא טעים ליה בידיה או בכלי אחר. וי"ל דצריך לשתות מכוס שיש בו רביעית, דאין זה כבוד קידוש והבדלה שיניח המברך כוס מלא לפניו וישתה ממנו משהו בכלי אחר.
<h2>דף קו.</h2>
קפיד אחצבא. פי' רשב"ם דוקא לכתחלה, אבל אם אין לו אלא כוס פגום יקדש עליו. ותימ' היאך התירו לאכול בלא הבדלה משום קפידא דפגימה כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום. ובירוש' [ברכות פ"ז ה"ה] משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו, ואפי' במים יכול לתקנו, דגרסי' התם ר' יונה טעים כסא ומתקן ליה, פי' היה שותה כוס של קידוש ומשים בו מעט מים ומניחו עד למחר, ופריך עלה והא תאני השותה משקין מזוגים שעבר עליהם הלילה דמו בראשו, א"ר יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות. תימא א"כ הכא למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשירנו לברכת המזון. י"ל דמיירי שכבר הוא מזוג כדינו, וטעימת יין מלא לוגמיו, ואם היה משים בו [מים] לא היה ראוי לשתייה.
זכרהו על היין. מצינו זכירה על היין, דכתי' [הושע י"ד] זכרו כיין לבנון, נזכירה דודיך מיין [שיר השירים א'], וזכירה דהכא היינו קידוש, אבל ויכולו לא מצינו שנתקן על הכוס, אלא דאמ' תלמודא בפ' כל כתבי [שבת קי"ט ע"ב] כל האומר ויכולו בע"ש כאילו מעיד על הב"ה שברא עולמו בששה ימים ושבת ביום השביעי, ומה שאומרים אותו בשעת קידוש אע"פ שכבר אמרנוהו בבית הכנסת, היינו כדי להוציא בניו ובני ביתו. ומה שאומרים אותו אחר התפלה אע"פ שכבר אמרוהו בתפלה, היינו כשחל י"ט להיות בשבת אומ' אתה בחרתנו ולא אמרו בתפלה, צריך לאומרו אחר התפלה, לכך נהגו לומ' כן בכל שבתות השנה.
זכרהו על היין. משמע הכא דקידוש על היין דבר תורה. וכן משמע במי שמתו [ברכות כ' ע"ב] דאמ' נשים בקידוש היום דבר תורה. וכן פרש"י הא דאמרי' בנזיר ברישא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, ופריך יין מצוה מאי ניהו קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא לשתות. וקשיא לפירושו וכי אבדלתא דאורית' היא, ועוד יבדיל ויקד(י)ש ויתן לאחר לשתות, ועוד אפי' אם היה מחוייב מן התורה לשתות כיון שאסור עליו כל יין בסתם נאסר עליו גם יין של מצוה, וכן משמע בירוש' דשבועות [פ"ג ה"ד] דאמ' התם שבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בלילי הפסח. ופי' ר"ת דנהי דקידוש דאורית', על היין לאו דאורית', והא דאמ' זכרהו על היין אסמכתא בעלמ' הוא, והך דנזיר ה"פ מושבע ועומד הוא בתמי', כלומ' וכי מושבע ועומד הוא (מצריך) [דצריך] פסוק לאוסרו ביין קידוש והבדלה.
ועוד עיקר קידושא בליליא הוא. כלומ' אפי' את"ל מעיקרא דריש זכירה ביום (מדפריך) [מדכתיב] יום השבת והדר דריש לילה מריבויא דאת, עיקר קידושא דליליא הוא, ומסתבר למידרש קידושא דליליא ברישא.
(דהא) [דהוה] גחין ושתי. וא"ת הא דאמרי' בפ"ג שאכלו [ברכות מ"ז ע"א] אין המסובין רשאין לשתות עד שיטעום המברך. (נ"ל) [י"ל] היה פושט ידו לכוס לפי שהיה מאריך אבל עדיין לא שתה. וי"מ דהיינו דוק' גבי המוציא שצריך המברך לטעום, כדאמרי' [בפרק] ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ט ע"ב] לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם, הילכך לא יטעום אחר לפניו, [אבל גבי קידוש שאין חובה רק שיטעום אחד יכול אחר לטעום לפניו]. מיהו בירוש' [ברכות פ"ו ה"א] משמע דאין חילוק, דגרסי' התם א"ר אבא בשם רבי' אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ר' יהודה בן לקיש (ש)אמ' שותין אע"פ שלא שתה הוא, ולא פליגי מה דא"ר (יהודה) [אבא] כשהיו כלם זקוקים (לדבר) [לככר] א', ומה דא"ר יהודה בן לקיש בשיש לכל א' וא' כוסו בידו, [והשתא ניחא הכא כשהיה כוסו בידו]. ויש נוהגין לשפוך מכוס של ברכה לכל הכוסות, [ו]הכא משמע דלא צריך, דההוא סבא קא שתי אע"פ שלא שפך מכוס של ברכה לתוכו. וצריך [לומר] שאותן כוסות לא יהיו פגומים, שצריך שישתו כלם מכוס שאינו פגום כשמתחיל לקדש, [ו]אע"פ שאין צריכים כלם לטעום לכתחלה, מיהו מצוה לשתות. וכן בשבת אם רוצה כל אחד לאכול מככרו צריך שיהו לפניו ב' ככרות משום לחם משנה.
<h2>דף קו:</h2>
נטל ידיו לא יקדש. והא רב גופיה אמ' בפ' כל הבשר [חולין ק"ו ע"ב] נוטל ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום, אומ' ר"ת דהיינו דוקא שחרית. ועי"ל אע"ג דמהני תנאי לרב אף שלא בשעת הדחק, היינו כשאין לו מים כ"כ בסמוך, ואי נמי יש לו וצריך מהם לדברים אחרים, אבל אם יש לו מים ואינו צריך מהם לדברים אחרים לא מהני תנאי.
אכתי לא נח נפשיה דרב וכו'. השתא אסיק דקידוש לא הוי היסח הדעת. ותימ' דהא ב"ה סברי בפ' אלו דברים [ברכות נ"א ע"ב] מוזגים את הכוס ואחר [כך] נוטלין לידים. י"ל דהיינו דוקא לכתחלה והכא מיירי בדיעבד. ועי"ל דשאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק גדול שלא יחסר [ו]שלא יותיר ואיכא היסח הדעת טפי. ור"ת תירץ התם מיירי בחול, ואם יטול ידיו תחלה לפעמים יתעסק בשאר צרכיו ולא יאכל לאלתר ואתי לאסוחי דעתיה, אבל בשבת שהשולחן ערוך ליכא היסח הדעת.
זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. פי' רשב"ם שהיה מקדש על הפת במקום יין אחר המוציא, ואם [כן] היה נוטל תחלה ולא [הוי] הקידוש הפסק. והקשה ר"ת מאי מייתי ראייה ממקדש אריפתא למקדש אחמרא, דקידוש על הפת ודאי לא הוי היסח הדעת שהרי אחר הנטילה בירך מיד המוציא, והקידוש לאחר המוציא הוי כמו גביל לתורי [בברכות מ' ע"א] דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה, אבל אם נטל ידיו לאכילה ואח"כ קידש אחמרא הוי היסח הדעת בין נטילה לברכת המוציא. ואומ' ר"ת דאין מקדשין על הפת כלל, דקידוש חמור מהבדלה, דאמ' לעיל [ק"ה ע"א] לקידוש קובעת להבדלה אינה קובעת, ואמרי' נמי לקמן בשמעתין [ק"ז ע"א] סבור מינה קדושי לא מקדשינן הא אבדולי מבדלינן, והבדלה אינה על הפת כדאמרי' לקמן [שם] אמימר בת טות, וכ"ש קידוש. וכן משמע בירוש' דברכות [פ"ח ה"א] גבי פלוגת' דב"ש וב"ה דמברך על היום ואח"כ מברך על היין, א"ר זירא מדברי שניהם נלמוד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין, וא"ר יוסי בר בון נהיגין תמן מקום שאין יין ש"צ עובר לפני התיבה ואומ' ברכה אחת מעין שבע, משמע דהיינו לפי שאין מקדשין על הפת. ועוד ראייה מהא דבעי פ' במה מדליקין [שבת כ"ג ע"ב] נר (ביתו) [חנוכה] וקידוש היום אי זה מהם עדיף, ואי מצי לקדושי אריפתא פשיטא שיש לו ליקח נר ויקדש על הפת. הילכך אומ' ר"ת שאין מקדשין על הפת. וה"פ דשמעתין, הנוטל ידיו לא יקדש, ורב לטעמיה דס"ל [לעיל ק' ע"ב] דיש קידוש שלא במקום סעודה, וחיישי' שמא לא יאכל מיד אחר סעודתו. אמ' להו רב יצחק וכו' זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו', כלומ' זימנין שהיה רעב ורוצה לאכול מיד ומקדש אחמרא אדעתא לאכול פת מיד בלא נטילת ידים בנתים, וזימנין דחביבא לי[ה] חמרא ומקדש אדעתא דחמרא, כלומ' כדי לשתות דיש קידוש שלא במקום סעודה. ונהגו העם לקדש על הפת. ומה שהביא ר"ת ראיה דקידוש חמור מהבדלה משום דקובעת לקידוש ואינה קובעת להבדלה, לאו ראייה הוא, [ד]דין הוא שתקבע לקידוש משום כבוד שבת שלא יאכל עד שיקדש ויקבע סעודתו לכבוד שבת, אבל הבדלה אין זה כבוד דשבת שנצטרך להפסיק סעודתו להבדיל. והבדלה דין הוא שאינה על הפת, דאי בעי לא אכיל במוצאי שבת, הילכך אינה דוקא אלא על היין שאומ' עליו כל דברי שירה והודאה, או על דבר שהוא חמר מדינה, אבל קידוש ראוי שיהיה על הפת כיון שהסעודה היא חובת שבת. ומה שהביא ראיה מהירושלמי איכא למימר דה"פ, מבדילין בלא (ה)יין על דבר שהוא חמר מדינה ואין מקדשין עליו, ונהיגי במקום שאין יין, הקידוש שהיו רגילים לעשות בבית הכנסת [להוציא האורחים דא"א לקדש בפת בבית הכנסת], אומ' ש"צ ברכה אחת מעין שבע. וההוא דנר ביתו לאו ראיה היא, דס"ד כיון דקידוש על היין הוא עיקר מצותו ידחה [נר ביתו].
אישתלי [ו]טעים מידי. אע"ג דבהמתן של צדיקים אין הש"י מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כ"ש [כדאיתא בגיטין ז' ע"א], ה"מ לאכול דבר האסור אבל דבר המותר בזמן האסור אין זה כ"כ דבר מגונה.
שבקיה כרביה ס"ל. פי' רשב"ם כרביה רב, דרב הונא משמיה דרב הוא דאמ'. ולא נהירא דרב אסי נמי היה תלמידו של רב, ולא היה אומ' כרביה דמשמע רבו, הילכך נראה לפרש דהיינו רב הונא. ובפ"ב דקידושין [מ"ו ע"א] קאמ' גבי פלוגתא דרב הונא ורב ירמיה בר אבא נראין דברי תלמיד.
<h2>דף קז.</h2>
מרימר מתני לה בהאי לישנא. ה"ג בסוף מילתיה, מבדיל והולך כל היום כולו, דאי גרסי' כל השבת כולה א"כ היינו לישנא קמא. ומיהו גרסי' דהלכתא כלישנא קמא כדאמרי(') בני ר' חייא [ק"ה ע"א]. וכן כת' רב עמרם דבט' באב שחל להיות במוצאי שבת מבדילין אחר התענית, ואם אין יכול להבדיל כי אם כל היום א"כ עבר זמן הבדלה.
מהו לקדושי אשיכרא. פי' רשב"ם היכא דהוי חמר מדינה, ומסיק דאין מקדשין עליו ואין מבדילין עליו, ולית ליה ההיא דאמימר דמבדילין אשכר היכא שהוא חמר מדינה. ואין להביא ראיה מכאן דאין מקדשין אשכר היכא דהוי חמר מדינה, דדילמא כיון דלא קי"ל כוותיה [במאי דאמר אין מבדילין עליו, הכי נמי בקידוש לא קי"ל כותיה], אלא כמו שמבדילין עליו כך מקדישין עליו. וכ"ש אי מפרשין מהו לאקדושי אשיכרא במקום שאינו חמר מדינה, והשתא ניחא טפי דלא פליג רב אדאמימר, וא"כ איפשר דלרב נמי מקדשין עליו היכא דהוי חמר מדינה. והא דאמ' בירושלמי [ברכות פ"ח ה"א] שאין מקדשין בלא יין, מיירי היכא דלא הוי חמר מדינה, ואפ"ה מבדלינן עליו כדאמ' הכא קידושי לא מקדשין אבדולי מבדלינן. ואי מקדשין על השכר ניחא שיעשה יקנה"ז על השכר, אבל אם אין מקדשין על השכר היאך יעשה חצי יקנה"ז על הפת וחצי על השכר. ומיהו בסדר רב עמרם כת' גבי יקנה"ז [אע"פ] דאין מבדילין על הפת, בי"ט שחל להיות במוצאי שבת מבדילין עליו, כיון דקידושא עיקר, מקדשין על הפת ונעשית ההבדלה טפילה ומבדילין על הפת עם הקידוש.
אמ' רב יוסף אדור ברבים. ס"ל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, ולית הלכתא הכי, אלא ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה.
אין אומרים הבא כוס של ברכה אלא על היין. וברכת המזון על השכר היכא דהוי חמר מדינה, נראה דמברכין עליו, דהא הבדלה שטעונה כוס לכ"ע מבדילין עליו, כ"ש ברכת המזון דאיכא מ"ד בפ' אלו דברים [ברכות נ"ב ע"א] דאינה טעונה כוס. ועוד (דנרא' התם) [דאמרינן בשמעתין] לא אמרן אלא דלא קבע עילויה אבל קבע עילויה לית לן בה, וכ"ש אם חמר מדינה הוא. ומיהו רשב"ם מחקו מן הספרים.
ר' יוסי בר' יהודה אמ' מלוא לוגמיו. לאו מלוא לוגמיו ממש אלא כדמפ' במ' יומא [פ' ע"א] כמלא לוגמיו דקאמ' התם כשהוא מסלקו מצד א' ויראה מלוא לוגמיו, והוא פחות מרביעית כדאית' התם, והכי נמי אמרי' לקמן [ק"ח ע"ב] גבי ד' כוסות והוא דשתי רובא דכסא, אבל מלא לוגמיו הוי יותר מרביעית כדאית' התם.
<h2>דף קז:</h2>
ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא. ואפי' לאחר שעשה פסחו אסור, שאם היה מותר היה ממהר לעשות פסחו, ושמא לא יעשנו כראוי.
אי משום מצה דילמא אתי לאכול אכילה גסה. תימא משום פסח נמי מצי למימ' טעמ' דאכילה גסה. ופי' רשב"ם דנקט מצה משום דטעמ' דמצה שייך אפילו בזמן הזה. ולא נהירא דאפי' אי הוי טעמ' משום פסח נוהג האיסור אפי' בזמן הזה, כדמוכח לקמן [ק"ח ע"א] גבי רב ששת דהוה יתיב כולי יומא בתעניתא, וקאמ' נימא קסבר מנחה גדולה תנן ומשום פסח, ובימי רב ששת לא היה פסח. ופי' אחר פי' רשב"ם ועיקר, דנקט מצה משום דבאכילה מועטת הוי אכילה גסה.
דילמא אתי למיכל אכילה גסה. משמע הכא דאכילה גסה לאו אכילה היא ולא נפיק בה, והכי אמרי' (בהו) בפ' בתרא דיומא [פ' ע"ב] האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור. וקשה מהא דאמרי' [בנזיר כ"ג ע"א] גבי פסח ופושעים יכשלו בם [הושע י"ד] זה שאכלו אכילה גסה, ופריך רשע קרי[ת] ליה, נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד. ואומ' ר"ת דתרי מיני אכילה [גסה] הן, יש שנפשו קצה עליו לאכול ואין לו טעם, ויש שיש לו טעם אך שאינו מתאוה לאכול, ואע"פ [שפסח] (ש)נאכל על השבע, צריך שיהא מתאוה קצת לאכול. ועי"ל דאין לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"ג דלא קיים מצות אכילה, דהא לכ"ע אכילת פסח לא מעכבא היכא דנשחט עליו בהיתר.
אפי' אגריפס המלך. פי' רשב"ם דמבני חשמונאי היה. ולא נהירא דבסוטה [מ"א ע"א] קאמ' כשהגיע אצל מקרב אחיך תשים עליך מלך [דברים י"ז] זלגו עיניו דמעות.
מיני תרגמה. פי' רשב"ם פירות ובשר. ולא נהירא דאמרי' (בסוטה) [בתוספתא דברכות] [פ"ד ה"ד] מברכין על מיני תרגימא בורא מיני מזונות, ואמרי' התם דאין אומרים [בורא] מיני מזונות אלא על [חמשת] המינין. ועוד אמרי' התם בפ' בתרא דיומא [ע"ט ע"ב] דפירי לא בעו סוכה, לימ' מסייע ליה אם השלים במיני תרגימה יצא, ואי ס"ד פירי בעי סוכה ישלים בפירות, משמע דמיני תרגימא לאו פירי נינהו.
נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. (פרש"י) [פי' רשב"ם] שהחרישה טובה לזריעה. ואין ראייה זו דומה לנדון זה דאיירי ביה, דאכילה גוררת אכילה. ונראה לפרש נירו לכם ניר, היינו חרישה ראשונה שחורשין בלא חרישה דשעת זריעה, והיא ממיתה שרשי הקוצים, והשתא מייתי ראייה שפיר, כי היכי דחרישה ראשונה מועלת לחרישה שנייה, הכא נמי אכילה שהוא מטבל במיני תרגימא מועלת לגרגר ולהמשיך התאוה לאכילה אחרת.
<h2>דף קח.</h2>
רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא. לפי [מאי] דסליק אדעתין דטעמיה משום פסח, לא הוי תענית ממש, דלא הוצרך לישב בתענית, אלא כלומ' לא היה סועד בקביעות אפי' בבקר, אבל לפי מאי דמסקי' משום דאנינא דעתיה הוה תענית ממש, כדמפרש אי הוה טעים מידי מצפרא לאורתא לא הוה מהני ליה. ומיהו בירושלמי משמע אפי' אי הוה טעמיה משום פסח לא הוה אכיל כלל, דאמרי' בירוש' דהאי פירקא [ה"א], האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה, בני בן בתירא אומרים בין חמץ בין מצה אסור, [רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי, רבי] (ד)לא אכיל לא חמץ ולא מצה, ופריך ור' תלמיד דבן בתירא הוה, לא ר' בכור הוה, א"ר מנא אבא בכור הוה והוה אכיל, א"ר תנחום לא הכי דר' איסתניס הוה ואי הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל בליליא. ומשם יש סעד למה שנהגו הבכורות להתענות בערב הפסח באותו לשון דקאמ' ר' בכור הוה. ועוד יש סעד ממס' סופרים [פכ"א ה"ג], דקאמ' התם שהיו הבכורות מתענים בערב הפסח.
ומשום פסח וקסבר כר' אליעזר א"ר הושעיא וכו'. תימ' הא דמכשר ר' יהודה בן בתירא בדיעבד אבל לכתחלה אסור דכתי' [שמות ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי. וי"ל כיון דבדיעבד כשר ראוי להחמיר שלא לאכול.
כולהו צריכי היסבה. ואם אכל מצה בלא היסבה לא יצא, (כדתנן) [כדאמר ריב"ל] השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, ומשמע מיסב אין לא מיסב לא. והא היסבה של מצוה היא בשעת אכילת כזית מצה וכזית אפיקומין. ואם אכל בלא היסבה יחזור ויאכל בהיסיבה, אבל בד' כוסות אם שתה שלישי או ד' בלא היסיבה, אם יחזור וישתה נראה כמוסיף על הכוסות, או דילמא כיון ששתאו שלא כתקנו הוברר שלא היה א' מד' כוסות, ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה, והכי מסתבר טפי.
מאי דהוה הוה. שכבר אמרו הגאולה קודם הסעודה. אע"ג דמצה צריכה היסבה ולא אמרי' מאי דהוה הוה, דשאני מצה שהיא עיקר הסעודה יותר מן היין. ועוד שכתובה בתורה זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו.
תלמיד אצל רבו. אפי' לא הוי רבו מובהק, מדאיצטריך לשנויי בשול[י]א דנגרי, ולא שאני ליה ברבו שאינו מובהק. ובן אצל אביו משמע אפי' הוא רבו, דסתם אביו מלמדו תורה, כדאמ' בקידושין [ל"א ע"א] גלוי וידוע שהבן ירא את האב יותר מהאם מפני שמלמדו תורה.
נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס. ואי לאו האי טעמא לא היו חייבות, משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמה, אע"ג דד' כוסות דרבנן, כל דתקון רבנן כעין דאורית' תקון.
<h2>דף קח:</h2>
שאף הן היו באותו הנס. פי' רשב"ם שעל ידן נגאלו, כדאמרי' [סוטה י"א ע"ב] בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, וכן במגלה ע"י אסתר [מגילה ד' ע"א] וחנוכה ע"י יהודית [בשבת כ"ג ע"א]. ובירוש' [מגילה פ"ב ה"ד] לא משמע כן, דאמ' שאף הן היו בספק להרוג ולאבד. אע"ג דבסוכה כתי' [ויקרא כ"ג] הושבתי את בני ישראל ונשים היו באותו הנס, ואפ"ה פטורות כדאית' בפ' הישן [סוכה כ"ח ע"א], י"ל דבסוכה שהיא דאורית' לא נתחייבו נשים מטעם שאף הן היו באותו הנס, אבל מצות דרבנן נראה להם לתקן (נס) [גם] לנשים כיון שאף הן היו באותו הנס.
שתאן חי יצא. משמע דלכתחלה בעינן מזיגה, וכן משמע בפ' ג' שאכלו [ברכות נ' ע"ב] הכל מודים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן בתוכו מים, וכן משמע בפ' המוציא יין [שבת ע"ו ע"ב] כוס של ברכה צריך רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. וקשה מהא דאמרי' בפ' ג' שאכלו [ברכות נ"א ע"א] י' דברים נאמרו בכוס של ברכה וא' מהן חי. ופרש"י חי שיתננו חי לכוס של ברכה ומוזגו בתוכו, שלא ימזגנו בכלי אחר ויתננו לכוס של ברכה. ור"ת פי' חי מזיג ולא מזיג, כדאיתא בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע' ע"א] עד שישתה יין חי, ומוקי לה במזיג ולא מזיג, והא דאמ' בפ' המוציא [שם] שצריך למוזגו כראוי, היינו כשמגיע לברכת הארץ, כדאמרי' בפ' ג' שאכלו [ברכות נ"א ע"א] שמוסיף עליו בברכת הארץ, והיינו מים, ולא כמו שפרש"י שמוסיף יין. וחכמי נרבונה פי' דחי אכוס קאי, דכולהו י' דברים קיימי אכוס, שטיפה הדחה עיטור, כלומ' שלא יהא שבור, כדאמרי' בב"ק [נ"ד ע"א] גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן, וכן ריסק [ט'] נמלים וא' חי [מכות ט"ז ע"ב] דהיינו שלם.
השקה מהן לבניו ולבנותיו יצא. ומוקים לה דשתי רובא דכסא ובני ביתו שותים מיעוט הנשאר. משמע דלכתחלה אין רגיל להשקותם אלא הוא שותה לכתחלה כל הכוס והם יוצאים בשמיעה. תדע דהא נמי כששתו, ע"כ לא יצאו אלא בשמיעה, דהא בעי רובא דכסא, (והא) [והם] לא שתו אלא מיעוטו. ומיהו יש לדחות כגון שכל א' כוסו לפניו כמו שנוהגים, והוא נותן מכוסו לתוך כוס כל א' וא', ולהכי יצא ששתו כוסם שלפניהם. ולשון המשנה [צ"ט ע"ב] משמע שצריך ד' כוסות כי אם (לא בדק) [לו, מדקתני] לא יפחתו לו, דמשמע דוקא לו (ש)צריך אבל לא לבניו לכל א' וא'. [ומיהו בברייתא דמייתי בתר הכי משמע דצריך לכל אחד ואחד] כוסו, דקתני א' אנשים וא' נשים וא' תינוקות, א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, משמע דלת"ק צריך כוס אפי' לתינוקות. ונכון להחמיר ליתן לכל א' כוסו.
<h2>דף קט.</h2>
חוץ מלילי פסח בשביל התינוקות שלא ישנו. ה"ג בספרים ישנים. רגילים היו לקבוע מדרש בליל י"ט, כדאית' במס' י"ט [כ"א ע"א] גבי שמעון התימני שלא בא לבית המדרש בליל י"ט, למחר מצאו [ר' יהודה] בן בבא. וכן בפ' אלו דברים [לעיל ס"ו ע"א] גבי למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו, משמע שליל שבת היה כששאלו לו שכח ולא הביא סכין מהו, אלמ' שהיו (יכולים) [רגילים] לשנות בלילי שבת וי"ט, דאי (מיבעיא) [מבעוד] יום היו יכולים להביא סכינים. וכן משמע בסוף אין צדין [ביצה כ"ט ע"א] מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מעי"ט, ומפ' בגמ' מפני ביטול בית המדרש שלא היה רשאי לבטל בלילה. ורשב"ם גריס חוץ מערבי פסחים כדי שישנו התינוקות מבעוד יום. וקשה וכי היו התינוקות לומדים לפני ר"ע שהיה אומ' הגיע עת לעמוד בשבילם, ושמא למלמדי תינוקות היה אומ' לעמוד.
האי תמינתא קמייתא. פי' רשב"ם היא תומן [ו]עוכלא. וליתה דבפ' המוכר הספינה [ב"ב צ' ע"א] מוכח בהדיא שהוא פחות מד' הלוג, דקא חשיב התם ד' הלוג תומן ועוכלא, וכל מדה ומדה פוחתת והולכת.
[רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים]. פי' אצבעיים על אצבעיים בלשון קצר, רביעית הנמצא השלך החוצה ומן הנותרים קח א' מעשרים, ופעמים יוסר חלק משנים עשר. כיצד, הכלי י"ח טפחים, השלך הרביעית דהיינו ד' טפחים ומחצה וישאר בידך י"ג טפחים ומח[צה], קח א' מעשרים שבהן, דהיינו מכל טפח חומש אצבע, כי הטפח ד' אצבעות והאצבע ה' חומשין, דהיינו י"ג חומשין ומחצה, עשרה חומשין הם ב' אצבעות, שני חומשין ומחצה חצי אצבע, וישאר לך חומש, הרי לך גובה הכלי אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. וכן תעשה למדת המים, השלך הרובע וישאר ל' סאין, מן הל' קח א' מעשרים הרי סאה וחצי, נמצא כלי אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע ברוחב אמה על אמה מחזיק סאה וחצי. ופעמים יוסר חלק י"ב, כיצד כלי שהוא אמה על אמה יש בו ל"ו פעמים טפח על טפח בתשבורת, קח חלק הי"ב שהוא (י"ג) [ג'] טפחים, חלוק כל טפח לד' חלקים ויהא בכל חלק אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. וכן תעשה למים, סאה וחצי הם ל"ו לוגין, כיצד סאה ו' קבין קב ד' לוגין ולוג יש בו ארבע רביעיות, הרי י"ב רביעיות, קח חלק י"ב היינו רביעית הלוג. חשבון א' קצר מה"ר יחיאל מפריש. (ככה) [קח ה]רובע וככה תשליך וחלק חמישי קח ולך. פי' מגובה הכלי שהוא י"ח טפחים קח חלק ד' והן ד' טפחים וחצי שהן י"ח אצבעות, וכן השלך חלק רביעי, וישאר בידך י"ג אצבעות ומחצה, ומזה קח חלק החמישי והוא אצבעיים על אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. וכן תעשה למים, קח הרובע היינו י' סאין והשלך מהן הרובע וישארו לך ז' סאין ומחצה, ומהם קח חלק החמישי והוא סאה ומחצה, נמצא כלי שאורכו ורחבו אמה על אמה וגובהו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק (ה)סאה וחצי, והאורך והרוחב תחלק לט' חתיכות כדפרישי'. וקשה דבירוש' דמס' שקלים [פ"ג ה"ב] קאמ' התם על הלכה זו, ברום אצבע וחצי אצבע ושליש אצבע, דהיינו חסר שתות מאצבעיים כמו שעשה הפייט. וי"ל שהכוס שלנו מרובע ושל ירושלם עגול וגדול עד שיכולים לרבע בתוכו אצבעיים על אצבעיים, ומה שחסר מגובה הכוס בירושלמי משלים הרוחב, שהרי הוא (הרוחב) [ברוחב] שליש משלנו, כדאמרי' בסוכה [ח' ע"ב] (ריבעא) [ריבועא] דנפיק מגו עיגולא פלגא.
<h2>דף קט:</h2>
שולחן של פרקים היה. תימא אמאי, יכניסוהו באלכסון דרך הקרנות. היכי מתקני רבנן מילתא דאית ביה סכנה. דאפי' לרבא דאמ' [להלן] ד' כוסות אין בהם משום זוגות, אפ"ה מודה דמשום כשפים איכא.
<h2>דף קי.</h2>
אמ' עולא עשרה אין בו משום זוגות. פי' וכ"ש טפי. והא דאמ' לקמן עובדא הוה עד מאה וחד, היינו ע"י כשפים.
<h2>דף קיא.</h2>
נפתח באל. היינו אל ארך אפים שאומ' בשני וחמישי. האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקא מטבילה. פי' ערומה, דאילו לבושה הא אמרי' בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"א] ר' יוחנן הוה יתיב אשערי טבילה.
<h2>דף קיב:</h2>
שביק להו לילי רביעיות ולילי שבתות. פי' לילה שלמחר יהיה יום רביעי. וטעמא משום דכולהו שאר לילי בני אדם משכימין ומעריבין בלילה משום ס"ת שביום, ליל שני משכימין בבקר ליום הכניסה לשמוע קריאת התורה, ליל שלישי חוזרים לביתם, ליל רביעי נשארים בביתם, ליל חמישי משכימין ליום הכניסה, ליל ששי חוזרים לביתם, ליל שבת כל אדם בביתו, ובשבת לאכילה, אחר אכילה באים בני אדם הדרים בכפרים שבתוך התחום לשמוע הדרשא, במוצאי שבת (ו)חוזרים לביתם. והיינו דאמ' בתעניות [כ"ג ע"א] ונתתי גשמיכם בעתם [ויקרא כ"ו], אלו לילי רביעיות ולילי שבתות שאין בני אדם מצויים בדרכים.
<h2>דף קיד.</h2>
שהיום גורם ליין שבא. פרש"י היום גורם ליין שבא קודם סעודה. אע"ג דדרכיה בכך, ואע"ג דרגילים בימי חכמים להביא היין קודם סעודה כדמשמע בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א], דקתני בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, ופרש"י דדרך היה להביא היין קודם הסעודה להמשיך המאכל, מ"מ לאו חובה, אבל הכא היום גורם שמחוייב להביא יין קודם הסעודה. מיהו קשה לפרש"י דהיכא דמקדשי אריפתא, לא שייך למימר שהיום גורם לפת קודם הסעודה, דבלאו הכי לעולם הפת קודם הסעודה. הילכך נראה לפרש שהיום גורם ליין שיבא, וכן נמי אם קדש על הפת, היום גורם לפת שיבא בחובה, שא"א לו להתענות בשבת וי"ט.
ר' יהושע הוא דאמ' אין משגיחין בבת קול. תימא היכא א"ר יהושע אין משגיחין בבת קול, היכא דהוי הבת קול כנגד הרוב, כי ההיא דפ' הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב] דאמ' כבר כתבת לנו בתורתך [שמות כ"ג] אחרי רבים (להטוב) [להטות], אבל הכא דבת קול מסייע לרוב, פשיטא דמשגיחין בבת קול. וי"ל כיון דבלא בת קול (אין משגיחין) לא היו חוששין לרוב לפסוק כב"ה, משום דב"ש מיחדדן טפי וכרובא דאמו, הילכך לר' יהושע משום בת קול נמי לא עבדינן כב"ה, דאין משגיחין בבת קול.
הביאו לפניו מטבל בחזרת. טיבול זה לא היה בחרוסת, מדלא הזכיר חרוסת עד טיבול שני. וכן ר"ת לא היה מטבל בחרוסת בטיבול ראשון, דהא קי"ל כר' אליעזר בר' צדוק דאמ' חרוסת מצוה זכר לטיט או זכר לתפוח, א"כ בשעת טיבול המרור שהוא טיבול של מצוה וזכר למרור ראוי לטבל בו בראשונה, שלאחר שמלא כריסו ממנו (ישאנו) [יביאנו] למצוה. תימ' תינח היכא דאית ליה שאר ירקי, אלא למתני' דלית ליה שאר ירקי, ות"ק ס"ל חרוסת משום קפא, א"כ אמאי לא אייתי חרוסת (בהם) [בהדי] חזרת קמא מפני הסכנה. ותירץ ה"ר יונה משום שטיבול הראשון אינו לחיוב אלא להיכירא בעלמא, ורגילים כל השנה שאוכלים חזרת בלא חרוסת ואינם חוששין לקפא, גם עתה לא חשו חכמים אם ירצה לאכלו בלא חרוסת, כמו בשאר ימות השנה, אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו שום חשש לסכנה.
הביאו לפניו מצה וחזרת. כת' רי"ף [סי' תשפ"ט] דאין צריך אלא שני מצות, א' חולק לשנים, חציה לאפיקומין וחצייה לברכת המוציא ולאכילת מצה, והשנייה לכריכה. ואע"ג דבכל הימים טובים בעינן שני ככרות שלימים משום לחם משנה כמו בשבת, משום שלא ירד מן לישראל לא בשבתות ולא בימים טובים, פסח שאני דאתא לחם עוני וגרעתיה ללחם משנה ואוקמיה אפרוסה. ומדקדק[ין] מלשון המשנה דקתני הביאו מצה ולא קאמ' הביאו מצות, ש"מ דאין כאן שלימה אלא אחת. ועוד מדקאמ' [להלן קט"ו ע"ב] מה דרכו של עני בפרוסה, והיינו ברכת המוציא שמברך העני כל ימות השנה, אף כאן בפסח יברך המוציא על הפרוסה. ונ"ל [—ולא נהירא לי] דמ"ש פסח לענין ברכת המוציא מכל שאר ימים טובים לענין [שלא יבצע אלא על שתי ככרות שלימים, דהא דדרשינן] לחם עוני [לפרוסה, היינו אותו לחם] שיוצ(י)א בה ידי אכילת מצה, אבל המוציא פשיטא דעל שלימה בעי כשאר ימים טובים. תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית, [ו]יאכל אותו באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה, פשיטא דתרתי שלימות בעינן, והה"נ אם הוא בוצע על לחם עוני. הילכך נראה דצריך לעשות ג' מצות מעשרון א' שהוא של שיעור חלה, זכר ללחמי תודה דבאין ג' מינין מצות, חלות ורקיקין ורבוכה, וג' חלות עושין מעשרון א', דכל מין ומין ה' [—היה] ג' עשרונים ושליש [עשרון, ו]מכל מין היו עושין י' חלות, דהיינו ג' מן העשרון. ועושה להם סימן אי זו ראשונה אי זו שנייה ושלישית, כדרך שהיו עושים בקופה של לשכה [שקלים פ"ג ה"ב], שהיה כתו' בהן א'ב'ג' לידע אי זו (נכתמה) [נתרמה] ראשונה שמצוה בראשונה. ומיהו אם החליף שנייה בראשונה יצא, כדאית' במגלה פ' הקורא [כ"א ע"ב] [ושני] שקרא ד' משובח. ומאותן ג' מצות השניה יבצ(ו)ע לשנים וישמור חצייה לאפיקומין וחצייה יניח בין שתי השלימות, ועל הראשונה יברך המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה, ואוכלים יחד מכל א' כזית, ומן (השנייה) [השלישית] יעשה כריכה כהלל, (וכיון) [דכיון] דתקון ג' כל חד וחד נעביד בה מצוה. והרוצה לצאת ידי שניהם יברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחת.
<h2>דף קיד:</h2>
תרי טיבולי למה לי הא טבל ליה חדא זימנא. אע"ג דלא אכלי[ה] בעידן חיובא כיון דאכלי[ה] קודם, מ"מ סדר לא מעכב, כיון דלא כתי' ביה עיכובא.
הא קמ"ל דבעינן תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. וא"ת בטיבול הראשון סגי, שהרי יצא ידי חובתו במרור, וגם נמי איכא היכירא לתינוקות שלא היו רגילים לטבול בירק קודם סעודה. וי"ל כיון דה[י]כא דאיכא [שאר] ירקי עבדינן תרי טיבולי, הראשון להיכירא, [הכי] נמי [היכא] דלית ליה [אלא] חזרת. א"נ בחד טיבול ליכא כולי האי היכירא, אבל כי איכא תרי טיבולי איכא היכירא טפי. ול"נ [—ולא נהירא] האי טעמא, דע"כ ההיכר הוא הראשון שהוא אומ' קודם מה נשתנה.
א"כ (לא אשמעי') [לישמעי'] בשאר ירקי. כלומ' אם לא להשמיע כי אם משום היכירא, ישנה הטיבול הראשון בשאר ירקי, ואמאי ש(י)נה טיבול הראשון בחזרת, אלא להשמיענו היכא שעשה טיבול הראשון בחזרת לא יצא חובת מרור דמצות צריכות כוונה. ושני ליה, האי דנקט חזרת להשמיענו אפי' היכא דלית ליה אלא חזרת שיצא ידי חובתו בטיבול ראשון, וגם נמי איכא היכירא לתינוקות, אפ"ה לא רצה לשנות הסדר וצריך לעשות שני טיבולין.
ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס. משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית, אבל בירקות הראשונים הבאים להיכירא בעלמא [ש]מברך עליהם בורא פרי האדמה ואינו מזכיר עליהם אכילה, אינו צריך לאכול מהם כזית. ונראה שיותר טוב הוא שיאכל פחות מכזית ולא יצטרך לברכה אחרונה ויצא מידי ספיקת ברכה אחרונה, כמו שנפרש אח"כ.
צריך ב' מיני בשר א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה. ונראה כשחל פסח בא' בשבת לא יביא כי אם תבשיל א', דאין חגיגה באה עם הפסח, דאינה דוחה את השבת דלא כתי' בה במועדו, ואם יביאנה בע"ש תפסל בלינה למוצאי שבת, הילכך לא יביא תבשיל שני לשם חגיגה, משום שמא במהרה בימינו יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הבאנו זכר לחגיגה, כדחיישי' גבי חדש בר"ה [ל' ע"א]. ורבי' יעק' מקורביל ורבי' יהודה מאורלינש היו אומרי' דצריך שני תבשילין, לפי(') [ש]כשחל יום י"ד בשבת מביאים החגיגה בע"ש ואינה נפסלת בלינה למוצאי שבת, דאמרי' אוקים לילות בהדי ימים, והוו להו שתי לילות ויום א' כנגד ב' ימים ולילה א', [ו]לקמן [ק"כ ע"ב] אמרי' גבי פסח דסד"א נוקים לילות לבהדי ימים אי לאו מיעוטא, וגבי חגיגה דליכא מיעוטא אמאי לא נימא הכי. והא דתנן בפ' אלו דברים [לעיל ס"ט ע"ב] אימתי באה חגיגה עם הפסח בזמן שבאה בחול, ל"ק דבחול באה עם הפסח, אבל בשבת אינה באה עם הפסח אלא באה בערב שבת. [ו]לא נהירא לי, דהא דס"ד בפסח דנוקים לילות בהדי ימים, משום דאינו נאכל ביום הקרבתו דכתיב [שמות י"ב] בלילה הזה, הילכך יום הקרבתו אינו מן המנין, אבל חגיגה שיכול לאוכלו ביום, פשיטא דיום הקרבתו מן המנין.
ש"מ לית דחיש לה להא דר' יוחנן בן נורי. פי' מדהתיר תבשיל של אורז. תימ' (למה) [דילמא] האורז היה חלוט ברותחין, כדתניא בסוף כל שעה [לעיל ל"ט ע"ב] האפוי המבשל והחלוט אין בהם משום חימוץ.
פשיט' (התם) [היכא] דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא אשאר ירקי ולכי מטי חזרת מברך על אכילת מרור. ופרש"י ואין צריך לברך בפ"ה על המרור, לפי שנפטר בברכה שבירך על שאר ירקות. ולא נהירא דהא אסח דעתיה באגדתא והלילא, כדאמ' לקמן [קט"ו ע"ב] הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני משום דאסח דעתיה [באגדתא] והלילא. אלא מה שאינו צריך בפ"ה על אכילת מרור, היינו טעמ' משום דכתי' [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, וחובה הוא להביא מרור אחר מצה, הילכך ה"ל כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. תדע לך דקרי ליה מתני' [קי"ד ע"א] פרפרת הפת, דקתני הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהגיע לפרפרת הפת, והיינו החזרת שמביא אחר הפת, ותנן בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א] בירך על הפת פטר את הפרפרת. ונ"ל דלא קשיא לפרש"י, נהי דאגדתא והלילא הוי היסח הדעת לענין נטילה, משום דדילמא אסח דעתיה ונגע במקום הטינופת, דידים עסקניות הם, אבל לענין אכילה, כיון שבירך בפ"ה על הירקות וחזרת לפניו ודעתו לאכול הימנו, לאו נמלך הוא, ואין כאן היסח הדעת ולא שינוי מקום שיצטרך לברך, שהרי חבירים שעקרו לילך לבית המדרש או לבית הכנסת [לעיל ק"ב ע"א], אע"פ שהתפללו ושנו [מקומם], אם הניחו שם מקצת חברים לא הוי היסח הדעת, כ"ש הכא שיושב במקומו אע"פ שאומ' הגדה לא הוי היסח הדעת. ורי"ף [סי' תשפ"ד] כת' בשם הגאונים שצריך לברך בפ"ה על כל כוס וכוס, דכיון דאמרי' הב לן וניברך הוי הפסקה, משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר. ול"נ [—ולא נהירא] לי, מה שהביא ראייה משום דכל חדא [וחדא מצוה] באפי נפשיה היא צריך לברך על כל כוס וכוס לאו ראיה היא, דחזי[נ]א לעיל [ק"ג ע"ב] לרב אשי דבריך אכסא קמא ותו לא בריך, אלמ' אע"ג דברכת המזון טעונה כוס לא בעי לברוכי עליו (ד)כיון דליכא היסח הדעת, הכא נמי אע"ג דכל חדא מצוה באפי נפשיה היא, כיון דליכא היסח הדעת [לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא]. וכן תפילין שתי מצות הן ואינן מעכבות זו את זו ואיכא למ"ד [עי' מנחות ל"ו ע"א] שאינו מברך כי אם ברכה אחת. ומה שהביא ראיה מהב לן וניבריך דהוי הפסקה משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, לאו ראיה היא, דשאני ברכת המזון דהוי היסח הדעת וסילוק על מה שאכל ושתה, הילכך צריך לברך לכתחילה אם רוצה לאכול ולשתות, וכן כיסוי הדם הוי גמר וסילוק השחיטה. אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה, אפי' אם הגיע זמן המנחה, שחייב לו להפסיק וא"א לו לאכול עד שיתפלל, לא הויא הפסקה, כדאמרי' לגבי עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, דמיירי בכל ענין, אפי' אין שהות ביום דחייב להפסיק, ואפ"ה לא הויא הפסקה כדפ"ל. הילכך נראה שאין צריך לברך בפ"ה אלא על הראשון ועל הג'.
<h2>דף קטו.</h2>
אלא אמ' רב חסדא מברך בפ"ה ולאכול מרור. הכי אית' הגירסא בספרים מדוייקים, דכל מצוה שא"א לעשותה ע"י שליח והיא להבא אינו מברך בעל אלא בלמ"ד. וכן משמע לעיל בפ"ק [ז' ע"ב] גבי ביעור חמץ דפריך אקב"ו על המילה, וקאמ' היכי נימא, נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהול, ומקשי' אבי הבן (מידי) [מאי] איכא למימר, ומשני אה"נ, כלומ' כיון שהוא עצמו מל וצריך למול יש לו לברך בלמ"ד. ובספרים מדוייקים נמצא במילתיה דרב הונא ולכי מטי לחזרת מברך על אכילת מרור. ותימא למה שינו הגירסא במילתי' דרב חסדא בלמ"ד ובמילתיה דרב הונא בעל. י"ל משום דלרב הונא אכיל מעיקרא חזרת בלא ברכה, הילכך כשאוכל חזרת בטיבול שני הוו להו כמצות שהיא לשעבר מכיון שכבר אכל ממנו, ולפי' מברך בעל. ואע"פ שלא נתכוון לצאת בטיבול ראשון, (ו)הוי כאילו טבל, דמצות אין צריכות כוונה. דאע"ג דרב הונא סבר מצות צריכות כוונה כיון דמברך על טיבול שני, מ"מ יצא מדאורית' אע"פ שנתכוון [שלא] לצאת יצא בדיעבד, ונמצא שהברכה שאומ' אח"כ היא כמו לשעבר, הילכך מברך בעל. אבל ארב חסדא שמברך בטיבול שתי ברכות צריך לברך בלמ"ד.
ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בעצמו וזה (בשמו) [בעצמו]. תימ' לישתוק קרא מעל ומהו וממילא ידענא דאכל חד וחד בפני עצמו. וי"ל (דלא) [דאי לא] כתי' לא על ולא הו, הוה אמינ' שיאכל כל חד בפני עצמו, אם ירצה יאכל שלשתן כאחד, ושניהם שקולים זה כזה, כת' רחמנא על דעיקר מצותן לאוכלן ביחד, והדר כתי' יאכלוהו שאם אכלן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא. ותימ' היכי מוכח ר' יוחנן מהכא דחלוקין עליו חביריו על הלל הא שפיר ס"ל דמותר לאוכלן בבת א' כהלל. ורבי' שמואל פי' דר' יוחנן קבלה היתה בידו דחלוקים על הלל ומיהו מהכא...
